בישראל 2021 היה מהפך שלטוני. אלו המכונים "נסיכי הליכוד" היו בין תומכיו ומוביליו. מרביתם הפכו לחולות הנודדים של הימין ועברו גאים ושאננים לממשלה של נפתלי בנט ויאיר לפיד. האיש המשפיע ביותר בהפקת הממשלה הוא שר המשפטים גדעון סער. מבחינה טכנית, סער לא שייך לקבוצת "הנסיכים"; ייתכן שעצם פוזת החקיינות בנוסח של סמי־נסיך מבטאת הרבה לגבי אישיותו. הוא צועד בעקבות הנסיך דן מרידור, ומקבל רוח גבית עזה מלימור לבנת ובני בגין שהצטרף למפלגתו, וכמובן ראובן ריבלין, שבמקום למנוע את ההפיכה בחר להצטרף ל"כנופיית שלטון החוק".
הנסיכים ראו עצמם פעם כמועמדים לראשות ממשלה, אולם כבר מנחם בגין זיהה בהם את חסרונם הגדול כשאמר: "הם לא היוו גורם משיכה אלקטורלי". והנה בא בנימין נתניהו ואחז בליכוד, ועל כך לא סלחו. כך יצא שאת מה שהוריהם בנו ויצרו תוך כדי מאבק אידיאולוגי ופוליטי עיקש באמצעות "המשפחה הלוחמת" והפריפריה המזרחית, קמו הנסיכים ומסרו ללא קרב ליריביהם.
דומה שסער רוצה להקרין שילוב של אסתטיקה בנוסח ההדר הז'בוטינסקאי בצד מופע של מהוגנות. הכל תדמית. הוא בא בכלל מנוער התחיה, שהיה לו קשר רופף לימין של תנועת העבודה. אבל פסיכולוגית הוא נתפס בציבור כמייצג הקו אחרון של תופעת הנסיכים. אל תוך תדמית ההדר ערבב קצת חומרי אופנתיות בוהמיינית - הלך לברים ודיגם מופעי די־ג'יי.
המעמד השליט
התערובת הזאת לא הפריעה לו להיות ה"דארלינג" של התקשורת כשהגיעה השעה לצאת נגד הליכוד. הוא הפקק האופנתי של הימין. נתוני הרקע התעסוקתי שלו הם של סטודנט למשפטים, כתב עיתונות, שהעדיף כמו אהוד אולמרט את עולם המשפט על פני העיתונות. הוא נקלט בפרקליטות והפך בין צעירי הליכוד הנצחיים לעורך דין בין עורכי דין. גם מנחם בגין היה לגאליסט שלמד משפטים בפולין; ובנו, בנימין בגין, הוא גיאולוג, אבל אומץ על ידי מערכות המשפט והביטחון.
חבריו של סער בתקווה חדשה, צבי האוזר ויועז הנדל, הם אנשי ממסד מובהקים. עוד דבר שמאפיין את סער, האוזר, מרידור ואולי גם אחרים, אלו הקשרים המשפחתיים אל תוך מעבה האליטות הפקידותיות או התקשורתיות. בעוד את שרה נתניהו מציירים בתקשורת כתופעה דמונית של אשת התככים, לגדעון יש את גאולה אבן־סער, היושבת לבטח באחד ממוקדי התעמולה התקשורתיים בתאגיד "כאן". לצבי האוזר יש נציג, בנו מיכאל, המככב היום ב"הארץ" וקודם לכן בגלי צה"ל. למרידור אישה ובן שהיו ממוקמים בפסגת ההשפעה הפקידותית על כלכלת ישראל. אחיו היה שגריר בארה"ב ויו"ר הסוכנות.
קשרי דם בין אחים ביחידות מיוחדות כמו סיירת מטכ"ל, או שושלות של אבות, בנים ואחים בטייסות הקרב, נועדו לייצר נאמנות משפחתית בין כלל הלוחמים ביחידה. אבל כאשר מדובר בקשרי משפחה של אליטות מסוימות, זה מצביע או על נפוטיזם או על ניוון. בכל מקרה, זהו אחד ממרכיבי המלט הממצקים יחדיו את האליטות בישראל, שעברו שינוי לאורך הדור האחרון. אלו כבר לא אליטות טבעיות בכל תחום בחיי החברה והאומה, אלא זוהי רשת אליטות המחוברות וארוגות אחת אל תוך רעותה. והיום הן גם חושבות אותו הדבר. זהו המעמד השליט. אליעזר ליבנה כתב כבר לפני יותר מ־60 שנה על "המעמד העליון" בישראל. אך מעמד שליט זה כבר משהו שונה.
ללא קיומו של מעמד שליט החש את עוצמתו ומודע לה, לא היתה מתאפשרת ההפיכה השלטונית נגד הליכוד. בתקופת השיא של המחאה ברחובות עזה ובלפור בירושלים, שמענו מפרופ' יורם יובל, אחד המוחות המארגנים של האירוע, כי "כשהאליטות מתאחדות - הן עדיין יכולות להשיג דברים גדולים".
הכוונה להפלת ראש הממשלה. ד"ר משה ברנט קורא לתופעה "בגידת האליטות". יש כאלה שמתבלבלים עם "בגידת האינטלקטואלים" של ז'וליאן בנדה. בנדה התכוון לבגידה ביחס לאמת אל מול הקו המפלגתי. אך בגידת האליטות זה משהו הרבה יותר קונקרטי. הכוונה ממש להפניית העורף של המעמד השליט לעם, ופעולה שהיא בעליל נגד האינטרס הלאומי ונגד הדמוקרטיה, וודאי שהתוכן העיקרי שלה הוא מלחמת האליטות נגד העם.
פרויקט פירוק הליכוד
קשה שלא לראות ש"נסיכי הליכוד" בחרו כל אחד בתורו בנאמנות לממסד שאליו הם קשורים בעבותות, תוך בעיטה בציבור הבוחרים של הליכוד, שהוא מלח הארץ ורוב מניינו ובניינו של הימין בישראל. בין הבוחרים - המיוזעים, המנשקים מזוזות ואת אבני הכותל, העושים את המקובל במאבקים דמוקרטיים, הפטריוטים הנאמנים - לבין החברות המחבקת של הנסיכים עם המעמד השליט, העדיפו האחרונים כמעט ללא ייסורי מצפון וחיבוטי נפש את הנאמנות למעמד.
זהו נשף המרקיזים המאופרים שהרכינו ראש בפני צו השמאל, מערכת המשפט ותפיסות הביטחון של צמרת צה"ל. הם חוברים למפלגות־מנהיג, החסרות תוכן רעיוני חברתי, שמתפארות בכך שהן נעדרות כל הליך דמוקרטי. הדגם הוא של "יש עתיד" מבית מדרשו של לפיד, מנהיג שמסוגל להכתיב את רצונו על כל חבר מפלגה כמו על הפרשנים בתקשורת. פרופ' שלמה אבינרי כבר יסביר שיש לכך הצדקה משום שהשמאל איבד את מקומו שלא בצדק.
לא פלא שבמשך שנים ניסה סער, גם כשהיה בליכוד, לדוג את התמיכה האלקטורלית שלו בקרב קהלים מוגדרים שאינם שייכים למאגר השורשי הרחב של מצביעי הליכוד; אלו היו המתנחלים, כפרי הדרוזים, שם ניסה לזכות בקולות בתמורה למתן מענה לדרישות לוקאליות הנוגדות את המדיניות הממשלתית, כפי שהתפרסם בתקשורת. לאחרונה הוא מנסה לדוג במים העכורים של קהל מכחישי הקורונה והחיסונים.
היועמ״שית בחוות דעת נוקבת: מתווה ״סער-לוין״ יפגע בעצמאות מערכת המשפט
סער נפגש עם הבכירה באיחוד האירופי: "הזדמנות חשובה" | המדיניות האנטי-ישראלית שבוטלה
פרסומת | פתיתים של תקווה
שינוי כיוון: בכירים בישראל ובאיחוד האירופי במפגש "מועצת האסוציאציות"
הדף החדש בין האיחוד האירופי לישראל: המכה ל-BDS, האיום האיראני - והביקורת
לא ברור מתי התגייס סער לפרויקט פירוק הליכוד לאוסף מפלגות בינוניות וקטנות הנאבקות זו בזו. זוהי מטרת העל של המעמד השליט בישראל. הליכוד הוא המכשיר העיקרי שמאפשר לעם לבטא את קולו ולממש את כוחו כדי להגשים מדיניות לאומית חדורת התנגדות עזה ליישום הסכמי אוסלו הכושלים, לצד מאבק עיקש להגדרה מחדש של יחסי ישראל עם מדינות ערב שלא על הבסיס של פתרון פלשתיני תחילה.
הליכוד בראשות נתניהו הוביל את מדיניות הצמיחה הכלכלית במובנה הרחב שקידמה ב־20 השנים האחרונות מעמד חדש, חזק ודומיננטי בחברה הישראלית; זהו המעמד הבינוני המזרחי, שאותו מנסה המעמד השליט לדכא, ואם אפשר לפזר לכל רוח. לכופף לו את הראש על תקן של "בזויים". עוצמתו ההיסטורית של הליכוד היא בעיצוב מחדש של המבנה המעמדי בישראל שהיה בנוי על קבוצה אחת, על אליטה אחת שאחזה בכל העוצמה בכל מנגנוני הממסד האפשריים.
הליכוד עיצב תרבות חברתית ופוליטית אחרת, פתח מסלולי ניעות חדשים, פרץ את הדרכים החסומות. בכך הפך לסמן המאיים כנגד המעמד השליט בישראל. האליטות הלבנות ששלטו על הפונקציות החשובות במדינה מצאו בליכוד עוצמה מאיימת שעלתה בכוח הדמוקרטיה. קריסתן של האליטות בקלפי הובילה אותן לממש את שליטתן במוקדי הממסד שנותרו בידן.
המאמץ לפצל את הליכוד לחלקים לא הצליח. גם לאותן אליטות ממסדיות ברור כי סער הוא קנה רצוץ.
"המצעד הארוך"
פרשת נחל האסי בקיבוץ ניר דוד היא אירוע סמלי לניגוד החברתי בישראל; זוהי התנגשות בין תושבי עיר שדה השועטת קדימה מבחינה כלכלית לסגור פערים של נישול והדרה, אל מול קיבוץ שבע, ותיק, שהפך את "הוא הלך בשדות" לסוכנות נדל"ן על בסיס ועדת הקבלה.
פרויקט פירוק הליכוד החל דווקא בניסיון לנתק את הציבור המזרחי על ידי ש"ס, שהתנדנדה משך קרוב לעשור בין ימין לשמאל והפכה למרכיב בממשלת רבין ב־92' ולאחר מכן בממשלת ברק. אחת מהצלחותיו הפוליטיות של נתניהו היתה החזרתה של ש"ס, באמצעות בוחריה, לשורות הימין. על פי הסקרים, הליכוד פלוס ש"ס מתקרבים היום למספר המיתולוגי של 48 מושבים מהבחירות של 1981. אבל ההתפתחות המרתקת למעקב היא הפקת מפלגות מרכז זמניות לצורך קילוף בוחרי מרכז, אנשי ממסד או מוותיקי השבט הלבן, ממאגר הבוחרים הטבעי של הליכוד.
ב־1999 היו שני עריקים בולטים מהליכוד, דן מרידור ודוד לוי. שניהם הציגו את זה כבעיה אישית מול נתניהו; אבל בשני המקרים היו סיבות בסיסיות, בעוד הנושא האישי, כאז כן היום, הוא רק מסווה קלוש להכרעה פוליטית משמעותית.
אצל לוי זה היה הנושא הכלכלי־חברתי בעיקר, אך גם אי־הסכמה מדינית. לכן העדיף לחבור למפלגת העבודה בתחפושתה כ"ישראל אחת". אצל מרידור פעלו החיבורים שלו לממסד המשפטי ולמערכת הביטחון. כאשר שני הממסדים האלה נכנסו להתנגשות עם מנהיג הליכוד שהיה אז רה"מ, מרידור הצטרף אליהם בכל מאודו. פרשת מינוי רוני בר־און כיועמ"ש וכן מאורעות מנהרת הכותל, שבהם האשימו בכירי צה"ל את נתניהו, פעלו כנראה על מרידור, והוא היה ממקימי מפלגת המרכז שזכתה באותו מספר מנדטים כמו סער.
סער עבר תהליך דומה. התנגשויות משפטיות הפכו למפגע אנדמי לאורך שנות נתניהו, אבל מאז שהפך סער לשר בממשלה, בשנת 2009, התפתח העימות של נתניהו עם מערכת הביטחון סביב נושא הגרעין האיראני.
מה שמאפיין את מפלגת סער היום זהה באחד מיסודותיו החשובים לתפיסת השמאל. זהו קידוש הממסדים והגופים שבתוכם פועלות האליטות, שמשמרות את נוכחות השקיעה וההתנוונות שלהן. המציאו מינוח חדש לממסדים האלה, "שומרי הסף". אחדים כמו יועז הנדל חזרו למושגי "הממלכתיות". דווקא המושג הבן־גוריוני הזה חושף עד כמה הפכו אותם מוסדות לחלולים ערכית במאבקם לצמצם את מרחב הדמוקרטיה.
במערב, ובייחוד בארה"ב, ידוע הקו המהפכני שהשתלט על השמאל בשנות ה־70 של המאה הקודמת. לאחר כישלון הסער והפרץ המהפכניים של שנות ה־60, היתה לכאורה נסיגה לדרך פעולה על פי עקרונות אנטוניו גראמשי והרברט מרקוזה. קראו לזה "המצעד הארוך דרך המוסדות" - שפירושו, במילותיו של מרקוזה, "לפעול נגד המוסדות היושבים על מכונם תוך כדי עבודה מתוכם".
מעניין שבישראל התהליך החל להתרחש כמעט במקביל, וזה היה כמובן עם אובדן ההגמוניה של תנועת העבודה במהפך של הליכוד בשנת 1977. הליכוד בוודאי לא התנגד אף פעם לצה"ל, לשב"כ, למשטרה ולמרכיביה השונים של מערכת המשפט. עמדתו המסורתית של מנחם בגין ידועה.
