אחריות. בנאום הפרידה שלו, בזמן שהתחלף עם אייל זמיר, נקב הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי בשלוש המילים שמהן נמנע משימוש פומבי מאז 7 באוקטובר: ועדת חקירה ממלכתית. דבריו נאמרו בכלליות, אף שהנמען הישיר שלהם ישב מטרים ספורים ממנו - ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
פחות מיממה קודם לכן פורסמו מסקנות תחקיר שב"כ למתקפת חמאס. כשלי הארגון פורטו בהן בהרחבה, ובחלק אחר נפרסו הסיבות להתחזקותו של חמאס ולהיחלשות ההרתעה הישראלית. גם כאן המילים נזרקו לחלל האוויר אבל הן יועדו לנתניהו, שבולם בגופו את בירור האמת, וגם בגופם של מאבטחי משמר הכנסת, שהדפו השבוע לרצפה בני משפחה שכולים שהגיעו לדיון 40 החתימות כדי לדרוש שהמחדל ייחקר.
נתניהו טוען שהוא רוצה חקירה, אבל לא ממלכתית שתמונה בידי נשיא העליון יצחק עמית, אלא ממשלתית או פרלמנטרית שתיתן ביטוי לרצון העם. זאת טענה מוזרה משתי סיבות. האחת, כי רק לפני שנתיים הוא דרש ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הרוגלות, שחשיבותה היחסית אפסית בהשוואה לאסון הנוכחי. זה קרה בתקופת ממשלת בנט־לפיד, שנתניהו ניסה להפילה בכל דרך. נתניהו ביקר אז גם את כישלון הממשלה ההיא בטיפול בטרור, שמתברר כעת כהצלחה מסחררת בהשוואה למה שקרה במשמרת שלו.
הסיבה השנייה היא השקר שגלום בצמד המילים "רצון העם". כל הסקרים מעידים באופן עקבי על תמיכה גורפת של הציבור – 75 אחוזים ויותר – בוועדת חקירה ממלכתית כגוף המתאים לברר את העובדות. הציבור מבין בדיוק מה נתניהו מנסה לעשות: למרוח, לטייח ולטשטש, ולקוות שכמו תמיד משהו יקרה והוא יוכל לחמוק מאחריות.
האחריות הזאת מרוחה עליו מלמעלה עד למטה. לא רק כי הארכיון עמוס בהתבטאויות שלו על אחריותו של ראש הממשלה (ע"ע אהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה), אלא כי זאת המציאות. ראש הממשלה הוא האחראי העליון. הוא אחראי לביטחון, והוא אחראי למנגנוני הביטחון. חלקם, כמו שב"כ והמוסד והוועדה לאנרגיה אטומית והמטה לביטחון לאומי - באופן ישיר, וחלקם, כמו צה"ל וגופים נוספים - בעקיפין, באמצעות שר הביטחון (שבמקרה של ישראל כ"ץ הוא עושה דברו על־מלא).
רבות דובר על אחריותם של צה"ל ושב"כ לאסון. היא גלויה וברורה, וראשיהם לא ניסו לחמוק ממנה. הלוי דיבר עליה בכל דרך אפשרית בנאומו השבוע, ובר כתב אותה בתחקיר שפרסם. אבל בואו נצלול רגע לאחריותו של נתניהו, זאת שהוא טרם נטל. למשל, אחריותו למטה לביטחון לאומי, שמקבל ומרכז את כל החומר, ושגם בליל המתקפה קיבל את ההתרעות שהופצו. המטה לא קיים תחקיר, ולא בירר את חלקו במה שקרה, אף שהוא הגוף שאמון מטעם הממשלה וראש הממשלה על התכלול והתעדוף של עבודת המטה, כלומר שהיה עליו לאתגר את הקונספציה, לוודא שגורמי הביטחון לא ישנים ולכנס דיוני עומק.
שום דבר מאלה לא קרה. נתניהו לא ספר את הקבינט, ולא ספר את אזהרות גורמי הביטחון שההרתעה נשחקת, ולא באמת ספר את המל"ל שהוא עצמו הקים בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה ושהפך בשנים האחרונות לגוף כנוע מרצון.
