מתהפכים בקברם

הסיפור הבא מתחיל בריצת בוקר אחת של יוסף שפייזר, לפני כשנה וחצי, בגן הלאומי על שם טבצ'ניק בהר הצופים. שפייזר, חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם סיעת התעוררות ודוקטורנט במחלקה ללימודי א"י וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, שוקד כבר שנתיים על עבודת הדוקטורט שלו בספריית המכון הארכיאולוגי בקמפוס האוניברסיטה העברית שעל ההר. אלא שריצות הבוקר שלו בגן שלמרגלות הספרייה, הפכו עבורו מאז אותו יום לחוויה מפוקפקת, בעיקר כמי שהארכיאולוגיה כמעט זורמת בדמו.

בגן, העשיר במערות קבורה יהודיות מימי בית המקדש השני, התגלתה מול עיניו באותו בוקר מערת קבורה ובה סימני שריפה ופיח שחור טרי. כשהציץ פנימה, אל תוך כוכי הקבורה, הבחין גם בסימני חפירה טריים של שודדי עתיקות. בסמוך התגוללו מעט עצמות אדם, וחפיסות מזון ופחיות משקה שהעידו על השעות המרובות שעשו במקום האורחים הלא קרואים. כעבור כמה ימים, במהלך עוד ריצת בוקר, התגלתה מערה נוספת שמצבה דומה, ואחר כך עוד אחת ועוד אחת. מסביב שררה עזובה ובעיקר השחתה מכוונת של פנסי תאורה, פחי זבל וברזיות שנעקרו ממקומן. לא רק שודדי עתיקות חמדו את שכיות החמדה העתיקות של גן טבצ'ניק אלא גם צרכני סמים, אלכוהוליסטים וונדליסטים מהכפר הערבי הסמוך, שהפכו את המקום בשעות הלילה למשכן ומחסה בעבורם.

מאז, ולאורך חודשים, עד עצם הימים הללו, מתעד שפייזר בכל חלקי ירושלים עשרות רבות של אתרי עתיקות דומים, ומהם בעלי חשיבות, שסובלים מהזנחה, ונדליזם ואף השחתה לאומנית. כך נולדה רשימת ה־120 שלו, שנחתה בימים אלה על שולחנו של ראש עיריית ירושלים משה ליאון. לפני כשבועיים דנה בה גם מועצת עיריית ירושלים. ליאון, בניגוד לקודמיו, מתייחס ברצינות לתופעה. הוא מתכוון לטפל בה.

הרשימה של שפייזר מזכירה מבחינות רבות את סקר המורשת הלאומית, שהכינו פורום שילה ועמותת שומרים על הנצח, על אודות מצבם העגום של אתרי מורשת היסטוריים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. אלא שכאן מדובר בירושלים, הבירה, לעיתים במקומות הכי מרכזיים בעיר, וקשה להבין את ההתעלמות של הרשויות מהם לאורך השנים.

משק חי במערת הקבר

השבוע ירדנו עם שפייזר לשטח. כמעט בכל אזור בעיר ההזנחה נוראית. בגיא בן הינום, שנזכר לראשונה בספר יהושע ומקיף את הר ציון, שוכנות עשרות מערות קבורה יהודיות מימי הבית השני. בכוכי הקבורה שבמערות הללו, מול חומת ירושלים של ימי הבית השני שנחפרה לאחרונה על ידי ד"ר יחיאל זלינגר, נקברה החל מהתקופה החשמונאית ובתקופת הבית השני העילית של היישוב היהודי, ובה כוהנים וכוהנים גדולים.

מערת חֲקֵל־דָּמָא ומערת יוחנן הן שתיים מהמערות בגיא, שבכל עיר אחרת בעולם היו הופכות מוקד משיכה לתיירים נוצרים ויהודים. חֲקֵל־דָּמָא - ובעברית: שדה הדם - היא על פי המסורת הנוצרית חלקת קבורה עבור גרים, שנקנתה על ידי הכוהנים, מכספי התרומה של יהודה איש קריות (אחד מ־12 השליחים שמוזכרים בברית החדשה, שעל פי הכתבים הנוצריים מסר את ישו לידי השלטונות הרומאיים).

אלא שהמקום זרוע בשרידי מדורות, קונצרטינות חלודות, ריהוט מתכת ישן ותיקים שרוקנו מתכולתם על ידי חבורות גנבים, שגם פה קבעו את משכנם, בעיקר בלילות.

מכמיר ומבייש עוד יותר הוא מצבה של מערת יוחנן הכהן, שעל פי מסורת נוצרית נטמן בה יוחנן כהן גדול, מי שכיהן בתפקיד במאה הראשונה לספירה, מייד אחרי שמעון הצדיק. המערה הזאת והסמוכות לה נחפרו בעבר על ידי חוקרים רבים ובהם רוברט מקליסטר (לפני קום המדינה), וחוקרים ישראלים חשובים כפרופ' עמוס קלונר המנוח והפרופסורים בועז זיסו, שמעון גיבסון ואחרים. בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 עדיין שכנו במערות גלוסקמאות עם עצמות נקברים. רובן נשדדו מאז.

חלק מהן הספיקו להיחקר ונמצאו עליהן שמות עבריים כמו מרים, אסתר ושמעון. כיום, קבע ערבי מקומי דלת מסורגת בפתח מערת יוחנן הכהן והפך אותה ללול אווזים. השטח שמסביב למערה גודר באופן פיראטי ומשמש מרעה לעיזים. ביום ראשון האחרון נצפה שם גם גמל.

ללמוד מן הקברים

מערת קבורה יהודית מוזנחת נוספת באזור מעוטרת בפתחה בתבליט מלבני, בעל דמיון לאחת מתבניות המקדש המשוערות. מערה אחרת מעוטרת בתבליט צדפה, בעוד במערה סמוכה נגס שופל חלק נכבד מחזיתה ובמקום מתגוללות עצמות אדם. לא הרחק משם נמצאו גם שברי כלי חרס של בקבוקים, שבימים ההם היו מכניסים לתוכם שמנים ובשמים, ומשתמשים בהם במהלך הקבורה, כדי להפיג ריחות רעים.

ב"מערת גן העדן של הרומים" (לא הרחק משם), אשר כוכי הקבורה שבה מעוטרים ב"גמלונים" - אלמנט אדריכלי בצורת משולש שווה שוקיים, שהיה נפוץ בעיקר במקדשים באדריכלות יוון העתיקה - שוררים בעיקר עזובה ולכלוך בדמות עטיפות חטיפים ושקיות קפה, אך גם סימני חפירת שוד ופיח שחור בתקרה.

שיטת הקבורה במערות בגיא בן הינום, כמו בעוד מערות קבורה רבות מימי הבית השני בירושלים, היא של קבורה בכוכים, בדרך כלל באחוזות (מערות) קבר משפחתיות. בתום שנה שבה כוך הקבורה היה סגור, היו פותחים אותו, מלקטים ממנו את עצמות הנפטר ומאחסנים אותן בגלוסקמא, שנשארה במערה. הגלוסקמאות, שלעיתים נחרט עליהן שם המת, הפכו בימינו יעד לשודדי העתיקות.

ערכן בשוק העתיקות השחור הוא עצום וכמעט שלא נותרו כאלה במערות. גם מערכת הקבורה בהר הצופים וגם זו של גיא בן הינום נשדדו לאורך השנים, וכך גם מערות קבורה נוספות באזור ירושלים.

פרופ' בועז זיסו מהמחלקה ללימודי א"י וארכיאולוגיה באונ' בר־אילן, שחיבר יחד עם פרופ' עמוס קלונר המנוח את הספר "עיר הקברים של ירושלים בימי בית שני", אומר ל"ישראל השבוע" שהמחקר מכיר כיום כאלף מערות קבורה משפחתיות־יהודיות באזור ירושלים, מהמאה השנייה לפני הספירה ועד שנת 70. רובן, לדבריו, מכוסות מתחת לשכונות קיימות.

"רק מערות מעטות עדיין נגישות לציבור ולכן מחריד ומזעזע כפליים שמצב רובן כה עגום", מסביר זיסו, "מעבר לכך שמדובר בנכס לאומי ומדעי משמעותי שהמדינה חייבת לשמור עליו למען הדורות הבאים - זה גם נכס תיירותי ומחקרי. המחקר מנסה ללמוד מן הקברים - על העיר, בתיה ועיטוריה, ומהמתים - על החיים".

זיסו מציין לחיוב את הטיפול העירוני בגן סנהדריה, ולשלילה את מה שמתרחש בגיא בן הינום. לדבריו, פוטנציאל החפירה והמחקר של מערכות הקבורה טרם מוצה: "גם שודדי העתיקות יודעים זאת, והסכנה שיבואו עם שופל לגיא בן הינום ויעבדו שם היא מוחשית, כפי שכבר חווינו". הוא קורא לעירייה להקצות משאבים כדי לפקח, לשמר ולתחזק אתרי עתיקות בתחום העיר, שכיום אין להם דואג ומשגיח.

אמת מים בגן ילדים

העזובה, השוד, ההזנחה, הוונדליזם והפגיעות הלאומניות, אינם מפלים בין אתרים יהודיים לבין אתרים נוצריים: במורדות הר הצופים, בדרך למעלה אדומים, נחקרו לפני 20 שנה על ידי רשות העתיקות שרידי מנזר ביזנטי מהמאה החמישית לספירה. התגלית זכתה בעבר לפרסום רב, גם בחו"ל.

במקום נחשפו שרידי מנזר מרשים בגודלו, בעל חצר מרכזית, וסביבו אגף כנסייתי, בית מרחץ וכן רצפת פסיפס עם כתובת יוונית, שבה נזכרו הכהן ואב המנזר תיאדורוס והנזיר קיריאקוס. המתחם כולל מערכת מסועפת לאגירת מים ואיסוף מי נגר, כולל שתי בריכות גדולות, תעלות, צינורות, מרזבים ובורות מים תת־קרקעיים, שייתכן שעולי רגל נוצרים שעלו לירושלים שאבו מהם מים.

השבוע שררה במקום עזובה. לא הרבה נותר מהפסיפס, וכשירדנו במדרגות חצובות בסלע לאחד מבורות המים הגדולים במתחם, מצאנו שהפך למזבלה שיש בה הכל: צמיגי רכב משומשים, צמר כבשים, סולמות, פחי סיד ריקים, נעליים בלות, ציוד חשמל ישן וברזלים רבים. שפייזר, שביקר שם לראשונה לפני חודשים אחדים, ראה כיצד השמישו תושבים מקומיים בור סמוך אחר כ"בית קברות" לנבלות של כבשים, חתולים וכלבים.

רבים מהאתרים ששפייזר מיפה נסקרו כבר במסגרת תוכנית המתאר המקומית 2000. כבר אז רובם היו במצב גרוע, אבל כמחציתם טופלו בראשית שנות האלפיים. מאז חלף זמן והמצב שוב הורע. שפייזר מגדיר את האתרים הללו כ"משאב חינוכי ורקע פיזי להבנת ההיסטוריה. זה אמצעי לביסוס השורשים שלנו כאן. השימור יאפשר חקירה ממושכת של העבר וגם יעביר את הממצאים לדורות הבאים, מתוך הכרה בבעלות המשותפת של כל הדורות על נכסי העבר".

לפי הצעתו, בשלב הראשון העירייה, בשיתוף רשות העתיקות, תדאג לפזר שילוט, כדי שתושבי העיר יכירו בערך המקומות המדוברים. חלק מהם שוכנים בתוך או ליד שכונות מגורים. בשלב השני יוקצה כוח אדם לפיקוח על האתרים הללו ולניקיונם. הוא מזכיר שב־2010 פעלה תחת העירייה חוליית שימור ותחזוקה, משותפת לעירייה ולרשות העתיקות, ומציע להקים אותה מחדש.

יש גם כמה נקודות אור שעליהן הוא אינו מדלג: קטע של אמת המים שהובילה מים לירושלים בימי בית שני, שנתגלה בשטח גן ילדים בצור באכר ושומר; מקווה טהרה מימי המקדש שנחשף לאחרונה בנחל הקדרון בסמוך לכנסייה בגת שמנים וזוכה להשגחה צמודה; מערכת קברים מימי הבית הראשון, סמוך למרכז מורשת בגין, שמתוחזקת היטב; או חירבת תל־ארזה בשיפולי שכונת גילה, שם יזמה רשות העתיקות עבודות חפירה בשיתוף גורמים שונים בקהילה, וחשפה גת, מתקנים חקלאיים ומקווה טהרה מימי הבית השני.

חלק מהאתרים ברשימה של שפייזר נמצאים בשטחי הגן הלאומי סובב ירושלים, באחריות רשות הטבע והגנים, אבל רובם בתחום עיריית ירושלים ובאחריותה, וזו לא נגעה בהם עשרות שנים. רשות העתיקות עוסקת בחפירה ובמחקר של אתרים ומחליטה אם לכסות אותם או להשאיר אותם גלויים, אך בדרך כלל אינה מתחזקת אתרים. מי שתיקח כנראה עכשיו את המושכות לידיה תהיה עיריית ירושלים, וצפויה לה מלאכה רבה.

ליאון: "זו סוגיה שמאחדת"

דוגמאות למשימות שעומדות בפני העירייה לא חסרות. כך למשל "החומה השלישית" של ירושלים, החומה הצפונית והמאוחרת מבין אלו שהקיפו את העיר בימי בית שני. קטע מהחומה הזאת שומר לפני שנים רבות בתוך גינה ציבורית קטנה ברחוב נעמי קייס ליד "מעבר מנדלבאום", בשטח ההפקר לשעבר בין ירדן לישראל.

החומה השלישית נבנתה על ידי המלך היהודי האחרון, אגריפס, שמונה לתפקידו על ידי הרומים והחליט להרחיב את שטחה של ירושלים. הארכיאולוגים ליאו מאיר ואליעזר ליפא סוקיניק (אביו של יגאל ידין) חפרו שם בשנות ה־30 של המאה הקודמת וחשפו 1,200 מטרים ממנה. הקטע ששומר הוא קצר בהרבה, אבל היום הפך למעין משתנה ציבורית, עמוסת טינופת, לכלוך, עבריינות וסמים.

אזורים מאתגרים נוספים הם השכונות פסגת זאב והר חומה. בפסגת זאב שוכנים כמה אתרים, ובהם דיר ע'זאלי (מנזר הצבאים) ברחוב יצחק טוניק וראס אבו מערוף ברחוב הארבעה, שרובם קשורים לעורף החקלאי של ירושלים. כאן ניכרת פחות השחתה, אלא בעיקר בלאי והזנחה של מקוואות טהרה, גתות להכנת יין, בתי בד ומבנים חקלאיים שונים. במעט שילוט, הכוונה ותחזוקה - ובהשקעה כספית לא גבוהה - ניתן היה לשלב אותם בחיי השכונה והקהילה, כפי שנעשה עם חירבת תל־ארזה בשכונת גילה.

המצב כמעט זהה בחירבת אל־קט שבהר חומה: רגמים לא בנויים (גלי אבנים שמכסים שרידים של מבנים ומתקנים שננטשו), יסודות מבנים, מערות ובור מים, ולא הרחק משם אבן מלל שריסקה זיתים בבית בד. גם כאן - אין השחתה. רק עזובה והזנחה של שנים רבות ובלאי, שבהיעדר תחזוקה, מכלה באופן טבעי את ההיסטוריה של האזור.

ויש גם את גבעת הארבעה או מערת אל־עמד, שם המצב חמור יותר. בגבעת הארבעה, ממזרח למנזר מר אליאס ודרך חברון, התגלו שרידים של האמה התחתונה העתיקה שהובילה מים למקדש. במקום אף נמצאו שברי לבנים טבועים בטביעות חותם של הלגיון העשירי. אלא שמצב האמה במקום בכי רע, כלי רכב וג'יפים נוסעים על שרידיה ופשוט "גומרים" אותה.

במערת אל־עמד בנחל הסנהדרין מדליקים מעת לעת צעירים משועפט מדורות. זוהי מערה מפוארת, חצובה בצלעו של נחל צופים. ששימשה לקבורת משפחה יהודית אמידה בתקופת בית שני. דפנות חדר הקבורה ופתח המערה מחקים את הבנייה המפוארת ההרודיאנית של חומות הר הבית, ובשני העמודים שבפתחה סותתו כותרות יווניות. בתקופה הביזנטית הפך החדר הקדמי לקפלה (בית תפילה נוצרי). אלא שכיום המקום הפך מוקד בילוי וקומזיצים במקרה הטוב, ומקום מפגש של עבריינים ושודדי עתיקות במקרה הרע, בעיקר מאזור שועפאט.

ראש עיריית ירושלים משה ליאון אומר ל"ישראל השבוע" שמדובר בסוגיה שהוזנחה לאורך עשרות שנים, אך בכוונתו להיפגש עם מנכ"ל רשות העתיקות אלי אסקוסידו, שפנה אליו בעניין זה, במגמה לפעול יחד ולטפל באתרים ששפייזר מיפה.

ברור שאין לעירייה יכולת לתחזק את כל אתרי העתיקות בעיר, אומר ליאון, "אבל אם מדובר למשל על הפעלה מחדש של חוליית שימור משותפת לרשות ולעירייה, ובסכומים סבירים שיאפשרו התייחסות ראשונית לאתרי העתיקות החשובים הללו - אני מאמין שנצליח להעמיד תקציב, עירוני או ממשלתי, לטובת המשימה הלאומית הזאת. עם שאינו מכבד את עברו - כבר אמרו קודמים לי - גם ההווה שלו ועתידו דלים. זו סוגיה שמאחדת קואליציה ואופוזיציה בירושלים, ואני מתכוון לטפל בעניין".