הגיע הזמן לדבר על שורשי הרצחנות של האסלאם

הזהירות הטבעית שמובנית בנו, היהודים, בכבודן של דתות אחרות, והעובדה שאין עוד דת אחרת בעולם שסבלה מהתעמרות ומהתנכלויות קשות של דתות אחרות כלפיה, כמו היהדות - הותירו עד היום את עשיית החשבון ההיסטורי, עם רצחנותו של האסלאם הקיצוני ושורשיו, בידי קומץ אינטלקטואלים מוסלמים שהתפקחו הן ממוחמד והן מתורתו. הללו היטיבו לנסח את מה שיהודים רבים מנעו עצמם מלומר.

המפורסם שבהם היה סלמאן רושדי, שעשה זאת ב"פסוקי השטן" שלו כבר ב־1988, אבל אחריו באו אחרים. חאמד עבדל־סמד, למשל, בנו של אימאם מצרי שגלה לגרמניה וכתב את רב המכר: "מוחמד - ההתחשבנות". עבדל־סמד ציין שלמוחמד היו שתי בעיות עם היהודים: האיסור להרוג, שהיהודים דבקו בו, וכישלונו להשיג מהם הכרה בכך ששליחותו היא אכן שליחות אלוהית. שנים לפני שהפלשתינאצים מעזה אנסו נשים, ערפו ראשים וניקרו עיני יהודים בעוטף, הצביעו עבדל־סמד ודומיו על הרוטינה המוחמדית הקדומה והמזוויעה הזאת, ואף מתחו קווים בין משנתו של מייסד דת האסלאם לבין זו של היטלר.

סנדרה סלומון הנוצרייה, במקור מוסלמית בשם פידה, בת למשפחה של פעילי טרור מרמאללה, סיפרה כיצד מגיל 5 שיננו עימה את הקוראן ולימדו אותה שהיהודים, צאצאי הקופים והחזירים, הם הכופרים המלוכלכים ביותר בעולם ודינם מוות. ווליד שועיבת, טרוריסט לשעבר, יליד בית סאחור, שגויס לתא של האחים המוסלמים בארה"ב, ועשה כברת דרך דומה לזו של פידה, תיאר כיצד מגיל צעיר היה קורבן לשטיפת מוח של אידיאולוגיה גזענית, הוכוון לשנאת יהודים, וזימר שירים על הריגתם. נור דהרי, שהצטרף לארגון טרור בפקיסטן, חונך לחשוב ש”היהודים גרועים מחיות”. חמיד אל־שריפי, מייסד ארגון המוסלמים הליברלים, דיפלומט עיראקי לשעבר ששרד שלושה ניסיונות התנקשות בשל דעותיו, תיאר כיצד אנשי דת קוראים באוזני אנשים צעירים כמה פרקים מהקוראן, והופכים אותם ל"פצצות זמן מהלכות". הוא הגדיר עצמו כ"עיוור שעיניו נפקחו".

פירמידות של גולגלות

אף ששועיבת, ו"עיוורים" נוספים "שעיניהם נפקחו", עושים עבורנו את העבודה, ולמרות ההערכה והכבוד לאומץ ליבם, הגיעה העת, ודווקא בחודש הרמדאן שכבר שנים משופע באירועי טרור קשים נגד יהודים, לדבר בשם עצמנו. לספר על מה שעולל האסלאם הקיצוני ל"חודש הרחמים, הסליחה והמחילה", שבו "הורד הקוראן משמיים"; לדבר על האסלאם, שלאורך מאות בשנים זוהה כדת סובלנית יחסית, ביחסו לדתות אחרות, בוודאי בהשוואה לנצרות, אך החליף אותה בגילויי קנאות אלימים כלפי היהודים וברדיפתם; על "חודש ההתקרבות לאל", שמוסלמים רבים מדי הפכו אותו לחודש שבו הם מהדרים בשנאה וברצח של יהודים.

קומץ אינטלקטואלים מוסלמים, שהודו שהיו עיוורים ועיניהם נפקחו, עשו למעננו את העבודה וגוללו את זוועות האסלאם הקדום ואת חלקו של מוחמד בהן. חודש הרמדאן, שחלק מהמוסלמים הפכו אותו לחודש שבו הם מהדרים בשנאה וברצח של יהודים, הוא מועד מתאים לדבר גם בשם עצמנו

בוא ונדבר, למשל, על הטבח שביצעו מוחמד ואנשיו במאה ה־7 בבני שבט הכהנים היהודי בני קורייט'ה; על מסע הרצח הזוועתי שבמהלכו נשחטו כפותי ידיים בצוואריהם נערים, גברים וזקנים, בעוד הנשים הפכו לשפחות מין. או על על כיבוש קונסטנטינופול הביזנטית על ידי העות'מאנים ב־1453, שבו נרצחו המוני גברים, נשים וילדים, וגם על טימור לנג, אבי האומה האוזבקית, עוד מוטציה מוסלמית, שצבאותיו השמידו במלחמותיהם את הגברים, אנסו את נשותיהם וילדיהם, והקימו פירמידות של גולגולות.

