אין קיצורי דרך

"רק שמור אותי מאוהביי ומשונאיי אשמר בעצמי", כתב ציון שרעבי בשיר שמבצעת מרגלית צנעני. אבל אני מניח שהוא התכוון בעיקר ל"רוחשי טובתי"; אלה שמסבירים לך, כי "זה רק לטובתך". ובכן, במשך כארבע שנים וחצי כתבתי כאן 311 עמודים, שבהם חלקתי תובנות וסיכמתי שיחות עם אנשי כלכלה שרובם רוחשי טוב, אבל לא תמיד הכוונה לטוב שלכם. רבים מהם בכלל לא יודעים להבחין בין הטוב שלהם לטובת הזולת.

חלקם, כמו שכתב אפטון סינקלייר, הסופר האמריקני בן המאה ה־19, שאגב היה לשנוא נפשו של הנשיא רוזוולט, כי "קשה לגרום לאדם להבין משהו כשמשכורתו תלויה בכך שהוא לא יבין זאת". הם באמת לא מסוגלים להבין את הלופ המחשבתי שבו הם כלואים, ורבים מהם לא מתאמצים לעשות זאת. כך למשל, אדם שמנהל מוסד הימורים ממשלתי יספר בלהט שהוא בעצם מנהל מפעל חסד. ברור שקשה לו לחיות עם האמת כשהוא מקבל משכורת נאה כדי להדחיק אותה. "משרת ציבור" אחר מתעמר ביזמים ובאזרחים בשם עשיית צדק, אגב פרסום הישגיו כמתעלל מוביל.

נהניתי מכל רגע מהשיחות עם קובעי המדיניות - נבחרי הציבור, הרגולטורים, משרתי הציבור, היזמים, הסוחרים וראשי הארגונים, ולפני שאחלוק עוד כמה מהתובנות - אומר תודה לעיתון, או כפי שעורכו מכנה אותו, ל"חבר".

תפנית משמעותית

היתה לי הזכות לשרת רעיון באופן גלוי ומוצהר - רעיון החופש, בעיקר הכלכלי. בעיסוק הזה התחלתי לפני כ־22 שנים. אז כתבתי כמה טורים והקורא דניאל דורון ביקש לפגוש אותי בדחיפות. הוא סיפר על עיסוקו ב"מרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי", והציע שאתלווה אליו למפגש סטודנטים כדי להציג את הרעיונות שעליהם כתבתי. הגבתי בסקפטיות: וכי צריך לשכנע סטודנטים צעירים שהחופש לבחור הוא עניין חיובי?

המפגש הזה היה לנקודת מפנה בחיי, לא פחות. לראשונה הבנתי ש"משפט המלך", נאומו המפורסם של שמואל הנביא בספר שמואל א' פרק ח', שבו הוא מספר לעם את האמת הפשוטה על טבעם של מלכים בני אנוש - מקפל בתוכו את האופי האנושי, את המגבלות האנושיות שמובילות לחוסר הבנה מובנה. הנאום המכונן הזה מחייב עיסוק יומיומי בו, כפי שהיטיב לתאר זאת בשפה אקדמית ומודרנית פרופ' יורם מישר בספרו "בדמותו - רעיון השוויון מעזרא עד ניטשה", כשכתב שמצא מכנה משותף אחד למונח צדק לאורך ההיסטוריה: בכל המקרים מדובר בלקיחת כסף מבעלי האמצעים והעברתו לדלי האמצעים.

המנגנון הזה מתקיים באמצעות אותו "המלך" שגוזר את הקופון האישי שלו בשם קיום אותו "הצדק". אותו מפגש סטודנטים שחתם את המילניום הקודם, הצית בי את הרצון לעוד מפגש ועוד מפגש, ומה שהחל כזעם על הבורות והמחשבה השטחית, המשיך כרצון לדבר, לשתף ולהשפיע.

עימות, או בורות

אחד הספרים המכוננים בעיניי, שסייעו לי במתודולוגיה של השיחות עם הסטודנטים ובכלל, הוא הספר של תומס סואל, "עימות בין השקפות" (הוצאת שלם). מעבר לממצאים ולטענות המלומדות שבו, השיטה שלו לניהול ה"עימות" - חשובה: למעשה היא גורסת שאפשר וצריך להתווכח, עד לנקודה מסוימת שבה מגיעים לשורש העניין. בשפה הצינית־מודרנית אפשר לומר שהיא מגיעה לעניין הליבתי, ושם הוויכוח מסתיים. ברוב המקרים הוויכוח בין סוציאליזם לקפיטליזם, למשל, מושתת על סיסמאות ובורות, והוא לא מבטא עימות של ממש בין השקפות.

כשחוקרים את העמדות לעומקן, ברוב המקרים מגלים חוסר ידיעה ואי־הבנה (זה כשל שוק!), מגלים צורך בהגנה על אינטרסים (מישהו חייב לעשות את זה), פחדים (מישהו צריך להגן עלינו), צדקנות (מה עם הרעבים באפריקה?) ועוד שורה ארוכה של תירוצים לכך שהאמת היא אמנם אמת, אבל היא לא חלה במקרה הספציפי הזה.

בוויכוחים האלה, המתנגדים לחופש יודעים שעמדתם חלשה ולכן הם תמיד יפתחו באמרה "אני כמובן בעד חופש", או בשם העממי "קפיטליזם", ואז כמובן יסייגו ב"אבל", שיסתור כל חיבה ורצון לחופש. עיתונות בעבורי, אינה שונה מהוראה - היא פלטפורמה להעביר ידע, לעורר את הוויכוח ולהציף את "משפט המלך".

שחרור מכבלי הממשל

הוויכוח בין ההשקפות חשוב כמו שהוא, גם לשם שמיים, אבל הוא חשוב גם לחיי היום־יום שלנו. כל החלטה שמתקבלת בכנסת, או במשרדי הרגולטורים האחרים, קשורה בתפיסה הבסיסית של מקבלי ההחלטה - בתפיסת החופש של האזרח. הגישה הפטרונית מובילה חוקים שמפקיעים את החופש מידי האזרח. כאמור, לרוב מתוך כוונה טובה.

ולראיה שלא מדובר רק בהחלטות בעלות משמעות כספית אני נזכר בשיחה עם מנהלת רווחה. במרכז אותו מקרה שעליו דיברנו עמד ילד בן 8. אמרתי לאותה המנהלת שאני מבין את הרחקת הילד מאמו במקרה הזה, מכיוון שהיא עסקה בעבודות מזדמנות, לא כולן חוקיות, ולא היתה מסוגלת לספק מסגרת בעלת יציבות סבירה לילד. במקרה הזה אני הוא זה שמעד בתפיסת החופש, ואותה מנהלת מדהימה העמידה אותי במקום כשאמרה לי "האמא הכי גרועה עדיפה לילד על הפנימייה הכי טובה בעולם".

לעיתים אנחנו סבורים שאנחנו טובים יותר בקבלת החלטות על הזולת, ולעיתים קרובות ההחלטות המקצועיות שאנחנו מחילים על הזולת אכן טובות יותר, באופן נקודתי. אך לטווח הארוך זוהי הדרך הרעה ביותר לחברה. את הצמיחה ותנאי המאקרו הטובים, יחסית, של ישראל, אנחנו חייבים לשינויים המבניים שהונהגו בישראל בשני העשורים האחרונים - שינויים ששחררו אותנו מעט מכבלי הממשל ופתחו את השוק לתחרות.

בכסות של שלום עולמי

בעולם כיום מנשבות רוחות החופש, הרבה יותר מאי פעם. מדינות רבות מצולקות מפגעי הקומוניזם - סוג רע מאוד של פשיזם בכסות של שלום עולמי. דוגמה למתח המובנה בין המדינות החופשיות למדינות הטוטליטריות כיום היא סין. היא מקיימת שוק חופשי ונהנית מהצמיחה הגבוהה, אך היא לא זנחה את הרטוריקה הקומוניסטית וגם לא את המדיניות שלה בתחומים מסוימים.

השילוב הזה בין מדיניות שוק לטוטליטריות, מאפשר לה לזרז מהלכי שוק יותר ממדינות אחרות. רבים מקנאים בה על כך שהיא יכולה לממש החלטות ממשלה מהיום למחר, בלי אישורים רגולטוריים ואחרים המעכבים ביצוע במדינות המערב, ובמיוחד בישראל. אבל מובן שלא זו התשובה, ולאורך זמן אין קיצורי דרך. התהליך הנכון עובר דרך התודעה של הציבור, של הרוב.