"הפגישה החשובה היא זו שבינינו ובין עצמנו, דרך הבמה"

תיאטרון — תרופה נגד בדידות

להיות במאי זה פועל יוצא של חוסר אונים, חוסר יכולת ומוגבלות. במאי הוא אומן מבצע. את המחזה כתב היוצר - המחזאי, כמסלול המראה, כפרטיטורה לעבודת הבימוי.
מה יכול לעשות במאי לבד?!
לעמוד בביתו, לבדו, מול ראי ארון הבגדים, ולהקריא מונולוג (כך עשיתי בגיל 10, נסער אחרי הצגות שראיתי).
מה יכול לעשות במאי לבדו?
לקרוא מחזה, לכתוב ולהציף בשוליו ים של רעיונות, תובנות ותמונות שצצות בהשראת הקריאה.
סופר מברך על חדר שקט, הוא לבדו בחדרו על כיסא מול שולחן ועליו ניירות ריקים. צייר ניגש אל הבד הריק וממלא אותו בצבעיו, בדמיונו ובכישרונו.
במאי לבדו, לא קיים. אומנותו קמה לתחייה, במקרה הטוב, כשהוא מגיע בבוקר לחדר החזרות. שחקנים מולו, מחזה לפניו ומעצבי תפאורה ומוזיקה לצידו. רק בשיתוף כל אלה הוא הופך לבמאי שמשימתו לפענח, להחיות סיפור, להנשים דמויות וליצור הצגה. במאי הוא אומן תלוי ומותנה.
לא טוב היות האדם לבדו. בלתי אפשרי היות הבמאי לבדו...
הבמאי פיטר ברוק, גדול הבמאים של המאה ה־20, תיאר את עבודת הבמאי כ"ראש משלחת חיפושים", העומד בראש צוות השחקנים והיוצרים. ה"ביחדנס", היצירה המשותפת, היא גם תרופה נגד בדידות. היא המוצא, היא הפתרון, וייתכן שהיא גם המשמעות.

לפעמים כשאני נוסע במונית

לפעמים כשאני נוסע במונית, יושב במושב האחורי ומדבר בנייד בנושאי היומיום של התיאטרון: אם ההצגה התחילה בזמן, אם התפאורה נשמרת, ולמה התאורה לא היתה מספיק טובה בהצגת אמש. וכל זה בלהט, בטון גורלי ובכובד ראש. ואז עוקצת אותי תחושת מבוכה. אני מדמיין מה עובר במוחו של הנהג שיושב לפני ושומע: "הצגה" ו"תיאטרון" כנושאים שברומו של עולם. מן הסתם, זה נראה לו מגוחך מעט.
כי מה זו הצגה? - הצגה.
אשליה מופרכת. אלה לא החיים עצמם. התיאטרון הוא כביכול אמצעי לברוח מהם. בידור חולף. אסקפיזם.
ומייד עולה בי מחשבה הפוכה, מנחמת. התיאטרון נוגע בחיים. הוא חלק מהותי מהחיים. עם בוקר נפגשת קבוצת שחקנים בחדר החזרות, ולמעשה מקיימת מעבדה לחקר האדם.
"למה היא משפילה מבט, כשהוא אומר את המשפט הזה", "למה כואב לו כשהיא אומרת מה שהיא אומרת", "מה עובר בראשה כשהיא ניגשת לחלון מאוכזבת".
מעבדה להבנת האדם, אופיו, יחסיו עם הזולת והעולם, סיפור חייו וכו'. שליחות בעלת משמעות הומנית עליונה בעולם עסוק ומנוכר.
בסופו של דבר, כשאנחנו נפגשים עם הקהל, אנו משתפים אותו בסיפור חייהם של בני אדם ובגורלם.
ההצגה היא למעשה "אירוע", מין "שואו קייס" שבאמצעותו אנו בוחנים את החיים שלנו ושל אחרים. התיאטרון הוא "בית פגישות". הפגישה החשובה היא זו שבינינו ובין עצמנו, דרך הבמה. בפגישה הזאת אתה לפתע נחנק מדמעות, מרגיש שאתה בכלל מרגיש, צוחק מעומק הסרעפת על אחרים, לפעמים גם על עצמך, וכך אנו מבינים יותר גם את עצמנו וגם את זולתנו.
(למען הגילוי הנאות, יכול להיות שאנחנו גם משועממים עד מוות. לשבת בתיאטרון מול הצגה שלא מתחברים אליה, כלואים במושב, יכול להיות יותר גרוע מהעינוי הסיני האכזרי ביותר).
היחסים שלנו עם התיאטרון הם רצף של תקוות שנצא מאושרים ומועשרים מהצגות בלתי נשכחות, ולצידן רצף של אכזבות מהצגות אחרות שגם הן בלתי נשכחות.

ילדות ונעורים — 1950-1971

בן 8 "ניהלתי" את התיאטרון הראשון. היה זה בסלון בית הוריי. עגלת תה מעץ שימשה עבורי חלל הבמה. הרגע שהכי אהבתי בהצגות הילדים שראיתי עד אז, היה הרגע שבו האולם מחשיך, המסך עולה, ואנו עוברים מחול לחג, ממציאות לדמיון. הרגע שבו, עם עליית האור, נעלם הפחד שלנו מהחושך. כל כך התמכרתי לרגע הקסום הזה, שדליתי ממגירת הצעיפים של אמי כמה מצעיפי המשי שלה והנחתי אותם זה על זה בחזית עגלת התה כמסכים. ביד אחת העליתי צעיף אחר צעיף באיטיות טקסית, ביד השנייה הצמדתי חלילית לפי וליוויתי בנגינה את תנועת המסכים המתרוממים. כשטקס עליית המסכים הסתיים, התגלו הדמויות - הבובות, גיבורי הסיפור שהעמדתי על רצפת עגלת התה. אחותי, אז בת שלוש-ארבע, היום ד"ר אורית ניצן־אבירם, הושבה על שטיח הסלון, מול תיאטרון עגלת התה.
לא ויתרתי על התאורה. בשכונתנו, ברחוב אבן גבירול 165, קיימת עד היום חנות קטנה ומטריפה: "כל בו יחזקאל". ויתרתי על קרמבו, ובדמי הכיס הספורים שגירדתי מהוריי, קניתי נייר צלופן אדום. הידקתי אותו עם אטבי כביסה למנורת השולחן, וכך קם ונהיה תיאטרון שלם עם סיפור, בובות כדמויות, תאורה צבעונית, מוזיקה חיה, והכי חשוב - שבעה צעיפים כמסכים. הקהל השבוי שלי, אחותי האהובה, נשאר נאמן, ואורית ממשיכה לבוא, מאז ועד היום, להצגות שאני מביים.

למה נהייתי במאי?

אמי ז"ל, שראתה אותי מתמסר שעות למופעי עגלת התה, זיהתה את החיידק המקנן בבנה. ייתכן שהיה זה, מבחינתה, גם סוג של הגשמת חלום כמוס ומוחמץ להיות שחקנית. בהיותי בן עשר בערך היא לקחה אותי ל"אודיציות" בתיאטרון הילדים "תילון תליל", שהיה אז, בסוף שנות ה־50 ובתחילת שנות ה־60, פופולרי ופעיל. הבמאי, ביטוש דווידוב, עמד לביים עיבוד ליצירתו של מארק טוויין, "בן המלך והעני". נבחנתי לאחד משני התפקידים הראשיים, הנסיך או העני. הבחינה הסתיימה בכישלון חד־משמעי. קיבלתי את התשובה השלילית בשוויון נפש לא אופייני לי. הלוואי שבהמשך חיי הייתי יכול לאמץ את שלוות הנפש הבריאה הזאת כתגובה על כישלונות. הבשורה המנחמת שגרמה לי אושר וגאווה היתה כשהוצע לי תפקיד אחר באותה הצגה, תפקיד המשרת נושא הכתר בטקס ההכתרה. הופעה של דקה קצרה על הבמה, ללא מילים. הייתי מאושר וגאה.
לפני ההצגה הראשונה, אחוז התרגשות, התקשיתי להירדם בלילות, שלא לדבר על תכיפות הרטבות הלילה שעלתה על גדותיה.
ההצגה הראשונה התקיימה בגבעתיים באולם קולנוע. האולם רחש והמה מהמולת קהל הילדים הצופים. בהדרגה הלך ודעך האור באולם. נשמעו צלילי כלי הנשיפה המלכותיים מהסוויטה מספר 2 מאת הנדל, המסך נפתח, הבמה הוצפה באור בוהק שכמותו לא ראיתי מעולם. בכורה עולמית לצעדיי הראשונים כשחקן על הבמה שכל עתידו לפניו. סמוק מהתרגשות, על ידיי המושטות מונחת כרית קטיפה אדומה, ועליה כתר המלכות בדרכו אל ראש הנסיך. בזווית העין הצצתי לעבר הקהל באולם. מבושה ומאימה הפניתי מייד את ראשי לכיוון ההפוך מהקהל, לעומק הבמה, הולך ישר ומסתכל שמאלה. עם השנים גמלה בי ההבנה שיותר בטוח להישאר מאחורי הקלעים, והברירה שנותרה - לביים.
מאז ועד היום אני מעריץ שחקנים שעולים מדי ערב על הבמה באומץ ובחדווה.
עבורי, להיות במאי, עם כל העניין הבלתי נדלה שבכך, זו התחמקות מהחזית אל העורף המוגן של אחורי הקלעים.
בתנועת הנוער לא אהבתי לרקוד במעגלי ההורה הקופצניים על מרצפות ה"קן" השחוקות והמאובקות. התחלתי ללמוד נגינה באקורדיון אצל הגברת סלומון, אמו של חברי, המוזיקאי המחונן, דורון סלומון, כדי להתחמק ממעגלי הרוקדים, אבל להמשיך לעמוד במרכז המעגל ולהפעיל את כולם.
מהאקורדיון - לבימוי. גם לעמוד במרכז, גם לתת את הטון, ושהאחרים ירקדו לפניי...

הנוירולוגיה של החתול

בתקופת לימודיי בלונדון שימשתי סטודנט־אסיסטנט לבמאי ג'ונתן מילר, בתיאטרון הלאומי האנגלי, במחזה "בית ספר לשערוריות", קומדיה מאת ריצ'ארד שרידן, שנכתבה ב־1777, תקופת הרסטורציה.
ג'ונתן מילר נהג להגיע לחזרות עם ספר תחוב תחת בית שחיו. כך העביר את זמן הנסיעה ברכבת התחתית, בדרך מביתו בצפון לונדון לתיאטרון הלאומי בדרום העיר. פעם היה זה ספר על פילוסופיה יוונית, פעם ספר על אמנות הרוקוקו, ולמחרת ספר על שחמט וכך הלאה. ג'ונתן מילר הוא לא רק איש אשכולות, איש רנסנס כל־יודע, ולא רק במאי תיאטרון ואופרה מהשורה הראשונה, אלא גם דוקטור, רופא מנתח. במודעות הפרסום לקראת יציאת ההצגה נכתב:
"בית הספר לשערוריות - הפעם תחת המיקרוסקופ של דוקטור מילר".
באחת התמונות המרכזיות במחזה, סר טיזל, בעל הבית הזקן והעשיר, מספר לג'וזף סירפייס, הבחור הצעיר שהוא אימץ, את הסוד המכאיב - השמועה שאשתו הצעירה בוגדת בו עם צעיר לא ידוע. "עזור לי למצוא את הנבל," מבקש סר טיזל מהצעיר בן חסותו, כשאנו בקהל כבר יודעים שהוא המאהב המסתורי בכבודו ובעצמו. בתמונה הוא מקשיב, כביכול, בעניין ובהזדהות לייסורי העלבון והקנאה של בעל הבית, חרד בתוכו שמא יתגלה סודו. פלונטר רציני. את תפקיד הצעיר המקרנן גילם בהצגה השחקן רונאלד פיקאפ, מגדולי השחקנים בתיאטרון הלאומי האנגלי. בחזרה שנערכה על התמונה, מילר לא היה שבע רצון מן התוצאה.
למחרת הגיע ג'ונתן מילר לתיאטרון, ותחת זרועו ספר עב כרס: "מערכת העצבים של החתול". ג'ונתן הקריא לשחקנים קטע מהספר על תופעה נוירולוגית־פיזיולוגית האופיינית לחתולים. כאשר החתול נתקף חרדה פתאומית, הרפלקסים שלו מפעילים את גופו בצורה מוזרה וחסרת היגיון, למשל, אחת מרגליו מזדקרת הצידה ורוטטת שניות ארוכות. הוא ביקש מפיקאפ לנסות להיעזר באינפורמציה החתולית. באותה סצנה שבה הוא שומע מסר טיזל, אדונו, על בגידת אשתו הצעירה וכולו חרדה שיתגלה שהוא המאהב, הוא הניח לרפלקסים מוזרים להשתלט על גופו. פיקאפ, שהיה גמיש במיוחד, שיכל את רגלו הימנית על רגלו השמאלית והמשיך לפתל את רגל ימין סביב רגל שמאל כנחש חסר עצמות. ברגע שהתברר לו שלא הוא החשוד המבוקש, רגליו של פיקאפ השתחררו מכבלי הלחץ והתפרפרו באוויר בצורה וירטואוזית בצהלת שחרור משכנעת.
ההשראה נמצאת סביבנו בכל מקום, בסקרנות, בהתבוננות באדם, בחיה, ואפילו בספרי המדע. אנחנו סטודנטים אוטודידקטים נצחיים, צריך רק לפקוח את העיניים והדמיון ולא להפסיק ללמוד.

איתי טיראן

את "המלט" עושים כאשר נמצא השחקן שיגלם את המלט.
הלכתי לראות בבית צבי את "בריטניקוס" מאת ראסין - וראיתי שחקן.
ביני לבין עצמי התחלתי להמהם את ההברה "המ...". שבוע אחר כך ראיתי את אותו שחקן בהצגה "אמדיאוס", גם היא בבית צבי, ולהמהום הראשוני הצטרפה גם ה־ל': "המל..." אחרי פגישה עם התלמיד הצעיר, איתי טיראן, והצעה שיצטרף ללהקת הקאמרי, ננעל ההמהום ב־ט': המלט. היה חשוב לי שהמלט יהיה אדם צעיר, הפוקח עיניים לראשונה ומגלה שהוא חי בחברה מושחתת ושקרית.
שנה למדנו, איתי ואני, את המחזה יחד, שמעתי ממנו תובנות והבנות והשמעתי את שלי. המפגש שלי עם איתי היה יותר ממפגש של שחקן ובמאי, היה זה מפגש עם פרטנר, שותף ליצירה.
כך נמשך והתפתח הדיאלוג בינינו בעבודותינו המשותפות במהלך השנים בהצגות שביימתי אותו: "אמא קוראז'", "יתוש בראש", "המלט", "אמדיאוס", "מפיסטו", ובהצגות אחרות שבהן השתתף. בעידודי ובדרבוני, הפך לימים גם לבמאי מצוין.
ב־9 באוקטובר 2020 יצא איתי עם הצגה חדשה בבימויו בתיאטרון הלאומי של אוסטריה, ה־Burgtheater בווינה. שלחתי לו בווטסאפ ברכת הצלחה בנוסח המתומצת, המקובל בינינו: "טוי, טוי, טוי" (ביטוי מנומס לשלוש יריקות העוקפות את המילה המפורשת "בהצלחה" מסכנת עין הרע).
קיבלתי את תשובתו: "תודה רבה, יקירי, לא יודע אם יש לזה משמעות, אבל היית איתי, לא פעם, בחדר החזרות, וגם הגבת (:".

מאוהב בשייקספיר

אני הבמאי הישראלי שביים את המספר הגדול ביותר של מחזות שייקספיר בארץ:
"חלום ליל קיץ", "הלילה השנים־עשר", "כטוב בעיניכם", "מהומה רבה על לא דבר", "ריצ'ארד השלישי", "המלט", "מקבת", "נשי וינדזור העליזות", "הסוחר מוונציה" והאופרה "אותלו".
מה משך צבר כמוני, שמאמין בתיאטרון ישראלי לוקאלי, על דעת המקום והזמן, להימשך אל מחזותיו של שייקספיר ולביימם?
שייקספיר הוא משורר התיאטרון הגדול מאז ומעולם. הרנסנס האליזבתני, ששייקספיר הוא הבולט ביוצריו, הציב את האדם במרכז העולם, בניגוד לתקופת ימי הביניים שקדמה לו, שבה עמד האל במרכז העולם.
שייקספיר ידע להקיף את מורכבות הקיום מלאת הסתירות של האדם. הוא נגע בארכיטיפים האנושיים הבסיסיים, המתקיימים תמיד ללא קשר לנסיבות המשתנות. כך אפשר להבין את הסיבה להיותו מחזאי החוצה גבולות של שפה, זמן ומקום, יוצר שנולד מחדש בכל מקום ובכל זמן. החוקרים מספרים שאוצר המילים של סטודנט ממוצע באנגליה היום כולל כ־6,000 מילים. במחזותיו של בן ג'ונסון, בן תקופתו של שייקספיר, אפשר למצוא אוצר מילים של כ־14,000 מילים שונות. במחזותיו של שייקספיר ספרו החוקרים אוצר מילים של 31,534 מילים שונות. התפתחות השפה ועושרה מעידים גם על עושר הראייה, ההבחנה והביטוי בהבנת העולם והאדם.
את אחד ההסברים הפיקנטיים לפופולריות של שייקספיר שמעתי בהרצאה שהתייחסה למשקל ולחריזה בכתיבתו. צוין כי המשקל השייקספירי, ה־Iambic Pentameter, זהה לקצב דופק העובר. נוכחתי בכך בלידת בנותיי. כשמצמידים מוניטור לבטן היולדת כדי לעקוב אחר התפתחות הצירים, שומעים בחלל חדר הלידה את דופק העובר העומד להיוולד ונוכחים שהוא אכן זהה ל־Iambic Pentameter השייקספירי.
אחד מיסודות הקשר בין שייקספיר לאנושות הוא דופק החיים...