אני מתנצל על התיאורים הקשים האלה (רק מעט מזעיר מהם הובאו כאן), אבל הם הכרחיים, כי הראשים השטניים שהולידו וביצעו את טבח 7 באוקטובר רואים בהם או בדומיהם מודל לחיקוי; הוראות הפעלה שיש לממש גם בימינו. חמאס, שנהנה היום מפופולריות אדירה בקרב הפלשתינים (ביו"ש ובעזה), רשם את הכתובת הקדומה והרצחנית הזאת על קיר אמנתו ובכתביו כבר לפני שנים.
הבעיה אינה רק במה שמוחמד ויורשיו עשו או לא עשו בשעתו. הבעיה היא בעובדה שהמסורות על רצחנותו ועל אכזריותו, ומסעות ההונאה וההרג שלו, בעיקר נגד יהודים, מהווים עד היום סמל דתי ואף מוסרי עבור המוני מוסלמים.

לכך יש להוסיף את חלוקת העולם על ידי האסלאם ל"דאר אל־אסלאם" ו"דאר אל־חרב" - אזורים שטרם נכבשו על ידי המוסלמים, ואת רצונו להחיל את חוקי השריעה (הדין המוסלמי) על העולם כולו; בפרט על היהודים, שבמקום להיות "ד'ימים" - נתינים שסרים למרות המוסלמים, מעיזים לשלוט בהם, כאן בארץ ישראל.

הכתובת היתה על הקיר

אם הכתבים של חכמי הדת המוסלמים מייגעים אתכם, וכתבי ההיסטוריונים המוסלמים שמתעדים את האלימות המוסלמית הקדומה אינם נגישים עבורכם, לכו אל ההיסטוריה הקרובה יותר, שמלמדת על הפירוש המודרני, העכשווי, שחלק מממשיכי דרכו של מוחמד מעניקים למשנתו. לכו אל רצח אהוד ורות פוגל ושלושה מילדיהם (הקטנה, הדס, בת שלושה חודשים), שגופותיהם עברו התעללות, ואל אורי אנסבכר, שערפאת ארפאעיה עינה, אנס ורצח אותה. לכו אל ראשית הסכסוך היהודי־פלשתיני; אל טבח תרפ"ט בחברון, שהתיעוד המצולם שלו צונזר והוסתר מעימנו שנים רבות, בניסיון לחסוך מאיתנו מראות, שאליהם נחשפנו מאה שנה אחר כך בעוטף.

הכתובת היתה על הקיר כבר שם בחברון, היהודים היו משוכנעים ש”האינטרסים ההדדיים ינצחו. כבר אז, סירבנו להאמין שהרע מכל קרב. היהודים לא עשו דבר במידע המודיעיני שהועבר אליהם, אפילו כשההסתה בדבר כוונתם לכאורה של היהודים "להשתלט על מסגד אל־אקצא ולהחריבו" גלשה מירושלים לחברון.

מזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי, הסופר היהודי ארתור קסטלר, שאת דבריו הבאתי כאן בעבר, היטיב לתאר באותן שנים את התנהלות אנשי הדת המוסלמים ואת השפעתם על ההמונים, באופן שעד 7 באוקטובר היה עלול להישמע בלתי תקין פוליטית. ועכשיו הם לשון המעטה מפליגה.

קסטלר התייחס לפגיעות הרבות ביהודים בשנות ה־20 של המאה הקודמת. "אנשי הדת המוסלמים בזמני", כתב קסטלר, "נהגו לקרוא בממוצע פעמיים בשנה למרחץ דמים קדוש. בעל בית ערבי נחמד ושוחר שלום היה מתבדח עם דייריו היהודים בחודש הרמדאן, הולך אחר כך למסגד, מקשיב לדברי המטיף, ואחר, רץ הביתה לשחוט את הדייר, את אשתו ואת ילדיו בסכין מטבח... מעולם לא נמצאתי בקירוב כזה לאלוקות ובמרחק כה רב ממנה".

הפיגועים וניסיונות הפיגוע ערב רמדאן 2025 ובפתחו שואבים השראה ממסעות הרצח הקדומים והאכזריים של האסלאם הקדום וממוחמד. גם חכמי אל־אזהר המצרים, שיונקים משם, הבהירו רק לאחרונה כי סופה של "ישראל, המחלה הממארת בלב האומה האסלאמית הערבית, יהיה אבדון". אלא שאנו ננצח, והאור והטוב והצדק יגברו, אבל את שורשי "רמדאם", שעיוות את רמדאן, גם אנו חייבים להכיר.