הלאה. גם המוסד לא ערך תחקיר משלו. לכאורה זה לא מעניינו כי האחריות על עזה נחלקת בין צה"ל לשב"כ, אבל רק לכאורה, כי למוסד יש לפחות שתי נקודות ממשק למחדל. הראשונה, כי בהנחיית נתניהו הוביל הארגון מ־2018 (תחת יוסי כהן) את המאמץ להכניס כסף קטארי לעזה. והשנייה, כי ברור כעת שגורמים בזרוע המדינית של חמאס היו שותפים לתוכנית התקיפה, וחלקם גם ידעו על המועד המדויק שלה. אמנם גם כאן האחראי המרכזי הוא שב"כ שחמאס נתון לפיקוחו, אבל המוסד פועל בחו"ל ולכל הפחות הוא אחראי־שותף למודיעין שלא הובא ולא אפשר למדינת ישראל להגן על עצמה.
נמשיך. גם המזכירות הצבאית של ראש הממשלה - הזרוע הביצועית הישירה שלו - לא תחקרה את עצמה, ולא ביררה מה ידעה ומה לא, ומה הנחתה ומה לא, ואילו דיונים קיימה ואילו לא, ובאילו נושאים התמקדה ובאילו לא. העיסוק היחיד שבוצע בה הוא במסמכים: אלה שלכאורה נעשה בהם שינוי בהנחיית ראש הסגל של נתניהו צחי ברוורמן, ואלה שנטען שנעלמו. תחקיר לא בוצע, וגם לא יתבצע, כי הוא חייב לגעת בבוס - בנתניהו - והבוס לא רוצה.
ואפשר גם לגעת בור"ש, ועדת ראשי השירותים החשאיים (מוסד, שב"כ, אמ"ן), שנתניהו עומד בראשה. לשאול במה היא עסקה, וכמה קשב ניתן לה, ואם היא התמקדה בסוגיות הנכונות וטיפלה בהן בדרך נכונה. התשובות ברורות, גם לשאלה מי אמור היה להאיר לה את הדרך. לאחרונה, אגב, עשתה ור"ש את השינוי המיוחל, והעבירה את המיקוד מסוגיות טקטיות של סיכולים לעניינים אסטרטגיים של מדיניות. גם זה קרה ביוזמתה, ולא מטעמו של האיש שאחראי לה ולהפקת הלקחים הלאומית מהאסון.
השבוע התגולל נתניהו באמצעות "סביבתו" על תחקיר שב"כ שפורסם. זה מוזר, משום שראש הממשלה הוא האחראי הישיר לשב"כ. הוא מאשר לו את תוכניות העבודה ואת הערכות המצב והמודיעין, והיה באפשרותו להורות לו בכל רגע נתון לשנות כיוון. נתניהו לא עשה כלום מאלה, אלא להפך: גילה חוסר עניין בולט, שגבר מרגע שהחליט שהשב"כ וראשו הם חלק מהמהפכה שנרקמת נגדו.
זה נתניהו קלאסי. כשיש הצלחות, זה תמיד הוא. כשיש כישלונות, זה תמיד אחרים. הוא שהורה על חיסול נסראללה ועל חיסול דף ועל מבצע ארנון, הם אחראים ל־7 באוקטובר ולכל אסון ומחדל ותקלה אפשריים. ניחא נתניהו, ממנו כבר באמת אי אפשר לצפות שישתנה, אבל העובדה שבין כל חברי הממשלה והכנסת לא נמצא צדיק אחד שרואה את המציאות - את העובדה שראש הממשלה הוא האחראי למוסד, ולשב"כ, ולמל"ל, ולור"ש, ולקבינט שלא כונס ולהתרעות שלא נשמעו ולהחלטות שלא התקבלו - מעוררת דאגה עמוקה לא רק משום ההבנה שהאחראי העיקרי מנסה להימלט מאחריותו, אלא כי בדרך ההתנהלות הזאת שום לקח לא יילמד ולא יופנם.
חיסולים. נתניהו טען השבוע כי דחף בכל שנותיו למדיניות התקפית מול ארגוני הטרור, ונבלם בידי גורמי המקצוע שבחרו בשקט. בהנחה שהסטנוגרמות לא ייעלמו או ישונו, המציאות תתברר כשונה. תחקיר שב"כ שפורסם השבוע מרמז אליה, כשהוא קובע כי הארגון "המליץ על מדיניות יזומה ואי־היגררות לסבבי לחימה ובנה לכך תוכניות", וזאת משום ש"שב"כ לא העריך את חמאס כמורתע".
אפשר להניח שהמדיניות המוצעת שאליה מתייחס שב"כ היא חיסול בכירי חמאס, שבכמה מקרים כבר הוכנה לטובתם מעטפת מבצעית ומודיעינית. מדובר בעיקר ביחיא סינוואר, שחיסולו עמד על הפרק לפחות שש פעמים בשנים האחרונות. מי שיזם אותו בכל הפעמים היה שב"כ, בהובלת שני ראשיו האחרונים - נדב ארגמן ורונן בר. ארגמן העלה את הנושא כמה פעמים, והפך אותו לסוגיה מרכזית לאחר מבצע שומר החומות במאי 2021. הוא קבע אז שחמאס חש כמי שניצח – וזאת בניגוד לעמדת צה"ל שסבר כי חמאס מרוסן ואינו מעוניין בעימות צבאי - והזהיר כי סינוואר צבר עוצמה רבה בתוך הארגון ומחוץ לו. ארגמן המליץ לחסלו מייד בתום המבצע, זמן קצר לאחר שסינוואר צולם כשהוא יושב, מתריס, על כורסה בין ההריסות בעזה. הוא נענה בשלילה.
בר, שירש את ארגמן בראשות שב"כ באוקטובר 2021, הוביל קו דומה. חצי שנה לאחר שנכנס לתפקיד העלה שוב את ההצעה לחסל את סינוואר, וזאת לאחר הפיגוע באלעד שבו נרצחו שלושה ישראלים באמצעות גרזינים. הפיגוע הזה בוצע כמה ימים אחרי שסינוואר נשא את "נאום הגרזינים", שבו קרא ל"אנשינו בנגב, במשולש, בגליל, בחיפה, בעכו, ביפו ובלוד - שכל אחד יכין את הרובה שלו, ומי שאין לו רובה שיכין סכין או גרזן".
מבצע החיסול עלה אז לדיון בצמרת המדינית־ביטחונית. ראש הממשלה נפתלי בנט תמך בו, ועימו בר וראש המוסד דדי ברנע. הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי ושר הביטחון בני גנץ התנגדו, בטענה שהאיום שנשקף מצידו של חמאס מוגבל ומחשש שתתפתח באזור מלחמת דת. בסופו של דבר, אישר בנט את החיסול, אולם הכוונה הודלפה לכלי תקשורת, וכתוצאה מכך נגנזה משום שסינוואר נעלם לתקופה ארוכה.
בר העלה את ההצעה לחסל את סינוואר גם לאחר שובו של נתניהו ללשכתו. הצעתו נדחתה על ידי נתניהו, שכמו בשנים קודמות בחר לנהל מדיניות ביטחונית מרוסנת ונטולת סיכונים, שתימנע מעימותים צבאיים לא הכרחיים. נתניהו נהג במדיניות דומה גם בגזרות אחרות - בין היתר, כאשר בלם הצעות לתגובה נרחבת נגד יעדי חיזבאללה לאחר שהארגון החדיר מחבל לישראל במארס 2023. המטען שהונח אז בצומת מגידו התפוצץ, ורק במזל לא גרם נזק כבד.
היעדר היוזמה ההתקפית מופיע בתחקיר גם בהקשר של המציאות שהשתררה בעקבות מבצע שומר החומות. בר אף הכין בראשית כהונתו בשב"כ מסמך אסטרטגי נרחב שהוגש לדרג המדיני, ובו נכתב כי "אין להסכים לקיומה של ישות אח"סית (אחים מוסלמים) בעלת יכולות צבאיות וקשר לציר שיעי - סמוכת גבול ברצועת עזה". הוא הציע לטפל בה "על ידי שילוב של מהלומה צבאית, הפחתת ההברחות ומנגנון שיקום מצרי המונע התעצמות צבאית". נתניהו, שהיה הנמען העיקרי של המסמך הזה, לא עשה דבר.
צבר הדברים הזה - שאירע במקביל למחאה הפנימית שהתעוררה בישראל בעקבות החקיקה המשפטית שקידמה הממשלה - הוביל את הצמרת הביטחונית להתריע מפני שחיקת ההרתעה הישראלית. בר אף העביר לנתניהו התרעה למלחמה, שנדחתה. הדבר נעשה אף ששב"כ לא צפה את מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, ונכשל בסיכולה. בר פעל אז כי העריך (כמו אמ"ן וכמו אחרים, כמו ח"כ גדי איזנקוט) כי ישראל חשופה ופגיעה מתמיד.
העניינים הגיעו לשיא ביולי 2023. הכנסת עמדה להצביע על ביטול עילת הסבירות, וראשי מערכת הביטחון ניסו להתריע בפני השרים. רבות דובר על הגעתם של האלופים אהרון חליוה ועודד בסיוק לכנסת כדי לתדרך את חברי הקבינט, ועל כך שרק שלושה מהם (אבי דיכטר, גילה גמליאל ואלי כהן) טרחו לשמוע. מה שלא סופר הוא שלפני ההצבעה ניסו בר והלוי להגיע בכל דרך לנתניהו, כדי להזהירו פעם נוספת. אלא שראש הממשלה נעלם במתכוון, וכל הניסיונות לדבר איתו כשלו. השניים ישבו בלשכת הרמטכ"ל ושלחו לנתניהו פתק באמצעות המזכיר הצבאי, שהיה לצידו. הם ראו אותו בטלוויזיה נכנס למליאה ומוסר את הפתק, שנענה בהתעלמות מוחלטת.
נתניהו טוען שכל אלה תירוצים: צה"ל ושב"כ כשלו בהתרעה, וכשלו בהגנה. הוא צודק, וכישלונם גלוי לעין כל. מה שלא התברר הוא כישלונו שלו. בבניית המערכת הלאומית, במתן ההנחיות לגופי הביטחון, בקשב שקיבלו ההתרעות לשינוי האסטרטגי שחל אצל האויב. כל זה שייך לנתניהו, שבחר לעסוק בחקיקה המשפטית ובהחלשת הדמוקרטיה, ופחות בביטחון. בדיוק כפי שהוא עושה כיום עם הניסיון להדיח את היועצת המשפטית לממשלה, ואת ראש שב"כ, ועם חידוש החקיקה המשפטית ועם חוק ההשתמטות מגיוס ועם הכספים הקואליציוניים - עגלה מלאה של עניינים ששוב מחלישים את ישראל ועלולים לפתות את אויביה לאתגר אותה שוב. איזנקוט הזהיר על כך במכתב ששיגר שלשום לנתניהו. כדאי לקרוא אותו: בפעם הקודמת הוא לא טעה.
ארבע הערות. הראשונה, על הרמטכ"ל החדש, אייל זמיר. הוא נכנס לתפקידו בסערה, בידיעה שיש לו אפס דקות חסד. האתגרים שהונחו לפתחו עצומים: מול שלל אויבים בשלל זירות, בשיקום הצבא ואמון הציבור בו, בהתמודדות עם מערכת פוליטית וציבורית דורסנית ונטולת עכבות.
אפשר להניח שזמיר לא התחבר לדברי שר הביטחון כ"ץ, שהתקרה של הלוי היא הרצפה שלו. בשונה מפוליטיקאים, הוא לא סבור שכל קודמיו מטומטמים וחסרי כישורים. הוא יידרש לתקן חלק גדול ממה שעשו - לא רק הלוי, גם (ואולי בעיקר) כוכבי לפניו - אבל זמיר יודע היטב ש־7 באוקטובר יכול היה לקרות גם אצלו. תפקידו לוודא שזה לא יקרה שוב.
ההערה השנייה היא על הלוי. הוא התכוון לאחריות שקיבל, ומגיע לו קרדיט על היפוך הקערה ועל העמידה האיתנה בשלל החזיתות. את פרידתו מצה"ל הוא בחר לפתוח בביקור בכיכר החטופים. זו היתה ראשיתו של מסע ארוך, שיעביר אותו בין משפחות שכולות וקהילות חרבות. בשונה מאחרים, הלוי לא יברח ממנו: הוא יחבק אותו, ואותם. עניין של אופי, ואחריות.
ההערה השלישית היא על התחקירים. זמיר (באמצעות סמי תורג'מן) יפתח את תחקירי צה"ל, בעיקר את אלה שעוסקים בפיקוד הדרום ובאגף המבצעים. הראשון חיוני כדי לבסס את אמון התושבים בצה"ל. השני, כדי לברר את אחריותו של ראש אמ"ן, שלומי בינדר, שעננה מרחפת עדיין מעל ראשו. בעניין הזה מומלץ לזמיר שלא להזדרז כפי שרוצים הממונים עליו, שמבקשים להפעיל את הכלל שמי שלא יהיה נאמן - לא יהיה ראש אמ"ן.
ההערה הרביעית היא על החטופים. מרגש וצורם כאחד היה לראות את המפגש של נשיא ארה"ב עם החטופים ששוחררו. מרגש, משום החשיבות והכבוד שהוא מעניק להם, ומשום הקרדיט (המוצדק) שהם נתנו לו. צורם, משום הפער שבין היחס החם שהם קיבלו בוושינגטון לבין היחס הצונן מצידה של ממשלת ישראל ושל העומד בראשה. וכשבמקביל גם מקיימים האמריקנים שיחות ישירות עם חמאס כדי לשחרר את החטופים "שלהם", צריך לתהות מה עושה ישראל כדי לשחרר את החטופים שלה - 59 במספר, שהופקרו במשמרתה ובאחריותה המלאה של ממשלת נתניהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו