בקריאה שנייה

בשבוע הבא נחגוג את חנוכה. החג האהוב עלי. אז ברשותכם, אכילת ראש קטנה. כשהיינו ילדים, שרנו בגן את "הבה נרימה", או בשמו הרשמי "חג הניצחון", מאת לוין קיפניס: "הבה נרימה נס ואבוקה, יחד פה נשירה שיר - החנוכה; מכבים אנחנו, דגלנו רם, נכון, ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון; פרח אל פרח זר גדול נשזור, לראש המנצח, מכבי גיבור".
קיפניס כתב את המילים ב־1936 אבל הלחן הרבה יותר ותיק. של הנדל. גיאורג פרידריך הנדל, המלחין הגרמני שחי בלונדון והלחין את האורטוריה "יהודה המכבי" בשנת 1746 לכבוד ניצחון האנגלים על המורדים היעקובינים הקתולים בסקוטלנד. זהו שיר הלל ושבח לנסיך ויליאם, דוכס קמברלנד לאחר ניצחונו בקרב קָאלוֹדֵן, הקרב האחרון שהתחולל על אדמת האי הבריטי.

הליברטו של האורטוריה, כלומר הטקסט, נכתב בידי הכומר תומס מורל על בסיס ספר מקבים א'. תשאלו ובצדק, מה ליהודה המכבי, ספר מקבים וניצחון האנגלים על הסקוטים? פשוט מאוד. יהודה המכבי והחשמונאים נתפסו כהשראה לסמל עמידה מול כובש זר. החשמונאים, מעטים מול רבים, מרדו, לחמו, ניצחו והובסו, אולם הצליחו להשיג אוטונומיה ולאחר מכן ממלכה עצמאית, ושליטתם נמשכה 103 שנה.

החשמונאים כרתו בריתות עם הרפובליקה הרומית וספרטה. אראוס הראשון, מלך ספרטה בשנים 265-309 לפנה"ס, כתב במכתב אל הכהן הגדול חוניו הראשון: "מצוי בכתב על הספרטאים והיהודים, שהם אחים מזרע אברהם". על הסוף פחות בא לי לספר. עוד דוגמית יהודית לריב אחים תרתי משמע. אבל בגדול, החשמונאים מהווים בצדק השראה נצחית לעמים וללאומים.

ספר מקבים א', הנקרא גם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך. 16 פרקיו מתארים את מרד החשמונאים בממלכה הסלאוקית ואת התבססותה הראשונית של ממלכת החשמונאים. הספר הוא מקור היסטורי שחשיבותו לא תסולא בפז. יוסף בן מתתיהו מבסס עליו את "קדמוניות היהודים". אין לנו היסטוריה בלעדיו. מקבים א' נכתב בעברית סמוך למרד החשמונאים בידי מחבר שלא רק הכיר היטב את האירועים ומקום התרחשותם, אלא גם ככל הנראה לקח חלק בקרבות.

המקור העברי של הספר אבד, והסברה המקובלת היא שהספר הושמד על ידי הרומאים בעקבות מרידות היהודים במאה הראשונה והשנייה לספירה (המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר־כוכבא). הרומאים חששו מהשראת הסיפור המכבי על המרדנות היהודית. למזלנו, הספר שרד משום נכלל בכתבי היד של תרגום השבעים ליוונית מהמקור העברי. לא סתם שרד אלא הפך לחלק מהקאנון הכנסייתי, ונכלל בין כתבי הקודש הנוצריים כאחד מהספרים האפוקריפיים של התנ"ך ("הברית הישנה" במינוח הנוצרי).

מוזר, לא? המכבים היו יהודים, כוהנים ממודיעין שעד היום אנו חוגגים את ניצחונם ואת טיהור המקדש שמונה ימים. מדוע הנוצרים קידשו את ספר מקבים ואילו אנו היהודים דחינו החוצה? נחזור רגע לתנ"ך, שנחתם בערך בשנת 100 לספירה. כלומר, בזמן גיבוש התנ"ך, ספר מקבים היה מצוי בידינו. חנוכה ופורים הם שני החגים שנוצרו בידי חז"ל. מגילת אסתר נכנסה לקאנון התנכ"י, מקבים לא.
עבור הנוצרים הראשונים (והנרדפים), היה לספרי המקבים מקום של כבוד. ספרים המציגים מופת של גבורה ונאמנות לדת עד חירוף נפש ממש, ה"מרטיריום", קידוש האמונה. בעיניהם, אלמלא החשמונאים, היהודים היו נטמעים בגויים, ובשל כך, הנצרות לא היתה באה לעולם. זו בדיוק אותה השראה להנדל. המקבים נלחמו על אמונתם והצילו את ההיסטוריה מעצמה. מבחינת הנוצרים, אלמלא המקבים אין ישו.

לעומת היחס הנוצרי המעריץ, יחס חז"ל אל החשמונאים מורכב יותר. למען האמת, אזכוריהם בספרות חז"ל מועטים יחסית לפועלם העצום ולחשיבותם. האם בכוונת מכוון? האם בשל עוינות? ההיסטוריה אירונית בדרכה ההפכפכה. החשמונאים שנלחמו במתייוונים הפכו עם השנים למנהיגי סיעת הצדוקים נגד הפרושים, ראשוני חז"ל. החשמונאים התייוונו ולקחו לעצמם גם את הכהונה הגדולה וגם את המלוכה שהיתה עסק של שבט יהודה.

זה קורה תמיד. המורד היחפן והאידיאליסט הופך לעריץ עשיר. כשז'אן בפטיסט ברנדוט השתתף במהפכה הצרפתית הוא קעקע על זרועו את המשפט "MORT AUX ROIS", "מוות לכל המלכים". קעקוע שגרם לו מבוכה מסוימת בתקופה מאוחרת יותר של חייו כשנמשח בעצמו לקרל הארבעה עשר, מלך שבדיה.

סברה אחרת, שאני נוטה להסכים איתה, טוענת כי הספר לא נכנס לתנ"ך מחשש חכמים להשראה מסוכנת בתקופה שלאחר המרד הגדול ומחיר הדמים העצום בעקבותיו. חכמים ביקשו לצנן את הלהט הלאומי, לא להגביר.

ספר מקבים א' הוא כמעט נגטיב של מגילת אסתר. אם המגילה ופורים הם כמעין אישור לחיים בגלות, כולל השימוש בפילגש בהרמון שמשנה את ההיסטוריה בסגנון פסקל ("אילו אפה של קליאופטרה היה קצר יותר, פני ההיסטוריה היו משתנים") - הרי ספר מקבים א' הוא מגילת העצמאות.

יש עוד קשר בין חנוכה לפורים שמחזק את הסברה הזו. כידוע אנו מציינים בי"ג באדר את יום תענית אסתר המקדים את פורים. אלא מאי, לפי המגילה הצום דווקא מתרחש באמצע חודש ניסן. תענית אסתר מוזכרת לראשונה ב־750 לספירה והחלה רווחת בין היהודים רק במאה ה־12. אבל שימו לב לטוויסט ההיסטורי: י"ג באדר המקורי דווקא היה יום שמחה המוזכר במגילת "תענית" כיום שבו חל איסור להתענות. י"ג המקורי היה יום ניקנור, יום ניצחונו הגדול של יהודה המכבי על המצביא היווני ניקנור בקרב "חדשה" ("אדסה") ב־161 לפנה"ס, הקרב השביעי במרד החשמונאים. 3,000 מכבים ניצחו 9,000 יוונים.

"היהודים לקחו את השלל ואת הביזה וכרתו את ראש ניקנור ואת ידו הימנית, אשר נטה בגאווה; הביאו את הראש ואת היד לירושלים ויתלום. והעם שמחו מאוד ויעשו את היום ההוא יום שמחה רבה, ויקבעו לחוג בכל שנה את היום ההוא, שלושה עשר באדר" מספר לנו ספר מקבים א'.
פורים דרס את חנוכה. חג הגלות דחק את חג העצמאות החשמונאי. תענית הגלות העלימה יום שמחה על ניצחון אדיר של עם מורד וגאה על האימפריה ההלניסטית.

הגיע הזמן להחזיר את ספר מקבים ליהודים. העובדה שרוב בוגרי מערכת החינוך אפילו לא שמעו עליו, היא חרפה.

"ויען שמעון ויאמר לו: לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו; כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה; ואנחנו, כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו" (שמעון התרסי, ספר מקבים א', ט"ו)