יש אנשים ארץ נגב. פנים צרובי שמש, קמטי חיוך כאדמה בקועה וזקן מחודד עד אילת מליטופי היד המהדקת. זה כ־30 שנה שד"ר זאב זיוון כותב את היסטוריית הנגב בסקרנות ובדייקנות. מבקש להפריד את העובדות שהתערפלו מבין חולות הזמן והשכחה, לספר את היסטוריית השממה וההפרחה.
השבוע יצא לאור ספרו השביעי, "מרמת נגב ועד אילת - עשור שני למדינת ישראל בנגב הדרומי", שממשיך את ספרו על העשור הראשון בנגב. אל תטעו בשם המידעני; מעבר לו מתפרסים 600 דפים שבהם נחשף עבר מורכב ונאלם של ארץ הנגב ומחוז הדרום.
כל מי שעוסק בנושא, חי בתוכו או דואג לעתידו, יופתע להכיר אצל זיוון את עובדות ההקמה וההתבססות של קיבוצי הנגב, עיירות הפיתוח ויישובי הערבה. מצד אחד מדובר בעבר עם הצלחות מפוארות של הפיכת פנטזיות למציאות, ומצד שני היו אלו גם השנים שבהן נזרעו זרעי אומללות עצי השיטה בדרום, המלווים את חיינו עד היום.
זיוון הוא מסוג החוקרים החיים את מחקרם, וחוקרים את חייהם. הוא היה שותף פעיל גם בעשייה. לא פלא שאת ספרו האוטוביוגרפי הכתיר בשם "נגבלוג". ההתחלה היתה ילדות תל־אביבית, אך במאי 1965 הוא הגיע לקיבוץ שדה בוקר כנחלאי צעיר, ונשאר שם יותר משני עשורים. על הדרך הספיק להיות השכן של בן־גוריון, לתפוס איתו טרמפים מהמילואים ולשאול ממנו ספרים כסטודנט. זה היה רחוק מחיי סלבריטאות. ״נקרענו שם", הוא מספר, "עבדנו מצאת החמה ועד צאת הנשמה". הפירות הנשירים משדה בוקר הפכו לשם דבר והכניסו לקיבוץ כסף רב. "המוכר בשוק מכר את 'האפרסקים של בן־גוריון' משדה בוקר, ובבסטה מולו מכרו את 'האפרסקים של גולדה' מרביבים, כי הבת של גולדה היתה חברת הקיבוץ", משועשע זיוון.
הזמן הוא גיבור ספרו. נפגשנו לדבר על העשור השני. היסטוריונים קוראים לפרק הזמן שבין 1958 ל־1967 "העשור השקט". עשור ללא מלחמה. השקט אִפשר צמיחה כלכלית גדולה והתבססות המדינה מבחינה פיזית. אך המוטו של הספר מבהיר שהשקט הוא רק חלק מהסיפור.
קסטינה - לא תחנה סופית
"העשור השני היה עשור השנים הקשות", מצוטטת בספר כרמלה אלון ממשאבי שדה. זיוון מרחיב: "מבחינה ביטחונית היה רגוע, מבצע סיני חיסל את הפדאיונים, והפת"ח התחיל להיות בעיה רק מאמצע שנות ה־60. אבל ההתלהבות של השנים הראשונות למדינה נגמרה; היה צריך לבנות את החיים שאחרי ההקמה. לא היתה רווחה כלכלית אישית, אבל הגיעו השילומים. היה קשה מאוד להתפרנס מחקלאות, רבים עזבו את הנגב, יישובים התפוררו או עברו צפונה, כמו רמת נגב, בית אשל ובארות יצחק. באותו הזמן הנגב היה מרחב עצום וריק".
אז מתחילה האובססיה להפריח את השממה?
זיוון מחייך. "זה מתחיל קצת לפני, בעלייה הראשונה. השממה אז היתה מטולה ומנחמיה וראשון לציון, אבל אחר כך זה הולך הלאה. לטקס העלייה לקרקע של קיבוץ חצרים ב־46' הגיע נציג מבאר טוביה, אז היישוב הכי דרומי בארץ ישראל. הוא אמר לאנשי חצרים - 'אני מעביר לכם את השרביט. בהצלחה'. אל תשכח שבתוכנית החלוקה מדינת ישראל היתה אמורה להיגמר בקסטינה. ופתאום יש נגב".
ומה היו התוכניות לגבי הנגב?
ב־23 ביוני 1948 מנהיגי היישובים בנגב ממהרים לבן־גוריון. הם מבקשים רובים וסיוע, למזלם זה נופל על היום של אלטלנה. בן־גוריון כותב להם פתק - 'לצערי לא אספיק לראותכם היום. נמסר לי שאתם רוצים לדעת מה יהיה בנגב. אך אני יכול להגיד לכם מה אנו רוצים לעשות בנגב: בניין המשקים ושיקום ההריסות של המצרים, הקמת נקודות יישוב חדשות, חיזוק הכוח הצבאי והגעה לאילת כדי לבנות בה נמל, שדה תעופה, מחנה צבאי, עיר והתיישבות חקלאית'. כך שבן־גוריון חושב על העיר אילת חצי שנה לפני שבכלל נכבשה. יש אפילו קריקטורה מעיתון חֵרות שלועגת לפנטזיות האילתיות שלו".
אבל בסוף הוא צדק, כבשו את הנגב והקימו את אילת.
"אכן, 400 איש ופלוגת חיילים קיבלו מעמד של עיר לאחר מבצע קדש. רובם צעירים שרק השתחררו מהצבא, מיעוטם בעלי משפחות. ביניהם היו גם כאלה שהוגלו לאילת בצו בית המשפט. חשבו שממכרות תמנע תצמח אימפריה תעשייתית גדולה, הפרסומת לגיוס העובדים היתה - 'הרי נחושת קוראים לגברים מפלדה'. מ־1959 התחילה הכרייה, ואילת הפכה לעיר כורים. הגיעו עולים מרומניה ומצפון אפריקה, וניצולי שואה שמצאו במכרות משכורת נדיבה".
אז אילת היא לא בדיוק מגנט תיירותי באותה עת.
"כשהציעו לבן־גוריון לפתח תיירות באילת, הוא לא רצה לשמוע. היו לו פנטזיות על מלכת שבא ואוניות מאפריקה ומהמזרח הרחוק. בסוף, בגלל התנודות הגדולות במחיר הנחושת, המכרות בתמנע נסגרו והיתה עזיבה גדולה של העיר. הסכנה להפיכת אילת לעיר רפאים היתה ממשית. התיירות בסופו של דבר מצילה אותה".
ויישובים אחרים בדרום מתחילים לקנא באילת.
"אנשי מצפה רמון מחפשים בקדחתנות אחרי מקור פרנסה באותה עת. הם מבקשים להתבסס על תיירות ולהקים מלון וקזינו במצפה רמון, אומרים להם שאי אפשר - הדתיים או הסוציליאסטים לא יסכימו. אבל האמת היא שחששו שמלון וקזינו במצפה יחבלו בתיירות באילת ויחלישו אותה, ולכן ההצעה נדחתה".
אז איך מסייעים בכל זאת ליישובים האחרים באותן שנים?
"ב־1953 קמה תערוכה בבנייני האומה תחת השם 'כיבוש השממה'. גולת הכותרת היתה תצוגה של המוביל הארצי, ובתוכו ג'יפ, כדי להראות את גודל הצינור. אבל להקים זה דבר אחד ולתחזק זה דבר אחר לגמרי. זה הסיפור של העשור השני. זה לא עשור כזה חלוצי. הקימו הרבה מאוד יישובים אחרי 48' על הגבול ובעוטף עזה, והיה צריך לתחזק אותם. תנועת הקיבוץ המאוחד בשנים האלו הקימה רק שני יישובים - קיבוץ אילות וכיסופים".
הזיכרון של אלי עמיר
אבל העשור השני כן היה הרנסנס של הערבה. "שם מתגלה שהדרך הטובה ביותר להקמת יישובים חדשים היא של יזמות מלמטה", מסביר זיוון. "שני יזמים, שי בן אליהו וחגי פורת, חלמו לגדל ירקות בערבה החמה כדי לשווק אותם לאירופה בחורף. השניים ביקשו מרענן וייץ עזרה בהקמת מושב, הוא שלח אותם לבן־גוריון ואמר להם 'תביאו פתק שהוא מאשר'. ככה הוקמה עין יהב. בן-גוריון טס לטקס העלייה לקרקע ב־59'. מבחינתו, עין יהב ישב על כל המיתוסים ביחד - יישוב ספר על הגבול, בדרך לאילת והתיישבות חקלאית. עין יהב וחצבה צמחו בתוך עשור ואכלסו מאה משפחות. הצלחה אדירה. למה? כי היתה פרנסה".
זיוון מסביר כי הרעיון של גושי ההתיישבות באותה עת הוא הנחת יתד בודדת, הקמת יישובים נוספים ויצירת "כתם שמן" במרחב. "כך יטבתה הפך מיתד אחת לחבל אילות, ועין יהב יצר את הערבה הצפונית, עם חצבה ונאות הכיכר. אגב, בנאות הכיכר המציאו פטנט של טיולים בקומנדקר - שזו ההתחלה של חברת 'נאות הכיכר', שהיום מטיילת בכל הנגב ובסיני. היזמות באה מלמטה והצליחה. לא כמו ירוחם, שבה הכל היה מלמעלה".
העשור השני זה העשור שבו עיירות הפיתוח נאבקו על הישרדותן הקשה. למה בכלל הקימו עיירות ולא הקימו קיבוצים עבור תושבים ממוצא מזרחי?
"התנועות הביאו עולים לארץ וקלטו אותם, ועם כל הקשיים - עשו למענם הכל. בחבל לכיש הקימו את חוות ההכשרה שחריה, להכשרת העולים. הקיבוצניקים הגיעו ללמד את המשפחות מה צריך לעשות, וזה לא הלך. פער המושגים היה יום ולילה. זה שונה אם אתה לוקח בני 13 לחברת נוער קיבוצית ומגדל אותם. אלו שנקלטו בקיבוצים היו רווקים. ברגע שהגיעו המשפחות שלהם - הם לרוב עזבו. אלי עמיר מתאר ב'תרנגול כפרות' שאבא שלו רוצה אותו לידו, והוא נקרע, אבל בסוף מחליט לטובת האב".
אבל אם ריק וקשה וקיבוצים נוטשים ועוברים צפונה, למה מקימים ומשמרים את עיירת הפיתוח?
"כדי למלא את המפה. כשהקימו את דימונה ב־55', עיר באמצע המדבר, האופוזיציה לעגה לבן־גוריון וקראה לה 'דמיונה' או 'דמעונה'. אבל היו חייבים נקודת יישוב עבור עובדי מפעלי ים המלח. ירוחם הוקמה כמעברה ראשונה מדרום לבאר שבע, ומיקמו אותה ליד באר מים.
"רודי זעיר, איש מרשים, קצין בבריגדה היהודית, ראשון המדריכים לתושבי ירוחם, תיאר איך הסיע עולים מנמל חיפה לירוחם, יום שלם בכבישים של אז, והם עוצרים בבאר שבע. המקומיים אומרים להם 'אל תיסעו הלאה, אין שם כלום, רק מדבר נורא', והנוסעים מתחילים להיכנס להיסטריה ולצעוק עליו 'אתה היטלר, אתה לוקח אותנו למחנה מוות'. שני שלישים מהם עוזבים למחרת את ירוחם".
מזרחיים? היטלר?
"לא, אלו היו הרומנים. לאורך השנים היו ניסיונות להביא לנגב עולים מכל העדות. גם לדימונה הגיעו מאה משפחות פולניות, הסתכלו ימינה ושמאלה - והלכו. אבל לא רק אשכנזים עזבו, גם כשהביאו לדימונה אלג'ירים, הם נמלטו לפריז. למה? כי הם יכלו".
"הזקן" בא בתור שכן
בסוף נשארו בעיירות ובערי הפיתוח יוצאי צפון אפריקה. ממה חשבו שיתפרנסו?
"התעסוקה בכפר ירוחם, כפי שנקרא אז, התבססה על מפעלי המחצבים בים המלח ובאורון. ב־57' נעשה ניסיון להקמת מפעל לליטוש יהלומים, אבל היה מחסור בכוח אדם ובעובדים מיומנים. המפעל העסיק עד 40 עובדים בשכר נמוך של מחצית משכר עבודה יזומה, מה שעורר התמרמרות רבה, ולכן נסגר סופית בשנת 1965. כלכלת ירוחם נועדה להתבסס על הפקה ועיבוד של חומרי הגלם שבסביבתה, חול זכוכית במכתש הגדול, פוספטים באורון וחרסיות לקרמיקה.
"פנחס מוצ'ניק, לימים מענית, ראש מועצת ירוחם - שנלחם שירוחם תהיה עיר הזכוכית - אמר שאין היגיון שבירוחם יכרו את החול שממנו מפיקים זכוכית, ויסיעו אותו עד למפעל בחיפה. אבל רק ב־1967 הקימו את מפעל הזכוכית פניציה".
אז בעצם לא היה להם סיכוי.
"אמרו אז דברים קשים מאוד על האוכלוסייה. דני מט, שהיה מפקד גוש באר שבע, אמר כי זו 'רמה נמוכה של אוכלוסייה. לא קיים שום קשר נפשי בין האנשים פרט למריבות שכנים'. היום לא היו מדברים ככה. למרות זאת, מוצ'ניק כתב לבן־גוריון: '...ראשוני ירוחם - אין חלוציותם נופלת מראשוני העלייה השנייה', והזמין את הזקן לבקר בירוחם כדי לעודד את התושבים. בן־גוריון נענה וביקר בירוחם ב־10 באוקטובר 1960, אבל הזהיר כבר בתחילת הביקור כי לא בא להבטיח או 'לסדר דברים', וכי שיכון, עבודה וחינוך אינם מענייניו, אלא בתחומי המשרדים הממשלתיים העוסקים בכך. הוא בא לבקר כשכן מתעניין".
לטקס הקמת עין יהב בן־גוריון טס, אבל לנסוע תשעה קילומטרים משדה בוקר, כדי לבקר את השכנים שלו בירוחם, הוא חיכה כמעט עשור? למה?
"אין לי תשובה. אגב, גם לדימונה הגיע בן־גוריון לביקור לראשונה רק ב־1960, בעיקר לכור האטומי. הוא מאוד מתלהב מבני הארץ ומהעולים החדשים שבונים בתים במדבר".
כלומר, גם שם בן־גוריון מבחין בין בני הארץ ל"עולים החדשים".
"כן, אבל הוא דווקא מחבר ביניהם במכתבו לדב יוסף, שכולו התפעלות. הוא כותב שכל תייר בארץ צריך לבוא ולראות את מה שעשו העולים החדשים ובני הארץ בדימונה על ניסיה ונפלאותיה".
***
בשנים האחרונות יצאו רבים למסעות אמנותיים במשעולי העבר של עיירות הפיתוח בדרום. את מחקרו מימן זיוון באמצעות חברים ומכיסו. חבל שבהנהגת ערי הפיתוח לשעבר לא לקחו את המחקר תחת חסותם, שכן דווקא עובדות החול שזיוון מביא בספרו, הן אלו החושפות את הסיפור האמיתי של התקופה.
בין מספרי העוזבים וכמות הדונמים המחולקים בין השיקולים על סלילת הכבישים, ובין סיפורי הקמת המפעלים הגדולים - נכתבה גבורת הפרחת השממה. אנשי הקיבוצים ועיירות הפיתוח עמדו בפני קשיים עצומים, אולם התמיכה הממסדית ותחושת החלוציות שהוקרנה אל אנשי הקיבוצים לעומת תפיסת הקיום של אנשי עיירות הפיתוח כנטל, במקרה הטוב, הן שממשיכות להדהד ולחלחל כמים מלוחים אל מי תהום ההווה. זו חשיבות ספרו של זיוון לימינו. ידיעת העובדות חשובה כמו כל סרט או מוזיאון על חלוצים, שכן העבר חתום לשינויים. רק הסיפור שממסגר אותו הוא שמשתנה.
