לוּאַי אחמד הוא אדם נחוש. דיבורו הנינוח והחיוך שלרוב לא מש משפתיו יכולים להטעות, אבל כבר אחרי כמה משפטי נימוסים, מאחורי החזות של בחור רך ונוח לבריות מתגלה פייטר אמיתי. וכמו לכל פייטר, ללואי יש משימה - לשנות את העולם שבו גדל ושאליו הוא שייך.
הסיפור של אחמד (31), עיתונאי שבדי וכוכב עולה ברשתות החברתיות, מתחיל בצנעא בירת תימן, באווירה רווית שנאה. "להערכתי, תימן קיצונית אפילו יותר מעזה. מלמדים שם כי ישראל היא שטן", מספר אחמד בשיחה בלעדית עם "ישראל השבוע". "שנאתי יהודים, כי האימאם אמר לי לשנוא יהודים. הערבים בעזה או הפרסים באיראן לא נולדים אנטישמים, אבל שוטפים להם את המוח מגיל אפס, וכילדים כולנו נטולי הגנה מפני שטיפת מוח".
My speech at the UN Human Rights Council about their recent report on Israel on behalf of the @UNWatch :
— Luai Ahmed (@JustLuai) March 1, 2025
I ask the UN, the Arab League, and everyone who had waving the Palestinian flag since October 7:
Where is the flag of Yemen?
In my country, half a million people have… pic.twitter.com/4c9Ilbjxqe
אחמד בכל זאת גדל במשפחה לא רגילה. אמל באשא, אמו, היתה עוף מוזר בנוף התימני הזה. היא נישאה בגיל 8, והחוויה הטראומטית הזו עיצבה אותה וכיוונה אותה לדאוג לאחרים, ובמיוחד לאחרות. באשא נודעה כפעילה אמיצה למען זכויות נשים בתימן, ובעולם הערבי והמוסלמי בכלל. עבודתה כיושבת הראש של "הפורום הערבי של האחיות לזכויות אדם" זיכתה אותה בשבחים רבים, משום שהיתה בין המעטים במרחב הערבי שהעזו להרים את הקול למען נשים, ולמען חירויות פוליטיות נוספות - אם כי בפירוש לא למען ישראל.
בשבוע הבא אחמד יככב בוועידה הבינלאומית למלחמה באנטישמיות, שתיערך בירושלים, בהובלת שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי. בניגוד לרוב המשתתפים האחרים באירוע, האורח יליד תימן יוכל לשתף את הקהל בסיפור ייחודי של ריפוי. בניגוד אליהם, הוא ינק את האנטישמיות עם חלב אמו, תרתי משמע, אך נגמל.
"המסר החשוב ביותר שאני מנסה להעביר לכל סוג של קהל, אם אלה ישראלים, ערבים או שבדים, הוא תמיד אותו המסר: האזור שלנו, המזרח התיכון, נגוע בקיצוניות - וחייבים לשנות זאת", מחדד אחמד. "גדלתי בתימן, ובבתי הספר ובמסגדים חינכו אותי לטרור. לימדו אותי שהיהודים הם רשעים. לימדו אותי שאת ההומוסקסואלים יש לרצוח. לימדו אותי שנשים הן אזרחים סוג ב'. לימדו אותי שאנחנו, המוסלמים, צריכים להכות נשים. האסלאם שונה מהיהדות ומהנצרות, בכך שמלמדים אותו כאידיאולוגיה פוליטית שדורשת ציות מא' עד ת', ולא סובלים שום סטייה. כשרק הגעתי לשבדיה, העליתי לפייסבוק תמונה שבה אני עונד עגיל - והיא מייד משכה גל של גידופים ואיומים מתימנים שהבטיחו כי יגיעו להכות אותי ולפגוע בי, ואחד אף איים לתלות אותי. זאת התוצאה של החינוך שהם קיבלו. אני גדלתי במשפחה שהרגילה אותי לביקורתיות כלפי החינוך הזה, לעמידה אמיצה ואפילו למאבק מולו. לכן, בשבילי, הדבר החשוב ביותר הוא להילחם נגד הקיצוניות האסלאמית, וגם נגד סוגים אחרים של קיצוניות. כערבי מוסלמי, אני חייב להילחם נגד הקיצוניות בקהילה שלי. לאחר שהתרחש טבח 7 באוקטובר, ראיתי איך אנשים חגגו אותו -כולל בני המשפחה שלי".
אתה מתכוון למוסלמים בתימן או בשבדיה?
"גם וגם. אם אני נזכר בסיפורי האישי, זה כלל לא מפתיע. גם אותי הרי תכנתו לחשוב שהיהודים הם התגלמות הרוע. עברתי לשבדיה ב־2014, כשהייתי בן 20. ב־2016 התחלתי ללמוד באוניברסיטה. במטבח המשותף של מעונות הסטודנטים ניגש אלי בחור. שאלתי אותו מי הוא ומהיכן הוא, והוא ענה 'אני טל מישראל'. ממש קפאתי. הגוף שלי הגיב למשפט התמים שלו בצורה קיצונית. נתקפתי בפאניקה, לא יכולתי לשמוע דבר, לא יכולתי לראות דבר. הסיבה היתה פשוטה: במשך כל שנות חיי שמעתי שהיהודים והישראלים הם שטן, שהם רוצים לרצוח אותי. כשהבחור אמר לי שהוא ישראלי, הגוף שלי הגיב כך כי הוא ציפה לאלימות ולדברים רעים".
ולא היתה שום אלימות, כמובן.
"נכון. כעבור שישה חודשים במעונות הסטודנטים, טל הפך לחבר הטוב ביותר שלי שם. המסקנה שלי סימנה נקודת מפנה: יהודי וישראלי יכול להיות אדם טוב. ואם לא כל היהודים והישראלים רעים, אולי מה שסיפרו לי במסגדים ובבתי הספר לא היה אמת. אולי החברה שלי טועה כשהיא מנסה להנחיל את התובנה שכל היהודים הם מרושעים".
לאן הספק הזה הוביל אותך?
"התחלתי להכיר יהודים נוספים. אחד מהם, אלכסנדר, אזר אומץ לספר לי שהוא יהודי רק שמונה חודשים אחרי שהכרנו. 'למה לא אמרת לי קודם?', שאלתי אותו, והוא השיב שהוא פחד שאולי אני קיצוני. חבר אחר שלי, בחור גרמני, התחתן עם ישראלית ונולד להם ילד, ילד ישראלי. גם העורך של העיתון שהתחלתי לכתוב בו היה יהודי. הוא לא היה סתם בוס שערך אותי, אלא הוא ישב איתי כשעבדתי על כתבות, לימד, תיקן והדריך. השבדית שלי היתה רחוקה משלמות, והוא תמיד סייע והרגיע - בקיצור, הוא התגלה כאדם הכי נחמד שאני מכיר. אמרתי לעצמי: רגע, יש הרבה יהודים וישראלים טובים".
אימה בנתב"ג
ואז בא הזעזוע של 7 באוקטובר. אחמד שמע וראה מחבריו ומקרוביו בתימן, ובמדינות אחרות במזרח התיכון, רק ביטויי שמחה זוועתיים נוכח הטבח, בצירוף האשטאגים כמו "סוף־סוף", "נקמה" ו"מגיע להם".
"בניגוד אליהם, שחגגו את הרציחות, אני צפיתי בסרטונים המחרידים של מעשי הטבח וראיתי לנגד עיניי את טל, את אלכסנדר, את שאר החברים שלי", נזכר אחמד. "הבנתי שהם יכלו להיות בין קורבנות הטבח, ושקורבנות הטבח היו בדיוק כמוהם. ראיתי בקורבנות בני אדם. לעומת זאת, בני משפחתי וחבריי כלל לא ראו בהם בני אדם, משום שהם לא עברו את התהליך שאני עברתי".
לואי לא הסתפק במה שנתפס בבית הגידול שלו כמחשבות כפירה בלתי נסלחות - הוא החליט לפעול, והפעולה הראשונה שעלתה על דעתו היתה ביקור בישראל המותקפת. "אבל עוד לפני כן, תגובתי הראשונה היתה להקליט סרטונים ולהעלות לרשת", משחזר אחמד. "בסרטון הראשון שאלתי את החוגגים: 'איך אתם מעיזים להצדיק את ההתקפה הברברית על ישראל?'. אמרתי להם שהם לא בצד הנכון של ההיסטוריה, אלא בצעד של דאעש, ותהיתי היכן הם היו כשהמונים הורעבו והומתו בתימן, כשהשיעים טבחו בסונים וכשנעשו פשעים אחרים בתוך העולם הערבי. 'אתם בכלל לא דואגים לפלשתינים', אמרתי להם, 'אתם רק שונאים את היהודים'".
בסרטונים אחרים שפרסם בסמוך לתחילת המלחמה, אחמד שיתף את הצופים בסטריאוטיפים האנטישמיים שהיו מנת חלקו כשגדל בתימן. הסרטונים זכו לשיתופים ולתגובות אמוציונליות, והגיעו למיליונים בפלטפורמות דיגיטליות שונות. דיפלואקט, עמותה ישראלית שעוסקת בהסברה, ושראכּה, ארגון אזורי לשיתוף פעולה בין ישראל למדינות ערביות, שהוקם בעקבות הסכמי אברהם, הזמינו את המשפיען החדש לראות במו עיניו את המדינה, שמילדותו היתה מושא לשנאה חסרת גבולות.
"בשלב ההוא ממש פחדתי מישראל", מודה אחמד בחיוך שמסגיר כמה קשה היה - גם בשבילו - להיפטר מדעות אנטישמיות קדומות. "אמנם אז כבר הבנתי שלא כל היהודים רעים - אבל מדינה יהודית שבה אהיה מוקף ביהודים, בלי יכולת להימלט מהם, זה בכל זאת דבר שונה. חששתי שיעצרו אותי בביקורת הגבולות, יגלו שאני תימני ויירו בי. ציפיתי לפגוש בשדה התעופה חיילים ישראלים, והכנתי את עצמי להיתקלות אלימה איתם. במקום זאת, בחורה קטנה ומתוקה שאלה אותי בקול ענוג: 'לואי, אוכל לשאול אותך כמה שאלות?'. היא שאלה אותי שאלות בסיסיות ונורמליות, ונתנה לי להיכנס לארץ. חשבתי לעצמי שהמוסד הוא לא כל כך נורא אם הוא נותן למי שחונך מינקות לרצוח יהודים להיכנס לישראל בכזו קלות".
אחמד טייל לאורכה ולרוחבה של ישראל במשך עשרה ימים, ראה ערים וכפרים, פגש אזרחים ותושבים מכל גוני הקשת הישראלית. "למשל, פגשתי ערבים־ישראלים - ובכלל לא ידעתי קודם שיש ערבים בישראל", הוא אומר. "בתחילה זה לא נראה לי הגיוני: בכיכר תל־אביבית עמדה בחורה בדואית מוסלמית, ובידיה שלט עם הכיתוב 'אני אוהבת את ישראל'. ערבי־ישראלי אחר, שמעורב במאמצי ההסברה, סיפר לי כמה הוא גאה להגן על מדינתו. הרגשתי כאילו הגעתי לעולם שאיש מבחוץ לא מודע לקיומו. הכרתי את ישראל שאיש לא מכיר. הכרתי הרבה חברים משלל מוצאים - מאתיופיה, מתימן, מרוסיה - והבנתי שאני אוהב אותם".
את הרשמים העזים מהביקור בישראל אחמד חלק בסרטונים שהעלה לרשתות החברתיות. בפוסטים האמיצים שלו הוא לא עיגל פינות, ונגע בכל הנגעים שהוא זיהה בעולם המוסלמי המוכר לו היטב - הגזענות, האנטישמיות, האלימות והצביעות. באותה העת הוא גם החליט לשנות את מסלול חייו: לעזוב את העבודה בעיתון בשבדיה, ולהקדיש את חייו לניסיון לשנות את העולם - ובעיקר את כור מחצבתו המוסלמי.
סנדוויץ' בטיסה
"הטרגדיה של 7 באוקטובר בפירוש שינתה אותי, וכיוונה אותי לדרך של תיקון עולם", מסביר אחמד. "כולם במשפחה שלי מצדיקים את הטרור. חבריי מבית הספר בתימן מאמינים שאם חבריי היהודים ייהרגו במעשה טרור - זה מוצדק. בשבילי זאת התנגשות בין החברים היהודים, שאותם אני אוהב ושעליהם אני מנסה להגן מפני איום הטרור, לבין האנשים שאני אוהב, שמוחם נשטף כדי שיהפכו לתומכי טרור. אני מבין שאילו לא הייתי נמלט מתימן לשבדיה, ואילו לא הייתי פוגש ומתחבר לחברים יהודים, הייתי שונא את ישראל. זאת לא סתם תיאוריה - יש לי תמונות מגיל 16 שבהן אני עטוי כאפייה ומפגין נגד היהודים ובעד הפלשתינים. בחדר שלי היו כתובות למען 'שחרור פלשתין'. זה בא משנאה ומבורות, כי לא ידעתי דבר על הסכסוך. לא ידעתי שהיהודים חיו כאן לפני כן, לא ידעתי שהיהודים גורשו מכאן, לא ידעתי על מעשי רצח עם שבוצעו נגד היהודים ברחבי העולם המוסלמי - בעיראק, בתימן ובמקומות אחרים - ולא ידעתי שהשואה קרתה באמת. הם לקחו את המוח שלי וטבלו אותו בשמן אנטישמי רעיל. לקח לי עשר שנים להוציא את השמן האנטישמי החוצה - וגם זה רק בזכות ישראל.
"במשך חמש שנים עבדתי כעיתונאי, ובאתי לישראל מצויד בסקרנות עיתונאית. שאלתי את כל השאלות, קיבלתי תשובות ועיכלתי את שיברונם של סטריאוטיפים שקריים. אחד מהם גרס שישראל היא התוצר של קולוניאליזם לבן. בטיסה שלי לישראל ישבה לידי אישה אשכנזייה, שלא יכלה לדבר אנגלית, ואני כמובן לא דיברתי עברית. אך מחסום השפה נעלם מייד: היא התחילה להכין סנדוויצ'ים, והתעקשה לכבד אותי. ניסיתי להסביר שאני לא רעב - אבל ההסבר לא הועיל. זה מעולם לא קרה לי בעשר שנות חיי באירופה, מעולם לא נתקלתי שם בחום אנושי כזה - אבל כן נתקלתי בו בתימן. במובן הזה, ישראל על כלל יהודיה - אשכנזים או מזרחים, לא משנה - היא המדינה הכי מזרח־תיכונית שאני מכיר".
אתה מצליח לשתף בתחושה הזאת את אמך?
"היא מתקשרת אלי ושואלת אם אני בפלשתין, אני משיב לה שאני בישראל, ואז היא אומרת שהיא פוחדת שהיהודים יפגעו בי. יש לה את כל הפוביות שהיו לי פעם. אני מסביר לה שהסכנה הגדולה בישראל מצויה בכבישים, כי נוהגים כאן כמו משוגעים - בדיוק כמו בכל מקום אחר במזרח התיכון. כשהיו התקפות טילים על ישראל מאיראן, היא שוב התקשרה, כי היתה מודאגת שאפגע בהן. 'אה, פתאום את מודאגת מהמעשים של האיראנים?', עניתי לה בצחוק".
כיצד הישראלים שלא נחשפו לסרטונים שלך מתייחסים אליך?
"שואלים אותי מאיפה אני, וכשאני עונה שבאתי מתימן, אומרים לי 'אתה חות'י'. אני משיב שאני ממש לא חות'י, וכולנו צוחקים. הצחוק שובר את הסטריאוטיפים ואת הפחד, וגורם לי לחשוב עד כמה השנאה היא חד־סטרית. היא באה מכיוון אחד - מהכיוון שלי. הישראלים בכלל לא שונאים. הם מייד צוחקים, מציעים להכין לי ג'חנון ועוטפים באהבה".
גם השבוע, כשארה"ב פתחה במבצע הפצצות עוצמתי נגד החות'ים (ואיימה להנחית על תימן מכות חזקות עוד יותר), אחמד חש רגשות מעורבים. "מצד אחד אני עצוב, כי לא מגיע לתימן עוד מלחמה ועוד הרס", הוא משתף בלי היסוס. "מהצד השני, אני מאושר שהחות'ים מותקפים ומוכים, כי אין דרך אחרת להיפטר מהקבוצה האסלאמיסטית הזאת שהשתלטה על ארצי. אין דרך להידבר איתם באופן דיפלומטי. הם רוצים במלחמה - והם יקבלו מלחמה. שימו לב שלאף אחד לא אכפת מתימן כל עוד היא נכבשת בידי הפרוקסי של איראן. רק כשישראל מחזירה מלחמה לחות'ים, שתוקפים אותה מאז 7 באוקטובר - רק אז פתאום מדברים על תימן. אני מאמין שהחות'ים מעוניינים להסלים את התקיפות על ישראל. הם לא דואגים לתימן, לילדיה או לעתידה. כל מה שמעניין אותם זה להרוג יותר יהודים".
לדברי אחמד, סביבתו התימנית חלוקה ביחס לחות'ים. חלק מידידיו ומבני משפחתו הצטרפו לשורותיהם, חלק אוהדים את מלחמתם של החות'ים בישראל באופן פאסיבי, וחלק מתנגדים. הוא משוכנע שרוב התימנים עוינים את החות'ים, אך בה־בעת שבעי רצון לראות בהם את "המגינים של ערביי פלשתין", ומסרבים לקלוט שארגון הטרור הפרו־איראני גורר עימו מדינה שלמה לתהום.
"מגן דוד - סמל לעוצמה"
הסביבה התימנית של אחמד לא יכלה להישאר אדישה לגילויו את ישראל, ולאהבה כלפיה שניצתה בליבו בעוצמה אדירה. אחיו וחברו הטוב ביותר חסמו אותו כחודש לאחר טבח 7 באוקטובר. הם איימו שאם יגיע למדינתם של הציונים - הוא יפסיק להיות אח וחבר בעיניהם. "החלטתי שלא אכפת לי", מבהיר אחמד. "לא אכפת לי לאבד את אמי, את אחותי, את כל המשפחה ואת החברים. כל חיי הם לימדו אותי לשנוא והצדיקו רצח עם של יהודים - למה שאקשיב להם, אם הם רואים בחדווה רצח של יהודים חפים מכל פשע וצועקים 'לשחרר את פלשתין'? הקשבתי לאיום של אחי, והבנתי עד כמה הוא בור וצבוע".
אחמד מזהה את הצביעות לא רק בעולם המוסלמי - הביקורת שלו כלפי מדינות אירופה נוקבת לא פחות: "אני פונה לאירופאים ואומר להם: אתם לא מגינים על הציוויליזציה המערבית, אתם לא מגינים על הדמוקרטיה, אתם לא מגינים על זכויות אדם - אתם שותפים להרס של כל אלה, כשאתם נוקטים מדיניות הגירה שמכניסה למדינותיכם המונים שחפצים להשמיד את כל מה יצרתם. וזה לא משהו חדש - כשרק הגעתי לשבדיה, אנשים סביבי במחנה המהגרים חגגו את מתקפת הטרור במערכת העיתון 'שארלי הבדו'. חשבתי לעצמי: ברחתי מתימן - והגעתי לתימן. לא יכולתי להימנע ממחשבה נוספת: האם השבדים הם טיפשים ומשוגעים? הם מביאים 2 מיליון איש שטופי מוח וחדורי שנאה למדינה של 6 מיליון וחושבים שזה יעבוד? ברור שזה לא יכול לעבוד".
אחמד מוסיף שחבריו היהודים בשבדיה אף פעם לא מעיזים לצאת לרחוב עם שרשרת של מגן דוד, כיפה או כל סממן יהודי אחר. הם מפחדים, הוא מאבחן, ונזכר באחת מתחושותיו הראשונות בארץ, עת ראה דגל ישראל ענק ועליו אותו מגן דוד שבשבדיה צריכים להקפיד להסתיר: "בחסות מגן דוד, פתאום הרגשתי מאוד בטוח. כמה ימים לפני שהגעתי לישראל הסתובבתי עם חברים מקומיים בווינה, וראיתי ציורים של צלבי קרס. חבריי התעלמו, כאילו הם כלל לא הבחינו בהם, אבל אני נחרדתי ולא נרגעתי.
"כהומוסקסואל שברח מהנאציזם המוסלמי, היה לי נורא לראות את סמל הנאציזם באירופה. היהודים הם היחידים שיכולים להבין זאת. לכן, כשאני נמצא בישראל, אני רואה את סמל המגן דוד לא רק כסמל לאומי - אני רואה בו סמל לעוצמתו של מיעוט. סמל שאומר לכולם: כן, אנחנו מיעוט קטן, אבל אנחנו מספיק חזקים כדי להגן על עצמנו וכדי שיכבדנו אותנו".
את חוויית החיים כצעיר הומוסקסואל בתימן אחמד מתאר כ"עינוי מנטלי": "תארו לכם איך זה לגדול כשאתה כל הזמן שומע מהאימאם שאתה חזיר, שיש לרצוח אותך ושאתה מיועד להישרף בגיהינום. אומרים את זה יום־יום למיליוני ערבים הומואים - ויש המונים כאלה בתימן, בסעודיה, בקטאר. איש לא עומד לצידם ולא קם להגנתם. לכן, כשישראלים מזהים אותי ברחוב וממהרים להודות לי על כך שאני עומד לצידם כשלתחושתם איש לא עושה זאת, אני משיב שני דברים: ראשית - תודה לכם על זה שאתם נלחמים בטרור בשבע חזיתות, ושנית - אני מכיר טוב מאוד את התחושה שאיש לא עומד לצידי".
אחמד מציין שהיחיד שהפנה את הזרקור לדיכוי של להט"בים בעולם הערבי היה נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. לתחושתו, טראמפ עשה זאת כדי להדוף האשמות בשנאת להט"בים שיריביו הפוליטיים בארה"ב הפנו כלפיו, ולא מתוך דאגה אמיתית, אך זה לא מפחית מהחשיבות של התקדים. "הוא העלה לסדר היום את הסוגיה של היחס להומוסקסואלים במרחב המוסלמי - דבר שהומוסקסואלים במערב מעולם לא העזו לעשות", מסביר אחמד.
סיפורו של אחמד מעורר תחושות מנוגדות. מחד, הוא מייצר אופטימיות ותקווה שהשנאה האנטישמית יכולה לחלוף, ולפנות מקום לאהבה ואפילו להערצה כלפי היהודים ומדינתם. מאידך, העובדה שעיניו נפקחו למציאות לא גורמת להתפכחות דומה אפילו אצל אמו - שלא לדבר על מאות מיליוני מוסלמים אחרים, שעוברים שטיפת מוח יומיומית ושממשיכים להתחנך לשנאה ביתר שאת. בניגוד לאחמד, הם לא ייחשפו לחיבור אישי ליהודים, לא יפקפקו בדעות האנטישמיות המוטבעות בהם מילדות, וימשיכו לתעב את היהודים גם אם מעולם לא פגשו בהם.
על אף הקושי, אחמד נחוש להפריך את השקרים על ישראל שמופצים בעולם המוסלמי, וגם מעבר לו. כשהעלילות מנופצות על ידי אדם כמוהו, מוסלמי יליד תימן - המשמיצים זזים באי־נוחות. זה בדיוק מה שקרה לאחרונה, כשהגיע ביוזמת הארגון UN WATCH לאולם מועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה, ושטף את הפקידים האפרוריים ברצף שאלות נוקבות: "איפה הייתם בשעה שנטבחו חפים מפשע בסוריה? מדוע אתם שותקים נוכח ההרג של 150 אלף איש בסודאן? למה כשערבים רוצחים מיליוני ערבים איש מכם לא פוצה פה?". לאיש מהנוכחים לא היה מה להשיב לו.
הומו כן, ציוני - לא ולא
אחמד מודע לכך שהוא מצוי במיעוט, אך מסרב להרים ידיים. "זו בדיוק הסיבה לכך שאני עושה את מה שאני עושה", הוא מתעקש להישאר אופטימי. "כשאני מצלם בישראל את הסרטונים שלי, בעודי לובש בגדים תימנים מסורתיים, אני מנסה להראות לאמי, לקרוביי ולכל הקהל הערבי שאין סיבה לשנאה כלפי ישראל. בתימן שמו לב לסרטונים האלה, העיתונים הפנו אליהם וטענו שהמוסד משלם לי, אף על פי שרכשתי את כל ציוד הצילום מכספי, כמובן. כינו אותי 'בובה ציונית' - אבל ההתקפות האלה רק משכו יותר עניין לחומרים שאני מייצר".
יותר עניין פירושו גם יותר איומים?
"האיומים הם חלק מהעניין, ואני מקבל אותם כל הזמן. הותקפתי בלונדון, ואני סבור שזה היה ניסיון התנקשות, שכרגע נחקר על ידי המשטרה. במובן מסוים אני רגיל לזה. אמרתי בטלוויזיה השבדית שהאסלאם הקיצוני הוא האיום הגדול ביותר על האנושות, וכולם שאלו אותי אחר כך איך אני לא פוחד לומר זאת במדינה ששטופה בקיצוניות האסלאמית, עד כדי כך שמכנים אותה 'שבדיסטן'. אחר כך הופעתי באו"ם בהזמנת הארגון UN WATCH, הסברתי שהמשטר האיראני הוא משטר טרור, ושאלתי איך יכול להיות שקטאר, מפירת זכויות האדם, יושבת במועצה לזכויות האדם של האו"ם. אחרי ההופעה ממש שאלו אותי אם אני רוצה להירצח".
אתה באמת לא מפחד?
"אמי הסירה את החיג'אב בגיל 14, ולא פחדה. היא היתה האישה היחידה שהכרתי בתימן שהסתובבה בלי חיג'אב, ובני כיתתי והמורים נהגו לזרוק לי בהתרסה 'מדוע אמא שלך מתלבשת כמו זונה?'. הם אמרו שאני וכל בני המשפחה שלי נישרף בגיהינום אם לא נכריח את אמא ללבוש חיג'אב. אמי היא אגדה, והיא עזרה לי להיות לוחם זכויות אדם בעצמי. במקביל, למדתי מהו המחיר של המאבק. היו ניסיונות להתנקש בה. באחת הפעמים הסעתי אותה ברכב, ומישהו זיהה אותה והחל לירות על המכונית. בפעם אחרת חתכו את הבלמים של הרכב שלה. היה גם ניסיון להשליך חומצה על הפנים שלה. איך אני, הבן של אמל באשא, יכול לפחד?".
כיצד ניתן להשפיע על מדינות האסלאם, שראשיהן לא רוצים ללכת בדרכה של איחוד האמירויות?
"ישראל לבדה בוודאי לא יכולה לעשות זאת, וגם לא מדינות ערב לבדן. דרושה פעולה מתואמת של ארה"ב, סעודיה, איחוד האמירויות וישראל. אתם ממילא כובשים את עזה - אז לכו עד הסוף. לכו למסגדים ולבתי הספר, שבהם מלמדים לרצוח אתכם, ותיפטרו מהסרטן של הקיצוניות האסלאמית. הסרטן הזה מאיים לא רק על היהודים - הוא סכנה גם לעזתים, במיוחד לנשים העזתיות, להומוסקסואלים העזתים. גם אם ישראל היתה נעלמת, כפי שאמי רוצה - כל הבעיות היו נשארות: המוסלמים עדיין היו רוצחים נשים, ועדיין היו רוצחים אתיאיסטים, או את מי שנראים בעיניהם ככופרים. הסרטן של הקיצוניות האסלאמית משפיע על כולנו, על כל העולם המוסלמי".
שינוי כזה לא יכול לבוא מבחוץ, המוסלמים צריכים לטפל בסרטן שבתוכם.
"בדיוק, והפעילות שלי מסמנת כיוון של טיפול. אני לא אנומליה זניחה - יש מיליונים כמוני. אולי להם אין מצלמה, והם מפחדים, מפחדים מהמשפחות שלהם. אני כבר לא מפחד, מרגע שעזבתי את המשפחה במודע כשעברתי לשבדיה. מצחיק שבני משפחתי לבסוף קיבלו את היותי הומו - אבל הציונות? הציונות בשבילם היא מחוץ לתחום, את הציונות הם לא יכולים לקבל. מרבים לשאול אותי אם אני ציוני, ואני תמיד שואל בחזרה: למה כוונתכם במילה 'ציונות'? הרבה אנשים רוצים בכוונה לעוות את משמעות המושג הזה, ומציגים אותו באור שלילי, אבל הציונות היא פשוט הקמה של מדינה יהודית. תסתכלו מסביב - המדינה היהודית היא עובדה".
***
UN WATCH הוא ארגון שמרכזו בז'נבה, ומשימתו היא לעקוב אחרי פעילות האו"ם והגופים שהוקמו במסגרתו. הארגון מעמת את העבודה השוטפת של סוכנויות האו"ם עם העקרונות המוצהרים של הארגון, וחושף לעיני העולם את הסתירות הרבות ביניהם, במיוחד בכל הקשור ליחסו של האו"ם כלפי ישראל. UN WATCH משתף פעולה עם ארגוני חברה אזרחית, עם מתנגדים למשטרים רודניים ועם קורבנות של דיכוי ברחבי העולם, במטרה למקד את תשומת הלב הבינלאומית בהפרות חמורות של זכויות האדם, ולהילחם בתופעות של גזענות, אנטישמיות ואפליה נגד ישראל באו"ם. בשונה ממלכ"רים אחרים, UN WATCH לא מקבל מימון מגורמים ממשלתיים כלשהם, ונסמך באופן בלעדי על תרומות.
עו"ד הלל נוייר, מנכ"ל UN WATCH, הוא משפטן מוביל ומוערך ולוחם למען זכויות האדם. על פעילותו רבת השנים, ועל "היותו קול למען אלה שאין להם קול", הוענק לו תואר דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת מקגיל. בזכות עבודתו העיקשת למען רפורמות בארגונים הבינלאומיים, עיתון "בילד" הגרמני תיאר אותו כ"האדם השנוא ביותר באו"ם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו