1
פער עקרוני שחייב להישמר. קר היה בפרובינקיה גליה קיסאַלפִּינָה ב־10 בינואר שנת 49 לפנה"ס, בזמן שחייליו של יוליוס קיסר צעדו דרומה לכיוון רומא. קיסר קיבל הוראה מהסנאט לסיים את תפקידו כנציב כמה פרובינקיות, אך סירב לקבל זאת. בדרכם עמדו ליגיונותיו מול הרוביקון, נהר קטן בצפון איטליה, שנשפך מהרי האפנינים לים האדריאטי, וסימן את הגבול שבין הפרובינקיות לרפובליקה.
החוק הרומי היה ברור: אסור לנציב להיכנס עם צבאותיו לשטח הרפובליקה שמדרום לרוביקון, מכיוון ששם פוקעת סמכותו והוא חוזר להיות אזרח הכפוף לסנאט הרומי. חציית הרוביקון עם כוח צבאי היתה, אפוא, מרד גלוי, שימוש בכוח צבאי נגד החלטת הסנאט המייצג את העם. כך החלה מלחמת אזרחים שהביאה לרציחתו של יוליוס קיסר ב־15 במארס שנת 44 לפנה"ס (או כפי שדריה בתי אמרה: "השבוע לפני 2,069 שנים וכמה ימים").
אנלוגיות היסטוריות הן עניין מורכב, בשל הפרטים והזמנים השונים. חציית הרוביקון יכולה לשמש רק רקע ודימוי לניסיונו של ראש שירות הביטחון הכללי רונן בר לערער על סמכותה של הממשלה לסיים את תפקידו ולמנות אחר תחתיו. מתגובתו הראשונה (טרם ההבהרה שפרסם בעקבות השערורייה שפרצה) להודעת ראש הממשלה השתמע שהוא לא התכוון לקבל את פיטוריו אלא להמשיך בתפקידו עד שישלים את משימותיו. בכך חצה ראש המשטרה החשאית את הרוביקון הישראלי, שעה שערער על סמכות הריבון ונפנף בכוח הרב של הארגון שהוא עומד בראשו.
עוד קודם לכן איים ראש השב"כ הקודם נדב ארגמן להשתמש נגד ראש הממשלה במידע פרטי עליו שהשיג במסגרת תפקידו. יש בתוכנו קבוצה מופקרת המעוניינת להביא לכאוס ולמלחמת אזרחים; רונן בר שיחק לידיה. עתה הפכו פיטוריו לעניין עקרוני הנמצא בלב המשטר הדמוקרטי: הפער העקרוני שחייב להישמר בין הדרג הנבחר (הממשלה) לדרג הממונה (הפקידים), במיוחד הדרג הביטחוני המחזיק כוח רב. אסור לממשלה לסגת.
2
האוליגרכיה האורבת מאחור. עת מלחמה. בעוד האומה ניצבת בפני אתגר קיומי, חלק חשוב בעילית שלנו עמל לקעקע את לכידות החברה. אפשר להתפלץ למשמע האמירות המופקרות, של מי שעד לא מכבר עמדו בראש המדינה ומוסדותיה. הנחת היסוד שלהם היא שברגע היסטורי זה האויב האמיתי לא אורב בגבולות אלא נמצא בתוכנו. לשיטתם, לא חמאס או איראן הם האויב הראשוני, אלא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. זו אינה מסקנה מדבריהם, אלא אמירה מפורשת, לחרפתנו. אויבינו מצטטים אותם בהנאה רבה ובטוחים שהחברה הישראלית מתפוררת.
כשבוחנים את המבנה החברתי של הקבוצה מקבלים מכנה משותף ידוע - עילית מזדקנת שפעם הובילה את המדינה וכיום בחרה במה שכיניתי לפני יותר מעשור "ברירת שמשון": אם איננו מובילים את המדינה כמקודם, ואם אינה מצייתת לסל הערכים המדומיין שהועדנו לה, כי אז תמות נפשנו עם פלשתי(ני)ם, או בלשון העם - "שתישרף המדינה".
מדובר באוליגרכיה השולטת עדיין במוקדי כוח שאינם מקיימים בחירות דמוקרטיות: אקדמיה, תקשורת, צבא, שירותי הביטחון, הפרקליטות ובית המשפט, ועוד. במוסדות הללו דואגת האוליגרכיה להכניס בעיקר את הדומים לה ומחוברים אליה, אם בקשרי משפחה ואם בקשרים חברתיים או אידיאולוגיים. מובן שיש יוצאים מן הכלל, אך הם דווקא מלמדים על הכלל.
חשבתי השבוע על ההיסטוריון הבריטי רונלד סיים (Syme), שבספרו על המהפכה הרומית כתב: "בכל העידנים, לא משנה מה צורת השלטון ושמה - תהיה זו מונרכיה, רפובליקה או דמוקרטיה - אורבת מאחורי החזות החיצונית (של המשטר) אוליגרכיה; וההיסטוריה הרומית - בין אם כרפובליקה ובין אם כאימפריה - היא ההיסטוריה של המעמד השליט". לנגד עינינו נפרסים ייסורי המעבר של חילופי המשמרות בחברה הישראלית. הממסד הישן אוחז בקרנות המזבח ומבקש לשכנענו שבלעדיו לא נצליח. לשם כך הוא מוכן להחריב את מה שהוא בנה, בבחינת "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה - גְּזֹרוּ!". לא אלמן ישראל. גם למשה רבנו היה מחליף.
3
עבודת אלילים טוטליטרית. שוב שמענו השבוע על "קץ הדמוקרטיה", בפעם השבעה עשר אלף ארבע מאות שישים ותשע. המילים אמורות לייצג מציאות; הבלשן השווייצרי פרדיננד דה סוסיר הגדיר זאת כמסַמנים שיש מאחוריהם מסומנים. מה נותר מהמילה דמוקרטיה אצל קהילת הטרוניה המבשרת שוב ושוב על קיצה? חזית ריקה, תפאורות קרטון שאין מאחוריהן דבר.
החזרה המתמדת עלולה להחליף את משמעות המילים, כמו שקר מתמיד הנטמע בתודעה. במאה ה־12 הסביר הרמב"ם בחיבורו הגדול "היד החזקה" כיצד התגלגלה האנושות לעבודת האלילים. בתחילה עבדו האנשים את האל. קשה לעבוד דבר בלתי נראה, אז הוסיפו את גרמי השמיים - השמש, הירח והכוכבים - שיש לכבדם כמשרתי האל (המסמנים את המסומן העליון).
עם הזמן נשכחה הסיבה לכך שחלקו כבוד לנציגי האל, ונשאר הפולחן הדתי של המתווכים. האנושות איבדה את הקשר הישיר עם האל, ונותרה עם תחליפים שקריים. ניתק החבל המקשר בין המילים לדברים, וקיבלנו עבודת אלילים המכונה בטעות "דמוקרטיה", בעוד בפועל היא מהדהדת תפיסה טוטליטרית של אוליגרכיה המסרבת לקבל את הכרעת העם, שפעם בחר בה וכיום בוחר אחרת.
4
בזכות נשים צדקניות. גם השבוע נסעתי לביהמ"ש המחוזי בתל אביב למשפטו של רה"מ נתניהו. משיחות עם חברים וקוראים, גיליתי שרבים לא מודעים לדרמה האדירה המתחוללת באולם הקטן. טענות התביעה מפורקות בשיטתיות בידי ההגנה, סעיף אחר סעיף, וחושפות את ערוותה של הפרקליטות, שלא דקדקה ולא ישבה שבעה נקיים לפני שהחליטה להגיש כתב אישום מפוקפק נגד ראש ממשלה בישראל. המשפט הזה - במיוחד בעת מלחמה - הוא דוגמה חיה לאמירתו העמוקה של רונלד סיים לעיל, בדבר האוליגרכיה האורבת למי שמאתגרים את שליטתה.
בדרך למשפט יכולתי להתעדכן בדיווח ישיר מאולם הדיונים באמצעות האולפן הפתוח שהקימה עו"ד כנרת בראשי. באותו יום שידרה באולפן עדי סבו ואליה הצטרף מוישיק קוברסקי שהסביר בידענות את הרקע למונחים שנשמעו. כדאי לעקוב אחרי הדיווח המלא של המשפט באולפן הפתוח, ולא להסתפק בתקצירים מגמתיים.
כשנכנסתי לאולם ישבה שם כנרת בראשי, והקלידה את מהלך החקירה למען השדרנים באולפן הפתוח. יום אחד, האישה האמיצה הזאת תקבל את פרס ישראל על שירות היסטורי למען הצדק. חשוב להגיע לשם, כדי לומר לראש הממשלה שהוא לא לבד.
5
קאטו הזקן ועזה. החזרה ללחימה ברצועת עזה היא בלתי נמנעת. אחרי מה שעשו לנו רוצחי חמאס, קיים חיץ ברור בין הציוויליזציה האנושית לבין הברברים הנמצאים שם. אין מחילה לרוצחים, ולא לחברה שתומכת בהם. איננו יכולים לחיות לצידם ולסכן את עתידנו. לכן, על משקל דברי קאטו הזקן, יש לומר: "מלבד כל מה שנאמר עד כה, אני סבור שיש להחריב את עזה". קדימה לניצחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו