מסלול הטיסה לאיחוד האמירויות עובר בעיקרו מעל המדבריות האינסופיים של סעודיה. בלב המדבריות מצוירים על הקרקע עיגולים מדויקים בצבע ירוק. הראשונים שנצפים נראים כמו מנחתי מסוקים, אבל אז מתגלה כמות לא סבירה של "מנחתים" - מאות עיגולים מדויקים להפליא, רובם ירוקים, שוברים את מראה המדבר המשמים.
הדיילת במטוס שמחה לענות לשאלה: זו שיטה יעילה שהם פיתחו לגידולים חקלאיים במדבר. סעודיה מצאה חלופות לגידולים החקלאיים העצמאיים: היא בעיקר רכשה חוות חקלאיות באוסטרליה ובאפריקה, וויתרה על גידולי החיטה וגידולים נוספים שצורכים כמויות גדולות של מים. אבל היא ממשיכה לגדל תמרים, פירות ואפילו פרחים בחממות מוגנות.
אחרי המדבריות הסעודיים נגלית דובאי השונה כל כך. נקודת הציון הראשונה היא מרכז פרארי. באמצע המדבר צץ מבנה אדום בצורת הלוגו הנחשק ובגודל של מקדש עלייה לרגל. מייד אחריו צצים המגדלים בכרך הבטון העצום, שמלמעלה ברור לגמרי שהוא נטוע בתוך אותו מדבר שאדיש לגבול בין סעודיה ליתר מדינות האזור. ומה שברור מלמעלה בלתי נתפס מהקרקע. חוץ מ־47 מעלות בצל, כלום לא מסגיר את העובדה שאתה מטייל בשטח שמתאים יותר לתנאי המחיה של אורחות גמלים.
כמו עיר חדשנית בארה"ב
נסיעה של חצי שעה משדה התעופה ל"דאון טאון" דובאי מזכירה לנו שאנחנו מגיעים ממדינה מאותגרת תשתיתית: רכבת קלע חולפת חרישית במחלף שמעלינו, לצידנו 3 נתיבים מלבד ארבעת הנתיבים לכיוון הנגדי. דובאי היא כמו בית ספר לאדריכלי המגדלים בעולם - מאות המגדלים מתחרים זה בזה במקוריות, בגובה, ביופי.
כבר בבית המלון, שדירוג חמשת הכוכבים המוכרים לנו לא מתקרב לסטנדרטים כאן, אתה מתחיל להבין שהמקום הזה זנח במודע כל סממן ערבי. לא קשת, לא עיטור ולא קישוט אוריינטלי אחד לרפואה. כן נשים בלבוש מסורתי, כמו גם הגברים המקומיים, אבל זה עניין אישי. גם בתי המגורים המפוארים שלהם דומים להפליא למערביים - לא לאירופה הקלאסית, יותר בכיוון של הוליווד. בפינת החדר המפואר אני בכל זאת מוצא על התקרה רמז לקשר בין המקום לבין המקומיים: מדבקה עגולה עם חץ המציין את הכיוון למקדש המוסלמי במכה. זהו. חוץ מזה, האמירותים נראים כעם המתארח בעיר חדשנית בארה"ב.
אין פה שום מקריות, זו החלטה מודעת לגמרי של שייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן, נשיא איחוד האמירויות ואמיר אבו דאבי, של סגנו, יורש העצר מוחמד, ושל שייח' מוחמד בן ראשד אאל מכתום, ראש הממשלה ואמיר דובאי. כולם מיישרים קו להחלטה האסטרטגית - לאמץ את כל מה שהכי מצליח בעולם. ההחלטה הזו לא באה לוותר על המסורת והאמונה, אלא למקם אותם במקום המתבקש - בלב. רק הלבוש נותר מסורתי, האמונה נותרה בלב והתפילה במסגד המודרני. כל היתר - מערבי.
ד"ר רון תומר, מבעלי אוניפארם ונשיא התאחדות התעשיינים, העומד בראש משלחת התעשיינים לדובאי ולאבו דאבי, מתקנא ביחס הרשויות לתעשיינים זרים ומקומיים. סגנית הנשיא, איילת נחמיאס־ורבין, תעשיינית, מבטלת את חשיבות המס הנמוך מאוד: "עזוב מסים, אנחנו טובעים ברגולציה עד שמצליחים להתחיל משהו. אפילו לא נותנים לנו להגיע למצב שצריך לשלם מסים".
איחוד האמירויות מדורגת במקום ה־17 במדד קלות עשיית העסקים של הבנק העולמי (ישראל במקום ה־35). ברישוי נדל"ן, אחת מנקודות התורפה של ישראל, המדורגת בתחתית המדינות המפותחות ובעולם בכלל, איחוד האמירויות מדורגת במקום ה־3 בעולם, ובחיבור לחשמל היא מדורגת במקום הראשון בעולם! היא גם מדורגת במקום ה־13 המכובד ב"הגנה על זכויות מיעוט של משקיעים" ובמקום התשיעי ב"אכיפת חוזים".
הנפט הוא כבר לא חזות הכל. בעוד אנחנו מתגאים בחדשנות ובפטנטים שתורמים לא מעט לקופה הציבורית, פה החליטו לגרוף את כל הקופה עם "פרי זון". ב"ג'אבל עלי פרי זון" פועלות 20% מהחברות הגדולות בעולם, ואזור הסחר החופשי הזה אחראי לרבע מהתוצר של דובאי.
בשיחות עם המקומיים נראה שהם מדקלמים מדף מסרים: עסק בוחנים בחזון שלו ל־30 השנים הבאות; מה שאין בו חדשנות לא מעניין; היתרון שלנו הוא לא הכסף, אלא הגישה. אנחנו לא קונים, אנחנו שותפים; אנחנו לא מחפשים מציאות ולא ממהרים לשום מקום. כ־20 תעשיינים יצאו למשלחת התאחדות התעשיינים לאמירויות, ואפשר לומר שזה הרושם של כולם מהפגישות: אנחנו מעריצים את ישראל על ההובלה בחדשנות, אבל אנחנו לא מתכוונים לקנות שום דבר.
האזרחים כאמצעי ייצור
אנחנו ממשיכים לגולת הכותרת של הסיור בדובאי, שיימשך לאבו דאבי - תערוכת הבריאות בעולם הערבי (Arab Health). התערוכה הזו מתקיימת מאז 1975, מעט אחרי עצמאות האמירויות, ומדינות מכל העולם מציגות בה חידושים ברפואה. חלק מהתעשיינים הישראלים שלחו נציגים ממדינות אחרות, והפעם לראשונה הם עצמם יבקרו בה. הם מבקשים לעניין גם מדינות שלישראל אין עדיין יחסים רשמיים איתן.
אי אפשר שלא להתרשם מכך שקשרי הידידות החדשים עם האמירויות הם הזדמנות אדירה לשני הצדדים. איחוד האמירויות דומה לישראל של 1948. הוא סטארט־אפ. עד לפני שניים וחצי עשורים הכל היה פה שממה. האמירותים עוד לא הספיקו להזדקן. הילדים מהווים 14% מהאוכלוסייה, לעומת 27% בישראל. הזקנים מעל גיל 65 מהווים 1.5% מהאוכלוסייה, לעומת כ־12% בישראל. בגילאי האמצע 15־54 האוכלוסייה גדולה ב־150% מישראל ומהווה 78% מהאמירותים. זו אינדיקציה אחת ברורה לעתיד.
האינדיקציה השנייה היא הירידה בפופולריות של הנפט. המשאב השחור הזה הכתיב את המעמדות במדינות הנפט. הפרידה ממנו מחייבת ביזור. הממשל כאן מוכן לזה. העובדה היא שהוא החליט להפוך את כלל האזרחים לאמצעי ייצור משוכללים. כל מי שרוצה זוכה למלגת לימודים ומחיה במדינות המערב. רבים לומדים באוניברסיטאות הנחשבות בעולם. מרבית האזרחים שולטים באנגלית ברמה גבוהה מאוד. המבנה הזה, שלפיו 88% מהתושבים לא יוכלו אף פעם להיות אזרחים שווי זכויות, גם אם נולדו פה וכך גם ילדיהם, נראה ההפך הגמור מדמוקרטיה.
בשלב הראשון האמירותים עצמם עשו קפיצת דרך עצומה לשוויון זכויות בינם לבין עצמם, וזה לא מובן מאליו. אבל גם המהפכה הזו לא הושלמה. כשנוקטים בצעדים דרסטיים לא תמיד מודעים למחיר שלהם. כך למשל, הקידמה חייבה את שילוב הנשים בעבודה, ושילובן חייב מתן זכויות נוספות לנשים, שכלל לא מובנות מאליהן בסביבה הזו. גם עידוד הצעירים להשכלה ולאימוץ מודלים של ניהול וחדשנות מערבית יעשה את שלו בתחומים נוספים.
