צבי סטפק: "אי השוויון עוד יתפוצץ לנו בפנים"

הקפיטליזם במתכונתו הנוכחית פשט את הרגל", מצהיר צבי סטפק, מי שהקים יחד עם שלמה סימנובסקי בסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת בית השקעות קטן, מיטב. בהמשך הוא מיזג אליו את בית ההשקעות דש של אלי ברקת והפך לאחד הגופים המוסדיים הגדולים בארץ, המנהל כ־135 מיליארד שקלים ומעסיק כ־1,000 עובדים, עם שווי שוק של כ־1.1 מיליארד שקלים. בקרוב ייצא לאור ספרו "עולם ההשקעות שלי", שעוסק בקריירת ההשקעות שלו.

מי שמכיר את סטפק יודע שכסף הוא לא המניע הראשון שלו, אם בכלל, ולכן הצטרפותו לקול החדש הנקרא Conscious Capitalism, שתורגם לעברית כ"קפיטליזם קשוב", כלל לא מפתיע. "ד"ר יעל אלמוג זכאי סיימה דוקטורט בארה"ב והציעה לי להביא לישראל את מה שאנחנו מכנים 'קפיטליזם קשוב'. אחרי כמה פגישות הבנתי שזה בדיוק מה שאני עושה מאז שהקמתי את מיטב. הסכמתי והיינו לשני המייסדים הראשונים ולשני המממנים היחידים עד לפני כשנה.

"בהתחלה עבדנו לבד, אחר כך לקחנו מנכ"לית, קרן גולדנברג, וצירפנו אנשים נוספים כמו אלונה בר און, המו"ל של גלובס ואייל מליס, מנכ"ל תנובה, שהוא אדם אותנטי שמחובר לערכים האלה. התחלנו לרכז אנשי ונשות עסקים גם מהחברה הערבית, כמו ג'וליה זהר מטחינת אל־ארז".

ומה אתם עושים במסגרת הפעילות של "קפיטליזם קשוב"?

"הקמנו 'חברה לתועלת הציבור' ואנחנו מפתחים את הרעיון ומפיצים אותו. אנחנו עורכים קורסים ומפגשים, וקנינו את הזכויות להוצאת הספר בעניין מהוצאת הרווארד. את הספר חיברו ג'ון מאקי, מייסד שותף של הארגון העולמי ומנכ"ל משותף של 'הול פודס מרקט'; וראג' סיסודיה, שייסד את הארגון יחד איתו ומשמש פרופסור לעסקים גלובליים בבסון קולג'. עשינו לו התאמה לקורא הישראלי, וחברות התחייבו לקנות כמה ספרים כדי לחלק להנהלות שלהן. הוא גם מוצע בחנויות הספרים ואנחנו מקווים שהוא יסייע בהפצת הרעיון".

אז מה הוא הרעיון המרכזי?
"ההנהלות בפירמות העסקיות מרגישות באופן טבעי מחויבות לבעלי המניות. פרופ' מילטון פרידמן, אחד מהאורים והתומים של הקפיטליזם, אפילו כתב מאמר על כך שתכלית החברה היא מקסום רווחים. הוא יצא נגד מנהגן של חברות לתרום לקהילה וכינה את התופעה 'גזל של בעלי המניות'. אבל אנחנו מאמינים שהעניין של חברות לא יכול להתמצות בבעלי המניות. לשיטתנו חברה צריכה לראות את האינטרס הרחב יותר של 'בעלי העניין'.

"המושג הזה כולל את בעלי המניות, אך גם את העובדים, הספקים, הלקוחות, הקהילה והמדינה. טובת כולם צריכה להיכלל בהחלטות. חברה צריכה לטפח מנהיגות, בעיקר על ידי דוגמה אישית, צריך להיות לה ייעוד ברור ותרבות ארגונית קשובה. המפתח הוא התרבות הארגונית".

לא פשוט להנהלות להסכים איתך, כי זה כולל גם ויתור על חלק מהשכר שלהן.
"נכון, יש בכך גם היגיון כלכלי. קח למשל חברה של 200 עובדים שיש בה חמישה אנשי הנהלה שמקבלים 40 מיליון שקלים עלות שכר. מולם יש עוד 195 עובדים שהשכר הממוצע שלהם הוא 13 אלף שקלים. אם נוריד להם את השכר ב־20% זה יתבטא ב־8 מיליון שקלים לחמשת הבכירים לשנה, מה שלא יפגע בשכר נטו שלהם באופן משמעותי - רמת החיים שלהם לא תשתנה.

"אבל אם תחלק 8 מיליון שקלים ליתר העובדים, כל אחד מהם יקבל תוספת של כ־40 אלף שקלים בשנה - 3,500 שקלים בחודש. בנטו זה יתבטא ב־1,500 שקלים נטו לעובד, ובשבילם זה מאוד משמעותי. מבחינה כלכלית טהורה, ברור שלמשק יותר טוב המצב החדש שתיארתי. הצריכה שלהם תגדל ואני מאמין שזה מגדיל את הרווחיות של העסק. זה מקטין את שיעור התחלופה של העובדים, מה שחוסך כסף לחברה, והנאמנות של העובדים גדלה".

וזה מה שעשיתם?
"ודאי. תמיד הורדנו משכורות לבכירים יותר מלזוטרים. גם דאגנו לשמר עובדים, גם כשהיה צורך בפיטורים השקענו בהסבות מקצועיות. כשמיזגנו את מיטב עם דש כתבו בתקשורת שנפטר מאות עובדים, אבל בפועל פיטרנו 50-40 עובדים מתוך 800, וגם את אלה שנאלצנו לפטר - ניסינו לסייע להם בקליטה אצל המתחרים שלנו.

"במהלך המיזוג השקענו המון שעות בדיונים איך לפטר, בלי שום שיקולים של פוליטיקה ארגונית. חשבנו איך החברה תתנהל לפי עקרונות אתיים. בכסף שחסכנו בעלות השכר כתוצאה מהפיטורים, העלינו את השכר לכל בעלי השכר של עד 8,000 שקלים. וזה מה שעשינו - הורדנו באופן וולונטרי את השכר של חמשת הבכירים ב־20%, ומאז לא העלינו אותו.

"גם חילקנו אופציות לכל עובד בעל ותק של שנה ויותר. במקביל, השקענו בעשייה חברתית, כמו פילנתרופיה של 2 מיליון שקלים לעמותות בתחומי החינוך. אישית הייתי מעורב ברפורמה להגבלת שכר הבכירים בגופים הפיננסיים, שזה כולל כמובן את הגבלת השכר שלנו".

להגיע לדרך האמצע

הגבלת שכר זו התערבות קיצונית. אתה סבור שצריך לכפות את הרעיון הזה על הפירמות?
"לא. מי שלא רוצה להתחשב בסביבה ודואג רק לרווחים שלו - שיבושם לו. אנחנו מקדמים הסברה, אנחנו מאמינים שאם לא נשכיל להבין שקפיטליזם קיצוני לא עובד, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בקיצוניות השנייה. אני כמובן קפיטליסט, אני בעד חופש, ודווקא מתוך כך אני חושב שצריך למצוא את דרך האמצע. זו דרכי, גם פוליטית".

אם היית לומד את עקרונות ה"קפיטליזם הקשוב" מאז שהקמת את מיטב, התנהלותך היתה משתנה?
"תמיד התנהלתי כך. לא הגעתי לתחום בדרך הרגילה. למדתי תואר ראשון בהיסטוריה כללית ויהודית, ולימדתי תלמידים לבגרויות בבתי ספר אקסטרניים. המחברות שלי עברו מאב לבנו. רק אחרי כמה שנים עשיתי תואר שני במינהל עסקים.

"העשור הראשון של מיטב היה עשור של הישרדות. בשנות ה־80 השתוללה אינפלציה נוראית של 440 אחוזים וחווינו את משבר המניות ב־83'. הרקע שלי בהוראה הביא אותי לתקשורת כפרשן. למעשה הצד החזק שלי מילדות היה מתמטיקה, להיסטוריה הגעתי בשל השפעה מהמורה להיסטוריה שעורר בי את העניין בנושא. פוליטיקה אהבתי תמיד, לא כמשתתף אקטיבי.

"תמיד הצבעתי למפלגה הליברלית העצמאית, התחברתי ליושרה וליקיות. זה מה שהיה אז בשנות ה־60. נולדתי ב־46'. אהבתי היסטוריה והתמחיתי בתקופת הבית השני ואהבו אותי במסגרות ששילמו לי לפי הצלחה. אף פעם לא ראיתי סתירה בין מתמטיקה למדעי הרוח. העובדה היא שהידע בהיסטוריה סייע לי מאוד בניהול השקעות - במבט הרחב וביכולת הניתוח של מצבים.

"בשנים הראשונות של מיטב המשכתי ללמד, כי לא יכולתי להתקיים מהעסק. העשור השני היה של בנייה - התחלת ההצלחה. קופות הגמל התחילו להיכנס לבורסה בשנות ה־80. העשור השלישי, 2009-1999, היה עשור של צמיחה מדהימה. ב־2003 'דה מרקר' בחר בי כאיש השנה של שוק ההון. אבל תמיד היתה בי ההבנה שיש צד שכלתני ויש עניין של ערכים ורגש; והחוכמה היא לשלב ביניהם".

"דיללנו את עצמנו"

אני שואל את סטפק אם ייתכן שכיום הם מתפרצים לדלת פתוחה, וזאת נוכח הצהרת המנכ"לים של החברות הגדולות והמשפיעות ביותר בעולם, שכבר ב־2019 הצהירו שהרווח הוא לא הדבר החשוב להם ביותר.

"אני לא מתחבר לתרבות של הוול־סטריט", מסביר סטפק. "בכלל, אין מה ללמוד מהאמריקנים בתחום של התרבות הארגונית. הצהרת המנכ"לים היא הצהרה של התגוננות, אני לא מאמין בכנות שלה. הם נבהלו מאנשים כמו ברני סנדרס שנושפים בעורפם. לא הייתי הולך לקיצוניות של סנדרס, אני מתנגד לשתף עובדים בדירקטוריונים ולרעיון ה'רווח השיורי' של ידידיה שטרן, שגורס שבעלי המניות לא שווים יותר מיתר בעלי העניין. בעיניי המנהיגות היא הדבר החשוב.

"היחס לעובדים בגובה העיניים, לא כסיסמה, אלא עניינית, זה העניין החשוב. לא מדובר בהצהרות אלא במעשים. אנחנו הקרבנו בשביל הרעיון - הפחתנו שכר במיליוני שקלים במשך 8-7 שנים. דיללנו את עצמנו כדי לתת יותר לעובדים. חברות לא יכולות להצהיר הצהרות ולפעול בכיוון הפוך, כמו למשל תפיסת ההתייעלות שגורסת שבכל שנה צריך לפטר 10% מהעובדים הפחות יעילים. זה יוצר תרבות רעה ופוליטיקה ארגונית של הישרדות ופחד".

"תשואות פנסיה מרשימות"

אתה מדבר על סכנה לקפיטליזם. מה מסכן את החופש כיום?
"בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת, מנכ"ל קיבל פי 20-15 מהעובדים שלו. מאז עידן תאצ'ר וההשפעות של מילטון פרידמן, פערי השכר בין המנהלים לעובדים זינקו לפי 300-250. זה לא ראוי מוסרית שיהיו פערים כאלה. מדברים על מדד אי השוויון בישראל שהצטמצם. אבל העניין הוא שכיום כבר לא מדובר רק בפערי שכר, אלא בעושר הפיננסי. מנהל יכול לקבל שכר נמוך יותר ולהחזיק במניות ובנכסים אחרים.

"מאז המשבר של 2008, הנכסים עלו פי 9-8 והשכר כמובן לא עלה בשיעורים כאלה, כך שהפערים התרחבו ולא בגלל השכר. אי השוויון הזה יתפוצץ לנו בפנים. אני לא דוגל בשוויון במובן של שוויון בתוצאה, אבל אני מאמין שצריך לצמצם את הפערים בשוויון בהזדמנויות. צריך להשקיע יותר בחינוך בפריפריה.

"אני גם מתנגד לרגולציית יתר, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהיא חיונית בתחומים רבים. חופש מוחלט מביא להונאות, כמו חברות התרופות שגרמו להתמכרות במשככי כאבים, כמו פרשת ההונאה של פולקסווגן ומטוסים פגומים של איירבוס, וגם הפצת פורנו וטבק".
אבל הונאות אסורות בחוק, הן עבירות פליליות, זה לא עניין שמצריך רגולציה נוספת.

"נכון, אבל זו תוצאה של הלחץ הגדול שמופעל על ההנהלות להציג רווחים בכל רבעון, להרוויח בטווח הקצר, גם על חשבון הטווח הארוך. קח לדוגמה את הסיפור של טבע שהתרסקה מאז שארז ויגודמן מונה למנכ"ל. כמנכ"ל טבע הוא רכש את אקטביס כדי להפוך לחברת הגנריקה הגדולה בעולם. הוא שכנע את הדירקטוריון במהלך.

"זה קרה כי הקופקסון התחיל לאבד את הבכורה. בלחץ הנסיבות הוא עשה צעד שהוא בגדר התאבדות. ההחלטה התקבלה בתוך שבועיים בלי בדיקת נאותות ראויה, וההסתבכות נמשכה עם רכישת עוד חברות. האירוניה היא שב־2015, אחרי ההחלטה האומללה שלו, הוא נבחר לאיש השנה של גלובס. הוא ניהל את המניה במקום את החברה. אלו החלטות אומללות של חברות שרוצות לבלוע הכל ומהר.

"הדרך אצה גם לנוחי דנקנר, שאול אלוביץ', לב לבייב ואליעזר פישמן - שכולם נפלו על מינוף גדול מדי. אם החברות לא יפעלו באחריות כלפי כל מחזיקי העניין שלהן, זו רק שאלה של זמן עד שהרגולטורים יטפלו בהן. תאגידי הענק חייבים לגלות אחריות ולהגביל את עצמן".

אתה לא באמת חושב שחברות ועסקים יגבילו את עצמם.
"ברור שמדובר בתהליך פנימי ארוך טווח. אנחנו חייבים לפעול בכיוון של חינוך ומתן השראה. אבל אני גם מציע רגולציה במקרים של כשלי שוק. זה לא ייתכן שתחום חשוב כמו ייעוץ משכנתאות יהיה פרוץ לכל אחד. זה לא ייתכן שחברות ימכרו אדמות חקלאיות עם הבטחות לא ריאליות.

"הייתי פעיל מאוד ברפורמת בכר, שהוציאה את ניהול הקרנות והפנסיות מהבנקים. במקרה הזה יש לי אינטרס אישי כמובן, אבל לא פעלתי מתוך כך. היתה ריכוזיות בלתי נסבלת שהביאה את הקבוצות בתחום לגבות 6% מכל הפקדה שלנו לפנסיה ועוד חצי אחוז מהצבירה.

"רק ארגונים גדולים קיבלו הנחות משמעותיות. אחרי שהתחום נפתח לתחרות, העמלות ירדו מ־6% ל־2% וגם חצי האחוז נחתך. דמי הניהול אכלו יותר משליש מפנסיות הציבור. גם העמלות בקרנות הנאמנות נחתכו בחצי".

וכיום, מה דעתך על מצב הפנסיות שלנו?
"כיום השוק הפנסיוני תחרותי. זה יצר לחץ להוריד דמי ניהול. הגידול בנתח השוק של הפרטיים ילך ויגדל, ועולם התשואות ישחק תפקיד. אלטשולר שחם הוא דוגמה לגוף שהיה קטן וזינק באופן מרשים. בנטו אנחנו מגייסים מאות מיליוני שקלים בחודש. בנובמבר-דצמבר נגייס לדעתי 4 מיליארד שקלים - גמל השתלמות ופנסיה. מבחינת תשואות השוק בארץ, השגנו תשואות מרשימות בהשוואה לעולם. הרמה של מנהלי ההשקעות בארץ לא נופלת מזו של המדינות המפותחות בעולם".