מההשתוללות של רה"מ נפתלי בנט בכנסת נגד קודמו, ועד הנסיעה של שר החוץ יאיר לפיד לבריסל השבוע - נחשפת במלואה ה"אסטרטגיה" המדינית של הממשלה. לכאורה, ממשלת אחדות. היו לישראל בעבר ממשלות אחדות. בכולן היה מתח בין רה"מ שהגיע מצד אחד של המתרס לבין שר החוץ שהגיע מהצד השני. כל אחד משך בכיוון אחר, אבל תמיד רה"מ שלט במדיניות החוץ. הוא קבע.
החידוש הפעם הוא שבכל הקשור למדיניות חוץ לא ניכר מתח בין בנט ללפיד. הסיבה פשוטה: יש מוביל ללא עוררין במדיניות החוץ, וזהו לפיד.
הדוגמה הטרייה ביותר היא, שוב, איראן. ביום רביעי הודיע הנשיא היוצא חסן רוחאני כי לאיראן היכולת להעשיר אורניום לרמה של 90 אחוז - הרמה הנדרשת לייצור נשק גרעיני. יום קודם הודיע הממשל האמריקני על הגשת כתבי אישום נגד חברי חוליית טרור איראנית שתכננה לחטוף עיתונאית ופעילת זכויות אדם אמריקנית־איראנית ולהעביר אותה לאיראן. ומנגד, הממשל הודיע על הפשרת מיליארדי דולרים של המשטר האיראני ביפן ובדרום קוריאה. מול מציאות של טרור איראני, ביידן מגיב בהסרת סנקציות.
רה"מ בנט בנאומו בכנסת לא מצא לנכון אפילו להציג חזון להתמודדות עם איום הגרעין האיראני כמי שאחראי למנוע אמצעי השמדה ממדינה המחויבת למחיקת ישראל. במקום זאת ניצל את ההזדמנות להשתלח בצורה גסה וילדותית נגד נתניהו ונגד מדיניותו ופעילותו רבת השנים נגד הגרעין האיראני.
אפס פעילות
ההתנהלות הירודה של בנט בצירוף תזמון ביקורו בוושינגטון, מבהירה כי לרה"מ אין סמכות בנושא. מן הסתם, ראשי ממשלה חדשים בדרך כלל מתייצבים במהירות האפשרית בבית הלבן כדי לפגוש את הנשיא האמריקני. אבל לבנט יש זמן. הפגישה עם ביידן רק בחודש הבא. עד אז, הממשל מקווה לסיים את שיחות הגרעין בווינה ולהסיר את הסנקציות הכלכליות על איראן. עד אז, לפי הודעת רוחאני, איראן תהיה על סף פריצה לגרעין. עד הפגישה הנשיא התליין אברהים ראיסי ייכנס לתפקידו במקום רוחני.
בעיתוי הנוכחי, מנהיג ישראלי אחראי, ומי אם לא רה"מ, היה אמור לא רק לספור את הימים לפגישה בבית הלבן אלא לשכור דירה בוושינגטון ולשגע את המערכת כדי שיבינו שאסור להתיר את הרסן דווקא כעת. דחיית ביקורו של בנט מראה כי אין לו שום סמכות או כוח להניע מהלך מדיני - לא כל שכן צבאי - מול איראן המתגרענת.
לפיד בינתיים מתרוצץ בכל העולם. את המדיניות מול איראן הוא קבע כבר לפני חודש - אפס הפתעות מול הפייסנות של וושינגטון, משמעותו אפס פעילות ישראלית וכלום פעילות תקשורתית ישראלית מול ממשל אמריקני פרו־איראני.
השבוע הגיע תורם של מנהיגי האיחוד האירופי לפגוש את המצביא המדיני החדש. בנאומו בפני שרי החוץ של חברות האיחוד, חשף לפיד שמלבד כל הערכים המשותפים בין ישראל והאיחוד האירופי (כגון זכויות אדם, זכויות הלהט"בים), קיים גם הנשק הסודי: "אני רוצה לבסס את היחסים בינינו על משהו נוסף, שבדרך כלל לא מדברים עלו בדיפלומטיה בינלאומית: על אופטימיות... אופטימיות היא כוח פוליטי. אני רוצה שנעבוד יחד על זה: על הסיכוי לעתיד טוב יותר".
מדי שנה, האיחוד מוציא מיליונים רבים לממן את הפעילות של ארגונים אנטי־ישראליים הפועלים לקדם חרם אנטי־ישראלי, להכפיש את צה"ל ואת חייליו, לחבל בפעילות צה"ל וממשלת ישראל באמצעות לוחמה משפטית, ועוד. חלק מהארגונים הנתמכים שייכים לחזית העממית.
התייחסותו של לפיד לפעילות עוינת זאת הסתכמה באמירה: "אני מקבל את הרעיון שחלק מהדיאלוג שלנו הוא שיפוט מוסרי. אני רוצה לשמוע את דעתכם בלב פתוח. אבל זה לא מוגזם לצפות שהדיאלוג הזה ייקח בחשבון שהבית שלי תחת התקפה".
עיוורון מול הסכנות
לפיד הגיע לבריסל לאחר שפורסמה רשימת 14 תנאיו של יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס לחידוש המגעים המדיניים עם ישראל. הרשימה הקיצונית מבוססת על ההנחה שחוזרים למצב מימי אובאמה, אז תמכה ארה"ב בפלשתינים נגדנו. בשלהי התקופה, עמד הממשל מאחורי החלטת מועצת הביטחון 2334 שהגדירה את הנוכחות הישראלית מעבר לקווי 49', לרבות בירושלים, "הפרה בוטה של החוק הבינלאומי."
אחרי לפיד מגיע לבריסל עוזר מזכיר המדינה לענייני ישראל והפלשתינים האדי עמר. עמר, המועמד לכהן כקונסול ארה"ב לפלשתינים שהממשל דורש לפתוח בירושלים, צפוי לתמוך בחלק גדול של התנאים, כולל פתיחת הקונסוליה בירושלים כמובן, הקפאת הבנייה ביו"ש ובירושלים המאוחדת, פינוי מאחזים ועצירת ההליכים המשפטיים נגד הפולשים לבתים בשכונת שייח' ג'ראח.
בנאומו, בחר לפיד להתעלם מכל זה. הוא אמר שאמנם אינו סובר כי התנאים בשלים להקמת מדינה פלשתינית. אבל, "אנחנו צריכים עכשיו לוודא שלא נעשים צעדים שימנעו את האפשרות של שלום בעתיד, ואנחנו צריכים לשפר את חיי הפלשתינים. כל מה שהומניטרי, אני אהיה בעדו. כל מה שבונה את הכלכלה הפלשתינית, אני בעדו".
האירופאים לא התרשמו מדבריו האופטימיים של לפיד. בהודעת הסיכום הם אמרו, "האיחוד האירופי עומד איתן בעד ביטחונה של ישראל ונגד טרור. ובה בעת, האיחוד מצפה מישראל להציע תפיסה פוליטית לסיום הסכסוך".
השבוע דווח ב"ישראל היום" שבנט החליט לא למנות יועץ לענייני תפוצות. ולפיד מצידו, חשף את מדיניותו למאבק באנטישמיות בכנס של הפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות. מתברר שתפיסת לפיד היא להתעלם מהמהות הבסיסית של אנטישמים - שונאי יהודים - ולהציג אותם כמשהו שכל האנושות סובלת ממנו. "הגיע הזמן שנגיד לעולם בפני מה אנחנו ניצבים. האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט. האנטישמים היו סוחרי עבדים שזרקו מספינות עבדים למי האוקיינוס עבדים כבולים בשרשראות. האנטישמים הם בני שבט הטוטסי ברואנדה שטבחו בבני שבט ההוטו. האנטישמים הם קנאים מוסלמים שהרגו בעשור האחרון יותר מ־20 מיליון מוסלמים אחרים".
לפיד הוסיף גם את משפט התוכחה העמוק, "אנטישמיות היא לא השם הראשון של השנאה, היא שם המשפחה".
קחו את הכל ביחד: חוסר המעש של המצביא הלאומי מול איראן, הפייסנות כלפי הפלשתינים וההתרפסות בבריסל, התייפייפות מול ממשל ביידן, ההתקפלות מול הדרישות של ירדן, המסרים העוינים שלפיד שיגר לפולין והאדישות שבה התנהג כלפי מארחיו באבו דאבי - דומה שמצטיירת מהותה של מדיניות חוץ; הקו ברור.
תחת לפיד, מדינית החוץ של ישראל לא מושתתת על אסטרטגיה. כתחליף לאסטרטגיה יש אוסף של שורות קופירייטריות שמתאימות לתוכניות אירוח בערוץ 12. הקווים העיקריים כוללים פייסנות כלפי גורמים עוינים, עוינות כלפי שותפים, ומעל הכל, שטחיות וחוסר מודעות לכוונות ולאינטרסים של הגורמים הזרים, שעימם לפיד בא במגע. יש כאן עיוורון לסכנות האמיתיות הרובצות לפתחה של ישראל.
