"יש מילים כל כך טובות", כתבה מרים ילן־שטקליס בשיר "אַל". ומכיוון שמדובר בשיר ילדים, הדוגמאות שנתנה היו "יום הולדת, סוס או שוט" ולא "ועדת חקירה ממלכתית". אך בעולם המבוגרים "ועדת חקירה ממלכתית" היא צירוף של שלוש מילים, כל אחת טובה בפני עצמה, וביחד - פסגה של איכות ואמינות. "ועדה" - ללמדך שלא מדובר בסתם קבוצת אנשים, אלא במשהו רשמי, מכובד, עם חדר מיוחד להתכנסות, וחשוב מכל: סמכויות. "חקירה" - שהרי צריך לחקור. כך עשו ועדות חקירה ממלכתיות בעבר. הן בחנו עניינים כבדי משקל כמו ההפתעה של מלחמת יוה"כ, הטבח בסברה ושתילה, אסון מירון, התפרעויות ערביי ישראל ותגובת המשטרה - אירועים דרמטיים ומרובי נפגעים. אבל על כל המילים הללו מולכת השלישית - "ממלכתית".
"ממלכתי" היא מילה טובה כל כך, שבני גנץ שיבץ אותה בנאומיו הפוליטיים בתדירות של סימן פיסוק, ואף השתמש בה כשם המאחד לסיעה שהקים עם אנשי "תקווה חדשה". עד כמה הממלכתיות עולה על מילים אחרות? היא גדולה יותר מ"כחול לבן" של דגל ישראל, ועולה על "תקווה חדשה" של ההמנון ותקווה באופן כללי. אמרת ממלכתי - כאילו עברת על כל האירוע באקונומיקה ומשחת אותו בשמן המשחה. למה? כי בראש הוועדה הממלכתית עומד שופט בית המשפט העליון, ונשיא בית המשפט העליון הוא הממנה את חבריה.
יש דרכים רבות לחקור כישלונות ומחדלים. למען האמת, יש דרכים רבות לבצע פעולות שלטוניות מבלי לערב שופט, עורך דין או נשיא בית המשפט העליון. למרבה הצער, בשנים האחרונות התרגלנו שבית המשפט העליון שש להתערב בעניינים מדיניים, בחקיקה, במינויים, בפיטורים, בשיטות לחימה של צה"ל, בתנאי המחיה של עזתים, מחבלי נוחבה ומחבלים בכלל. קשה לדמיין כיצד אפשר לקיים משהו ללא מעורבות בית המשפט העליון. ומכיוון שהמוסד המכובד הזה רתם את עצמו לעגלה פוליטית מסוימת ולפעמים מתנהג כמו עגלה פוליטית עצמאית - קיצונית אף יותר ממפלגות השמאל ומצביעיהן - אפשר להבין את מי שהמונח "ועדת חקירה ממלכתית" לא מעורר בו תחושת רצינות מאחדת, אלא חשד מראש בנוגע לתחומי החקירה של ועדה כזו, שלא לדבר על מסקנותיה. והמסקנות - כך עלול החשדן לחשוד - יכוונו כנגד הדרג המדיני. והדרג המדיני תמיד מסתכם בראש הממשלה, אחד בנימין נתניהו.
החשדן דווקא רוצה ועדת חקירה. ולכל חשדן - סדרי עדיפויות משלו. אלה רוצים לחקור את תפיסת הביטחון של ישראל, אלה רוצים לחקור את התנהלות המטכ"ל, השב"כ, חיל האוויר. יש כאלה שמעוניינים לחקור את הטיפול בסרבנות ההמונית, את ההיערכות על גבול עזה, התנהלות המודיעין, ניהול הקרבות ביממה הראשונה למלחמה, וכמובן - את הדרג המדיני.
ועדת חקירה ממלכתית, אם תוקם, אולי תספק מסקנות אישיות כמו אלה שסיפקה ועדת כהן, שחקרה את טבח הפלנגות הנוצריות במחנות הפלשתינים סברה ושתילה בלבנון במלחמת שלום הגליל. הטבח נראה כהזדמנות מוסרית ראויה להיפטר מממשלת בגין, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב התקבצו, על פי התקשורת, 400 אלף איש. ועדת חקירה ממלכתית הוקמה, בראשות נשיא ביהמ"ש העליון יצחק כהן, יחד עם אלוף (מיל') יונה אפרת והשופט הממלכתי אהרן ברק. אחת ממסקנותיה הדרמטיות של הוועדה הופנתה לשר הביטחון דאז, אריאל שרון: היא המליצה לו להתפטר. ממשלת בגין קיבלה את ההמלצה ושרון התפטר, אך נשאר בממשלה כשר בלי תיק. העיתונאי אורי דן הגיב: "מי שלא רצה את שרון בתור שר ביטחון - יקבל אותו בתור ראש ממשלה".
ועדת חקירה ממלכתית שחוקרת את הדרג המדיני אינה שונה בהרבה ממתן סמכות לבית המשפט להכריע בעניינים מדיניים וביטחוניים. בשני המקרים - זה הליך מיותר, ולאו דווקא דמוקרטי
מסקנות ועדת כהן אמנם שימשו נשק נגד שרון במערכות הבחירות הבאות, אך באורח פלא, בקלפיות, איכשהו הליכוד והימין כולו נשארו בשלטון - לבד או בממשלות רוטציה. כעבור 20 שנה התגשמה נבואתו של דן, ושרון נבחר לראשות ממשלה. ללמדך שגם ועדה בראשות שופט מכובד לא תמיד מצליחה לסכל את הכרעת העם. אבל תמיד אפשר לקוות שיום אחד היא תצליח. אולי הפעם.
מתן סמכות לוועדת חקירה ממלכתית לבחון את הדרג המדיני אמנם יכולה לקסום לשוחרי הממלכתיות, ממש כשם ששוחרי הדמוקרטיה המהותית מתעקשים על המילים הטובות לא פחות "מערכת משפט עצמאית". הביאו כל סוגיה לפתחו של בית המשפט העליון - והוא כבר יטפל בה לשביעות רצונו המלא של המחנה הנכון. אמנם הטיפול יהיה לעיתים מנוגד לדעת הדרג הנבחר, ופעמים רבות בניגוד לדעת רוב העם - אבל בעניין המהותי ביותר, קרי: נתניהו, ברור שוועדה בראשות שופט ביהמ"ש העליון, שחבריה מונו בידי יצחק עמית - תספק את הסחורה.
ועדת חקירה ממלכתית שחוקרת את הדרג המדיני אינה שונה בהרבה ממתן סמכות לבית המשפט להכריע בעניינים מדיניים וביטחוניים. בשני המקרים - זה הליך מיותר, ולאו דווקא דמוקרטי. הרי מהלכיה של כל ממשלה גלויים לעיני הציבור, וכך גם במקרה הקונספציה הכושלת בכל הנוגע לרצועת עזה. הנימוקים להתנהלות הזאת היו גלויים לעין כל מאז ההתנתקות ועד ימינו. אף ממשלה לא הציעה לכבוש את עזה, לגרש משם את חמאס, להילחם בו ולהכריעו. גם לציבור לא היה תיאבון לראייה נכוחה של עזה ותושביה. מי שהתריע אז - השרה סטרוק היא דוגמה טובה - מוקע עד היום כקיצוני וכמשיחי. ד"ר מיכאל בן ארי, שהזהיר מפני הרצחנות העזתית, עומד היום למשפט על עבירת הסתה לגזענות - אחרי 7 באוקטובר. ביהמ"ש העליון, זה שאמור למנות את חוקרי הדרג המדיני, הקפיד על זכויותיהם המדומיינות של העזתים לפני המלחמה ואחריה, וכפה על המדינה להעניק להם טיפול רפואי, מים, חשמל ואינטרנט. אולי יכפה על הציבור פיטורי ראש ממשלה.
מערכת המשפט כבר המחישה בכל דרך אפשרית את שייכותה הפוליטית ואת יומרותיה השלטוניות. אפשר לקרוא לוועדה בניהולה "ממלכתית" עד שייצא עשן, כשם שאפשר לכנות את שלטון המשפטנים "דמוקרטיה מהותית". אבל עם כל הכבוד למילת הקסם "ממלכתיות" - אנחנו לא ממלכה ולא בחרנו במלכים. בדמוקרטיה מי שממנה ומדיח ראשי ממשלה הוא העם, והוא חייב להיות מיוצג גם בוועדת חקירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו