"הם נחטפו יחד ויחזרו יחד": האימהות של גיא ואביתר מחכות לשובם

מירב גלבוע־דלאל וגליה דוד חולקות פנטזיה משותפת ומכמירת לב. בדמיונן הן נוסעות חסרות נשימה למחנה רעים, הסמוך לאתר פסטיבל הנובה, בדרכן לפגוש את הבנים החטופים והחברים הבלתי נפרדים, גיא גלבוע־דלאל ואביתר דוד.

"אני אחבק את גיא ואסניף אותו כמה דקות מבלי לדבר", מספרת מירב על חלומה ליום השחרור של בנה, "אחר כך אגיד לו מה תמיד רציתי לעשות - להגן עליו. אומר לו: 'אני מחזירה אותך הביתה, לבית הבטוח שלך'". גליה אינה יודעת כיצד תתמודד עם ההתרגשות: "הדופק שלי יהיה על 3,000. קודם כל אומר לאביתר שהוא בטוח, אגע בו ואריח אותו. יש לי חיבוק שמיועד רק בשבילו".

הם נחטפו יחד ושוהים עדיין במנהרה מעופשת בעזה. איך הם יחזרו לבתים נפרדים?
מירב: "אין לי ספק שברגע שישוחררו מבית החולים, גיא ואביתר יאמרו אחד לשני 'בוא לישון אצלי'. אני מעריכה שהם יתעקשו על זה, ואנחנו נזרום איתם".

גליה: "במצטבר, יש להם יותר שעות ביחד מאשר עם כל בן משפחה. הם חברים מאז הגן, ונשארו בקשר צמוד גם כשדרכיהם התפצלו. הם נחטפו יחד ויחזרו ביחד. בטוח יעשו עליהם סרט".

גיא ואביתר חולקים כעת חוויה מטלטלת נוספת, טרור פסיכולוגי אכזרי, שהעלה את רמת המפלצתיות של חמאס לגבהים חדשים. בשבת לפני שבועיים, לאחר 505 ימים בשבי, נאלצו השניים לצפות בטקס השחרור של אחד מחבריהם למנהרה, עומר ונקרט. לאחר דקות ספורות נלקחו גיא ואביתר בחזרה אל החושך, הסירחון, הצפיפות והרעב.

הרגע המחריד תועד על ידי המחבלים, והסרטון המצמית שבר לרסיסים את שתי האימהות שהפכו לחברות בזכות הילדים. הקשר ביניהן קרוב למרות השוני. מירב פתוחה, מחבקת וצחקנית. גליה סגורה יותר, צינית ובעלת הומור שחור. בעוד הבית של מירב מוקף בתמונות של גיא וגם של אביתר, גליה אינה מרגישה בנוח להפוך את ביתה למעין מקדש. שתיהן מנסות כעת להישאר רגועות למרות המשבר במשא ומתן בין ישראל לבין חמאס, ולנוכח האפשרות שצה"ל יחזור ללחימה בעזה.

"אין לי כוחות להתעסק במחשבה כזו", אומרת גליה. "אם ישראל תחזור ללחימה, היא עלולה להימשך חודשים".

מירב: "בהתחלה הבנו שצריך להילחם ושחמאס לא יחזיר לנו את הילדים מתוך טוב לב. הלוחמים הקריבו את חייהם בשביל החטופים, והוכחנו שהצבא שלנו חזק. אם הלחימה תחזור, אנחנו קוברים את הילדים שלנו עוד קצת. אלה לא הערכים שעליהם גידלתי את הבן שלי. ההורים שלי וסבא שלי עם המספר על היד לימדו אותי שאזרחי ישראל ערבים זה לזה. עם היכולות שלנו, העמידה האיתנה וכשארה"ב מאחורינו, אפשר לסגור עסקת חטופים. זה מה שיוביל אותנו לאחדות ולצמיחה".
גליה: "הטרור קיים וימשיך לצמוח עם עסקה או בלעדיה. השנאה לא תיעצר. המדינה תדע איך להתמודד".

מצוקה איומה עמוק בעיניים

בחזרה אל הסרטון שפורסם ב־22 בפברואר, היום שבו שוחררו גם אלי־ה כהן, עומר שם טוב, אברה מנגיסטו, הישאם א־סייד וטל שהם, שאף הוא היה עם גיא, אביתר ועומר באותה מנהרה. בסרטון הוכיח חמאס, שוב, כי אין לו קווים אדומים כשמדובר באכזריות. גיא (23) ואביתר (24) נראים בו כשהם שדופים, בחולצות חומות, ומעיניהם ניבט ייאוש תהומי. "יו, יו", אומר אביתר במילים שהוכתבו לו על ידי שוביו וכשהוא מליט את פניו בכפות ידיו. "בבקשה תצילו אותנו, בבקשה תוציאו אותנו הביתה. אני רק רוצה לחזור הביתה. אני מתחנן". גיא ממשיך את דבריו: "נתניהו, חלאס, גמרת אותנו". ברקע נשמע קולו של אחד המחבלים השואל בארסיות: "איך אתם מרגישים עכשיו?". "תוציאו אותנו הביתה עכשיו", חוזר אביתר על מילותיו.

גיא מתייחס בסרטון לאירוע המתרחש מולם ואומר: "חברים שלנו יוצאים הביתה, אחרי 500 יום שהיינו איתם. אנחנו רק רוצים לצאת מכאן", ואביתר מתחנן: "בבקשה, זה כל מה שאנחנו רוצים. תצילו אותנו בבקשה". גיא אומר בקול שבור "די כבר", ואביתר מביט על עומר ונקרט ושואל: "אתה חושב שהוא קולט אותנו?" גיא, בייאוש: "הוא קולט אותנו. זה דופק אותי, זה דופק אותי". שנייה אחר כך נסגרת דלת הרכב האטומה על שניהם.

איך הרגשתן למראה הבנים המתחננים על נפשם?
גליה: "הכינו אותנו מראש לאפשרות הזו, כי עומר ראה אותם מהבמה וסיפר על כך לנציגי צה"ל. כשצפיתי בסרטון, נחרדתי. הסתכלתי עמוק לתוך העיניים של אביתר וראיתי בהן מצוקה איומה. הכרחתי את עצמי להביט שוב ושוב והקשבתי לקול של אביתר, שהיה גבוה יותר וחלש מאוד. שניהם נראים מותשים.

"כשאביתר הליט את פניו, ראיתי שהוא שומר על איפוק ומנסה להחזיק את עצמו. יש שם משיכה באף, ואני מאמינה שהוא התפרק מבפנים. שמתי לב גם לרגע שבו הוא נשען לאחור, לוקח אוויר ושרירי הפנים וכל שפת הגוף שלו מראים על פחד נוראי וייאוש גדול מאוד. חשבתי על מה שהוא וגיא חווים שם מול הבמה, מה עושים להם, מה מאלצים אותם לראות ואיך הם הולכים להתמודד עם זה בהמשך. עד שהם יצאו החוצה לראשונה, עכשיו הם חוזרים אל מתחת לאדמה. זה קשה להכלה".

יש סיכוי שאביתר ידע שהמשפחה תראה את הסרטון?
גליה: "אנחנו יודעים מעומר וטל שהם לא היו חשופים לרדיו או לטלוויזיה. הם לא שמעו את המשפחות בתקשורת, ולא ידעו על ההפגנות".

מירב: "גיא ניסה להעביר לנו בסרטון מסר שהוא חזק, אבל ראיתי את הכאב שלו, את הקושי, המצוקה, המעמסה הנפשית. גיא היה צריך לעשות הצגה לאמא שלו שהוא מחזיק מעמד, למרות שהוא הרגיש כלוא בתוך עצמו ונדרש לעשות גם הצגה עבור חמאס. כשהוא שם את כפות הידיים שלו על הפנים, ידעתי מה זה אומר. הוא בתחתית של התחתית. כאמא של גיא, אני מזהה את הלבן בעיניים שלו ויודעת מה הוא מרגיש כשהגבה שלו עולה קצת למעלה. התכווצתי במקום מכל ניואנס. הרצון שלהם להיות חופשיים קרע את הלב. הסבל שלהם זועק לשמיים. הם כחושים, עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים, והוורבליות שלהם שונה. בחיים לא ראיתי את גיא מתקשה להוציא משפט שלם מהפה. ככה גם עם אביתר. מרוב פחד הם מתקשים לבטא את עצמם".

גליה: "כל כך כואב שהם לא יודעים איזה מאבק אנחנו מנהלים עבורם. אני חוששת שהם חושבים ששכחנו מהם, ואולי המחבלים אומרים להם שאף אחד לא מתעניין בהם".

מירב: "עם חזרתם, עומר וטל התעניינו מה עלה בגורלם של שני חברים שהיו עם גיא ואביתר בנובה, רון צרפתי ז"ל, סרן בחיל האוויר, ובן זוגה עידן הרמתי ז"ל. עד כדי כך הם מנותקים. גיא אפילו לא יודע שאחיו, גל, שהיה גם הוא בפסטיבל, שרד את הטבח".

רק שלא יפרידו ביניהם

שלוש פעמים, לאורך שנה וחצי של שבי, קיבלו מירב וגליה אות חיים מהילדים. הפעם הראשונה היתה כשהם נחטפו מהמסיבה. ביוני 2024 הגיע מידע נוסף מהחטוף אלמוג מאיר ג'אן, ששוחרר במבצע ארנון ביחד עם נועה ארגמני, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו. הפעם האחרונה היתה לפני שבועיים.

"בסביבות 11:30, בבוקר 7 באוקטובר, כל המשפחה היתה אצלנו בבית באלפי מנשה", משחזרת מירב את אותה שבת נוראה. "ישבתי ליד הסוכה, ואחותי, טל, עמדה בחצר. שמעתי אותה אומרת 'מירב, גיא חי, אבל...'. צרחתי 'רק לא חטוף', כי שמענו על הזוועות של המחבלים. התעלפתי והזמינו מד"א. זה היה הסרטון שבו ראו חמישה חטופים, ביניהם גיא, כשהם בחדר קטן בעזה, כפותים בידיהם ומבט מבוהל על פניהם. אחותי חשבה בטעות שעידן הרמתי הוא אחד מהם, ולא זיהתה את אביתר".

גליה: "בתי, יעלה, החליטה להעלות לאינסטגרם תמונה של אביתר ושאלה אם מישהו ראה את אחיה. בצהריים היא קיבלה תמונה מהסרטון, ולא הייתי צריכה להביט בה יותר מדי. מייד ידעתי שזה אביתר. אמרתי לילדים שהם לא רוצים לדעת מה קורה לי בראש עכשיו. לא ידעתי מה עדיף, חטוף או נרצח".

מירב: "זה נורא, אבל באותו רגע היה נראה לי שעדיף להירצח מאשר להיחטף, כי התחילו להגיע עדויות על אלימות, רצח, אונס".

גליה: "אצלי זה היה חטוף, למרות שלא הצלחתי להכיל אף אחד מהמצבים. הבנתי שעם חטוף יש לנו תקווה".

מירב: "בסרטון החטיפה ראיתי את גיא מבוהל ומבועת. התחייבתי להיות האמא הכי טובה בעולם, ולא יכולתי לעזור לבן שלי כשהוא מוקף במחבלים וחסר אונים. זה אחד הרגעים הקשים שחוויתי. עד היום המראות האלה חוזרים אלי בסיוטים. אני זוכרת שהמשפחות של רון ועידן אמרו לי שהם מצטערים עבורי שגיא חטוף. שלושה ימים אחר כך, כשהתברר שהילדים שלהם נרצחו, הם אמרו שהם מקנאים בי. בהמשך התברר לנו שגיא ואביתר נחטפו עם אלמוג, בר קופרשטיין ואלקנה בוחבוט".

מה סיפר לכם אלמוג על גיא ואביתר?
גליה: "הוא היה איתם רק בעת החטיפה וביום הראשון בעזה. הם לא הכירו לפני כן, אבל במהלך המתקפה הם התחבאו יחד תחת שיח. המחבלים כבלו את הידיים שלהם וכיסו להם את העיניים. היה ברור שהם יהפכו לקלף מיקוח".

מירב: "אלמוג אמר שהכניסו אותם לטנדר, הוא מקדימה ואביתר וגיא מאחור. היום אנחנו יודעים שהם היו בין החטופים הראשונים מהנובה. בתוך עזה הם חטפו לא מעט מכות מאזרחים".

איך נראים כיום תנאי השבי שלהם ממה ששמעתם מעומר וטל?
מירב: "הם מוחזקים במנהרה קטנה שנמצאת 30 מטר מתחת לאדמה. המנהרה מאוד צפופה, חשוכה, מנותקת מהעולם החיצון ויש בה בקושי מקום לארבעה מזרנים. אין לאן לזוז ואי אפשר לעמוד זקוף. בתוך המקום הקטן הזה יש להם בור לצרכים והכל נעשה לעיני החטופים האחרים. גיא ואביתר חיים בתוך סירחון, ואנחנו יודעים שהם עוברים התעללות נפשית קשה מאוד.

"הם לא יודעים כמה אנחנו נלחמות עליהם והם נמצאים בתת־תזונה. ארבעה חטופים שהתקיימו מפיתה אחת ביום ומעט אורז ושעועית. במקום אין אוויר, וקל לשקוע שם בדיכאון. אנחנו יודעות שגם המצב הבריאותי שלהם לא תקין. גיא, למשל, נחטף עם בעיות בברך ובאוזן והפגיעות אינן מטופלות. שניהם סובלים מדלקות שונות בגוף. לכל השבים יש מחסור חמור בוויטמינים".

גליה: "אביתר נמצא שם שנה וחצי בלי המשקפיים שלו, ולא רואה כמעט כלום. הוא וגיא מורעבים חודשים רבים, אבל שבועיים לפני השחרור של טל ועומר התחילו פתאום להאכיל אותם. ראיתם בסרטון כמה רע הם נראים? לפני כן הם נראו אפילו גרוע יותר".

מירב: "לא נתנו להם לאכול, ופתאום האביסו אותם והם לא ידעו מדוע. אף אחד לא עדכן אותם ששניים מהם עומדים להשתחרר. תחשבו על המצב הנפשי של גיא ואביתר עכשיו. הוציאו אותם עם טל ועומר, והם חשבו שהם הולכים הביתה. זו חוויה מרסקת. המחבלים נתנו להם לגעת בחופש והחזירו אותם לחור השחור והמסריח".

גליה: אני מאמינה שהמחבלים לא הצליחו לשבור אותם לגמרי".

קיבלתם מגיא ואביתר מסרים אישיים?
גליה: "קיבלנו, אבל לא נוח לי להוציא החוצה דברים אישיים שהבן שלי ביקש שיעבירו אלי".

מירב: "גם אני מרגישה ככה. בגדול אפשר לומר שהם שלחו את אהבתם".

גליה: "מהחטופים ששבו שמענו שהיחסים בין גיא לאביתר הם סימביוטיים. הם תלויים אחד בשני".

מירב: "מה יקרה אם יעשו סלקציה ויוציאו רק אחד מהם? הם לא יוכלו לחיות אחד בלי השני. טל סיפר לנו השבוע שגיא ואביתר הם כמו אחים שלו, ושהוא יעשה עבורם את המלחמה לשחרורם. הוא הרגיש שהם כמו אדם אחד ושאסור להפריד ביניהם".

גליה: "הם בחרו אחד בשני בגיל שנה וחצי. כשלאחד כואב, גם לשני כואב. הנפשות שלהם נקשרו מבחירה".

גיא יצא, חזר - והדאגה החלה

החיבור בין גיא לאביתר התחיל כששניהם הגיעו לגן יעל בכפר סבא, ושתי המשפחות התגוררו בסמיכות. גליה, העובדת כרכזת מגמת מחול בחטיבת ביניים בהוד השרון, נזכרת בחיוך עד כמה שני הבנים היו שובבים. "הם טיפסו על כל דבר. ילדים פראיים שמשחקים בחרבות ואוהבים ללכת מכות. מהיום שבו לקחנו אותם לגן, לא היה אפשר להפריד ביניהם. מירב ואני היינו צריכות להבטיח שהם ייפגשו גם אחר הצהריים. הייתי מביאה את אביתר אל גיא ותמיד נשארתי שם, כי הם היו הופכים את הבית".

מירב, שבבעלותה מכון לקוסמטיקה ומכון לפסיכותרפיה גופנית, רואה קשר קוסמי בין גיא לאביתר. "שניהם נשמות מאוד עמוקות, שבגיל צעיר דיברו על בורא עולם ולמה מפרידים בין בשר וחלב. זה חיבור רוחני ואנרגטי. כשהייתי מגיעה ליום הורים בכיתה א', הקריאו לי את הציונים של אביתר. המורים התבלבלו ביניהם מרוב שהם היו בלתי נפרדים".

גליה: "השיבוץ לאותה כיתה נתן להם ביטחון. אביתר לא נכנס לכיתה עד שהוא לא פגש את גיא".
מירב: "את זוכרת שבכיתה ב' קראו לנו לבית הספר כי הם עלו יחד על הגג וסירבו לרדת? כאלה הם היו, שני סקרנים. גם כשהתבגרו הם בילו כל הזמן ביחד. אפילו רכבו יחד על 'רולר סרפר', שמיועד בכלל לאדם אחד".

כשהיה באמצע כיתה ב', עברה משפחתו של גיא לאלפי מנשה. המעבר לא היה קל לחברים הטובים. "נתתי לגיא הבטחה שאהיה ניידת וגם שאסדר בבית חדר לאביתר", מחייכת מירב, "הוא היה מצטרף אלינו לטיולי טבע בסופי שבוע, ושניהם המשיכו לשחק גם אחרי שכולנו הלכנו לישון. רק אחר כך נרדמו באותו שק שינה".

גליה: "היו להם גם חברים ותחביבים משותפים, כמו משחקי מחשב או נגינה על גיטרה. שניהם למדו אצל אותו מורה".

כמה חודשים לפני המסיבה יצאו השניים להופעה של אינפקטד מאשרום בכפר הנוקדים, יחד עם גל (30), אחיו הבכור של גיא. "גל הוא בחור של מסיבות והיה בפסטיבלים בכל העולם", מספרת מירב, "בהופעה הוא אמר לגיא שחוויית המסיבה הראשונה שלו צריכה להיות בנובה. הם קנו כרטיסים שלושה חודשים מראש, והיה ברור שאביתר מצטרף. לפסטיבל הם נסעו ארבעה: גיא ואביתר, רון ועידן".

מה אתן זוכרות מאותו יום?
גליה: "אביתר מאוד מיהר. שבוע לפני כן היינו בטיול משפחתי באיטליה והוא רצה להיפגש עם גיא. עזרתי לו להוריד לרכב אוהל, מחצלות וכיסאות, ורון הצטרפה אליו כדי לאסוף ביחד את גיא ועידן".

מירב: "לי היו תחושות מורכבות. ביום חמישי עשינו לילה לבן ותיקנתי לגיא קימונו למסיבה וצבעתי לו פסים בשיער. בשישי הוא ישן עד ארבע אחר הצהריים, וכשהתעורר היה שמח מדי. גיא הסתובב בבית ואמר 'הגיע התאריך', ולי זה הפריע משום מה. הוא יצא לרכב של אביתר, אבל מייד חזר הביתה כי חשב ששכח משהו. אני מאמינה שברגע שיוצאים לא חוזרים. גיא הציץ מהדלת ואמר 'אמא, את יודעת שאני שכחן'. התחבקנו, הוא יצא, אבל חזר שוב כדי להשאיר בבית את כרטיס האשראי. בפעם השלישית הוא חזר עם כיסאות שתפסו מקום באוטו, והתחלתי להרגיש לא טוב. הזעתי ורעדתי. כשהסתובב ללכת, אמרתי לו כמה הוא יפה, חכם וצנוע. גיא פקח עיניים ואמר לי 'אימוש, את האמא הכי טובה בעולם'. שוב התחבקנו, אבל הרגשתי שמשהו לא טוב יקרה".

מדוע לא עצרת אותו?
"זה עבר לי בראש, אבל אני לא עוכרת שמחות. היה לי שיח עם בורא עולם עד 1:50 לפנות בוקר, אז גיא שלח לי תמונה וכתב 'אמא, אני באוהל. הבמה המרכזית עדיין לא נפתחה'. נרגעתי. ב־6:15 קיבלתי ממנו תמונה נוספת, הפעם עם גל. כתבתי שאני מקווה שהם בטרפת".

על המתקפה שמעה מירב בסביבות 7:00. "גל התקשר ושמעתי יריות ברקע", היא מספרת. "הוא אמר לי שגיא, אביתר, רון ועידן בסדר כי הם עזבו את השטח. חמש דקות אחר כך הוא התקשר שוב וצרח 'מה עם גיא?' כי הבין שאחיו לא עזב את המקום. רציתי לנסוע לשם, אבל המשפחה עצרה אותי. אחותי שלחה אנשים לסורוקה עם תמונות של גיא וחבריו, אבל הם לא היו שם".

גליה: "כשהתחילו האזעקות בכפר סבא, נזכרתי שאביתר במסיבה בדרום. שלחתי לו הודעה והוא ענה לי ב־7:20 שמפוצצים את המסיבה, שיש מעליהם טילים ושהם מתקפלים. כשראיתי שיש חדירת מחבלים שלחתי עוד הודעה, אבל הוא כבר לא ענה".

השנה עץ הלימון פורח

מירב וגליה יושבות בחצר הבית באלפי מנשה, ואת הפרחים והעצים מסתירה סוכה גדולה. "היא כאן מאז שמחת תורה כי גיא ביקש מאבא שלו שיחכה למוצאי השבת כדי שיפרקו אותה ביחד", אומרת מירב. "גיא לא חזר מהמסיבה אז היא מחכה לו. הפירוק יהיה רגע משמעותי עבורו, כי הוא יסמל תקופת סבל שהסתיימה.

"הסוכה מסמלת גם את המשפחה שלנו. ויש פה רוחות חזקות והסוכה קצת קרועה ושסועה, אבל עדיין עומדת איתנה. בעינינו זו סוכת תקווה. בכל פעם שאני יוצאת ממנה לשטח הפתוח אני מרגישה את הדיסוננס עם מה שגיא עובר לעומת החוויה שלו כילד. הוא רגיל לטבע ולמרחבים, ועכשיו הוא סגור בתוך מנהרה שאי אפשר אפילו לעמוד בה".

לצד הסוכה תלויים פוסטרים של גיא ואביתר, בדיוק כמו השלטים שמניפות שתי המשפחות בעצרות. הם מגיעים בהרכב מלא. מירב, בעלה אילן והילדים גל וגאיה (17); לצידם גליה ובעלה אבישי והילדים עילי (27) ויעלה (19).

"לאורך הדרך ידעתי שהבן שלי בחיים", אומרת מירב, "אני רוחנית ומרגישה הכל. לפני חצי שנה עברתי ניתוח לב פתוח בגלל שיברון לב. כחצי שנה אחרי שגיא ואביתר נחטפו, בכיתי כאן והתחננתי לבורא עולם שייתן לי סימן שהילדים חוזרים. ביקשתי שעץ הלימון, שמעולם לא נתן פירות, יגדל לימונים. זו השנה הראשונה שיש עליו פרי, ובכמויות. מבחינתי זו התשובה של הבריאה. גיא ואביתר חוזרים ביחד בריאים".

גליה: "גם אני מרגישה שאביתר בחיים ויש לי כל הזמן שיחות איתו. אני שולחת לו מסרים במין מנטרה - 'אמא מחבקת אותך, אמא אוהבת אותך', ואז נעשה לי חם בבטן. אין לי ספק שהוא מרגיש אותי".