פנדלים זה לא פייר, גם החיים

כדי למסך את המוח בזמן הכתיבה, אני מאזין באוזניות למוזיקה קלאסית. יצירות רנדומליות ביוטיוב - יעני המיטב - כי בואו, אני לא מבין בקלאסית. לד זפלין, אי.סי.די.סי, זה הפורטה שלי. הפעם יצא התשיעית של בטהובן. אחת הגדולות שביצירות המוזיקה בכלל. בטהובן כתב אותה בזמן שהיה כבר חירש כמו בלטה.

טיפוס־טיפוס היה לודוויג ואן. רווק זעפני ומתוסכל מינית שטרח לילות כימים על המוזיקה הנשגבה שלו, שופך מי קרח על הראש ומריח תפוחים רקובים כדי להתעורר ולשמוע את הצלילים דרך רטט תיבת התהודה של הפסנתר.

לקראת סוף חייו הסתובב לבטהובן הבורג. הוא התהלך ברחובות וינה מטונף, מדבר אל עצמו בצעקות. ואז בליל סערה חורפי נפח את נשמתו. בניגוד לטענה כאילו מילותיו האחרונות היו "Plaudite, amici, comedia finita est" - "תשואות חברים, הקומדיה הסתיימה", או "בשמיים אשמע" - בטהובן דווקא אמר "חבל־חבל... מאוחר מדי". והוא אמר זאת כשראה משלוח של תריסר בקבוקי יין ששלח אליו המו"ל שלו.
ומה אני אגיד לכם, חבל־חבל, מאוחר מדי. אחרי מפגני העידוד של התקשורת לממשלת החרם והשנאה של בנט־לפיד, אני מרגיש תמים כמו בתול. שנים האשמתם אותנו שאנחנו עוסקים בשופרות למחייתנו, ואנחנו, מטומטמים שכמונו, גם כשרצינו לפעמים להחמיא בצדק לנתניהו, תיבלנו בהרבה מלח, כדי שנצא טוב ולא לקקנים מדי. או, כמה תמימים. וכעת מהנדסי התודעה מענטזים עם פומפונים לכבוד הממשלה החדשה. בזמן שאני כותב אני רואה כותרת בחדשות 12 - "בנט הציל תוכי". נו די. באמא שלכם. עכשיו זה הופך למערכון של מונטי פייתון?
ועוד קצת פוליטיקה. תארו לעצמכם ניסוי בפסיכולוגיה; מרצה מבקש להדגים לסטודנטים שלושה מצבי כעס. לשם ההדגמה, הוא מתקשר בנייד למספר כלשהו ומבקש את משה. "סליחה טעות", עונים לו. המרצה מנתק וכעבור חצי דקה מחייג שוב לאותו מספר ושואל שנית "משה בבית?". "טעות", משיב הבחור ומנתק בכעס.

המרצה מסביר לסטודנטים: "מצב ראשון - הבחור כועס, אבל בשליטה". בחיוג השלישי, כשהמרצה מבקש את משה, עונים לו: "אין פה משה, תפסיק להתקשר, מה אתה דביל?". המרצה מסביר שזהו מצב הכעס השני, שבו מאבדים את מקצת שלוות הרוח. בפעם הרביעית שהמרצה מתקשר לאומלל ומבקש את משה, בוקעות מהמכשיר צווחות וקללות. המרצה מבהיר שזהו מצב הכעס השלישי. זעם לא רציונלי. אחד הסטודנטים מצביע וטוען שיש מצב כעס נוסף. המרצה המופתע מזמין אותו להדגים. הסטודנט מתקשר ואומר: "הלו, זה משה, מישהו חיפש אותי".

ובהשאלה, כך חשתי כששמעתי את הנאום של בנט בכנסת. חוצפה בסדר גודל של האוורסט. ראש ממשלת השינוי, הריפוי, העיסוי והשיפוי העיד על עצמו יותר מאשר על יריבו, שבו עסק באופן אובססיבי בנאום. העיקר דיבר על שורפי אסמים ושנאת חינם. מאוחר יותר רצה הודעה של ימינה באלו המילים: "רה"מ בנט קורע את האופוזיציה ואת ח"כ נתניהו בנאום היום במליאה. הנאה צרופה. תרגישו חופשי לשתף".

והעולם עסק גם בכדורגל. אירופה עם היורו ודרום אמריקה עם הקופה. נכנסתי לעניינים באיחור. פעם כדורגל תפס חלק נכבד מעולמי, התחלתי ככותב טור אישי על ספורט, אבל עם השנים הספורט והכדורגל הצטמצמו לקבוצה אחת שאני מתעניין בתוצאותיה ולמעקב אחר אירועים גדולים.
האנתרופולוג דזמונד מוריס כתב בספרו "שבט הכדורגל" כי קו השער בכדורגל המודרני הוא סובלימציה של קורבן עקוד, ואילו הכדור הוא הסכין. ספורט בכלל וכדורגל בפרט הם הד לטקסי הקרבת הקורבנות העתיקים, שהם כשלעצמם זיכרון פרה־היסטורי מימי הציידים־הלקטים. כדורגל, אומר מוריס, זה הרבה יותר מכדורגל. ולכן היורו או גביע העולם הם בין האירועים המעטים, אם לא היחידים, שמאחדים בעניין את האנושות על שלל גווניה, ללא הבדל דת, גזע ומין, אפילו ביביסטים ורק לא ביביסטים.

למרות ואולי בגלל שחלק גדול מהקריירה שלי אני חב לכתיבת ספורט, אני יודע עד כמה קשה להפיק כתיבה מבריקה ומקורית בפרשנות כדורגל. בכל המדיה, מעיתונות מודפסת ועד טלוויזיה. השיח ברובו, ואני כמובן כולל אותי בתוכו, הוא שחוק, לעוס ונוטה לתבל עצמו בקלישאות מקרטון. אז מראש התנצלות.

המלחין הרוסי דמיטרי שוסטקוביץ', שהיה שופט כדורגל מוסמך ואיש מאוד מוזר (ושימו לב למוטיב החוזר של מלחינים בטור זה), אמר ש"כדורגל הוא הבלט של ההמונים". אבל בכדורגל, בניגוד למחול, יש גם תכלס. אם הכדור ייכנס, דבר לא ישווה לתחושת האושר המתוק שמטפסת עם חיוך של ג'ריקן קרוע וגורמת לך להתחבק עם אנשים שמריחים כמו קבר אחים. קהל שצופה במחול לא ישאג שטוף אדרנלין למראה מהלך ריקוד, יהיה זה המסובך והווירטואוזי ביותר.

כי בכדורגל יש רגעים מזוקקים שבהם נעלמים קשיי החיים, סבל גופני ומועקה נפשית, לטובת תחושה חמקמקה של אושר. וגם להפך. העצב גופני ממש, האכזבה, התסכול בקרביים כשהקבוצה שלך מפסידה.
הגמר בראשון לא היה דו־קרב בצהרי היום. לא ראינו מאבק ספורטיבי שמתכתב עם האפוסים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל. לא היו שם יצורים על־אנושיים, בני אלים, נפילים בקרב גדול מהחיים. זה לא היה אכילס נלחם בהקטור. גמר מעפן.

אוהדי אנגליה למודי אכזבות, אבל דווקא הפעם הגענו מוכנים לשוקת. ועוד בוומבלי. הכדורגל חוזר הביתה, אבל ברגע האמת, איש לא ציפה למשחק כל כך עלוב ונרפה. מהדקה ה־30 האנגלים ירדו לבונקר. אף שזה עמד באוויר, כמו צעקת אזהרה של קסנדרה, המאמן גארת' סאות'גייט חיכה עם החילופים כדי לתת דווקא למחליפים הקרים, שבקושי נגעו בכדור, לבעוט פנדל.

פנדלים זה לא פייר. גם החיים לא פיירים. אבל הכרעה בפנדלים תמיד מרתקת, המתח מהפנט. גם צופה מזדמן שלא מעורב רגשית כאוהד ימצא עצמו כבול למסך. בפנדלים, רגע הוצאה לפועל כושל, החמצה - מקרבים את הצופה לקתרזיס.
העובדה שקבוצה שיחקה מצוין במשך 120 דקות - אין לה ולו השפעה מינימלית על הבקעה או על החמצת הפנדלים. הפעם דווקא היה קשר, וצריך לומר את האמת - הגיע לאיטליה.

אסתטית וערכית אני מעדיף הכרעה בשער זהב. כמו קרב גלדיאטורים, כשהרגע שבו מובקע השער מקביל לאבחת החרב האחרונה של הגלדיאטור המנצח. רגע של תדהמה ולאחריו דממת מוות. אולי מתוך כבוד לקורבן, אולי מתוך כבוד למוות.
תשואות חברים, הקומדיה הסתיימה.