אלא שתוצאות המצעד הארוך של ארגוני השמאל, והלחץ הבלתי פוסק של התקשורת שהפכה למשטרה פוליטית, רוקנו מהמוסדות את התוכן שלשמם הוקמו. אלו המוסדות שצבי האוזר קונן לפני כמה שנים כי פקידיהם מחבלים ביכולת הממשלה לפעול; ואלו המוסדות שהנדל, לפיד וסער מקדשים, ומאשימים את נתניהו ואת הליכוד כי הם הורסים אותם. הקשר הסימביוטי שנוצר בין מערכת המשפט ומערכת הביטחון לבין התקשורת הפך לאפקטיבי מאוד בהתנגדות לרצון הציבור, שהתבטא בממשלות הימין הנבחרות.
את תוצאות "המצעד הארוך" רואים גם בהצלחת ההפיכה, שלא התבצעה בהינף מהלך הכרעה אחד אלא בשורה מתמשכת של צעדים. משפט נתניהו הוא התוצר העיקרי של המאבק המתמשך. אך גם הקושי למצוא מועמדים שמרנים לבית המשפט העליון מלמד על האחידות הערכית השמאלית שנכפית על הסטודנטים בבתי הספר למשפטים.
עלייתו מחדש של נתניהו ב־2009 סימנה את חידוש המאמץ לפירוק הליכוד, כאשר הפעם מפלגת הימין הדתי של נפתלי בנט ואיילת שקד, שקמה על חורבות המפד"ל הישנה, מתגייסת לפרויקט. דבר כזה לא היה אף פעם. קודם פעלו לפירוק גוש הימין, אך פירוק הימין הפך למסע שיסוי נגד הליכוד במטרה להביא להתפוררותו. כפי שצוין כבר בעבר, כישלון הליכוד בבחירות של 2013 נתפס על ידי נתניהו כמחדל על גבול החבלה של סער, שהוביל את מסע הבחירות יחד עם גלעד ארדן.
סער מראה את הכיוון
הגענו היום למצב ששר המשפטים סער, ואיתו הממסד המשפטי, מחבק את אביגדור ליברמן, שהיה מרכיב מפתח גם בניסיון לפירוק הליכוד וגם בהפלת נתניהו. ליברמן היה חשוד פוטנציאלי מרכזי בפרשת "ישראל ביתנו", אך האיתרוג שלו הגיע לרמה כזאת שאותם אנשים בפרקליטות, שעסקו במשך שנים בכתבי האישום שלו, סמכו את ידיהם על מינויו כשר אוצר.
מאז "פרש" סער מהחיים הפוליטיים בספטמבר 2014, מסיבות עלומות, הוא מילא את החסר בפרופיל המרידורי שלו. דהיינו, הממד הבטחוני. הוא נקלט כעמית מחקר במכון למחקרי ביטחון שבראשו עמד האלוף עמוס ידלין. לאורך השנים התגלה המכון כממשק ביטחוני־פוליטי. סוג של בסיס קליטה ומיון גם לפורשי צה"ל, אבל גם לנכסים של הממסד והשמאל בתוך הימין. כך השתלבו שם סער, ובתקופת הקורונה גם בנט.
שקד היא צומת פוליטי המקשר בין מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס והממסד המשפטי. היום, כשהיא נדרשת להוכיח יכולת ביצוע במשרד הפנים, היא מגלה רפיון. למרות גישתה לבעיות לאומיות מהסוג של מסתננים, איחוד משפחות פלשתיניות, בנייה בלתי חוקית במרחב הנגב והגליל ומאגרי הנשק - סער הוא זה מראה את הכיוון: מוטב להתעסק באכיפת חוק דורסנית על היהודים מאשר לאכוף את החוק על הערבים. הוא יוזם שורת חוקים שנועדו למצק את שלטון ממשלת ההפיכה; הבולטים הם החוק המאפשר חיפוש בבתי אזרחים ללא צו חיפוש משופט, חוק הצנזורה על תכנים במדיה החברתית וכמובן החוקים הפרסונליים נגד נתניהו.
האמת היא, שנוכח המגמה הרדיקלית האנטי־דמוקרטית של הממשלה הנוכחית, מעניין מה היה אומר על כך מנחם בגין. האוזר אמר פעם על נתניהו שהוא ספינה שוברת קרח - "הבעיה היא ששוברת הקרח הזאת שופכת בנתיב שהיא פורצת יותר מדי סולר מאחור".
ממשלת בנט־לפיד־סער כבר הספיקה לשפוך בשבעת חודשי קיומה הרבה יותר סולר על סביבותיה מכל מה שמייחסים לראש הממשלה לשעבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו