סיעות החרדים מנופפות מול נתניהו באיום חדש

כצפוי, ישיבת הממשלה שעסקה בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר הסתיימה ללא החלטה על הקמתה, ועם ציטוטים למכביר של ראש הממשלה ושל השרים נגד היועמ"שית. דבר בחדר לא הסגיר את הדרמה שהתחוללה בנושא באותם הרגעים, ושמתנהלת למעשה כבר כמעט שבועיים, בין בנימין נתניהו ואנשיו הקרובים לבין גורמים בכירים במפלגות החרדיות.

בעוד בליכוד מגייסים תמיכה קואליציונית לחוק הפרטי לוועדת חקירה שוויונית, ופועלים לקרקע את הלגיטימיות של ועדה שראשה ימונה על ידי יצחק עמית, שלדעת רבים הוא מוטה פוליטית, כמה מהם הבחינו שאיש מבכירי המפלגות החרדיות - ש"ס, אגודת ישראל ודגל התורה - לא משמיע על כך מילה. לא כולם בליכוד הבינו למה, אבל נתניהו הבין היטב.

אחרי שנואשו מכריכת חוק הגיוס באישור תקציב המדינה - אירוע שיביא בהכרח להפלת הממשלה - ראשי המפלגות החרדיות העבירו מסר לראש הממשלה, שלפיו בלי חוק גיוס הם ישקלו לתמוך בהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, כדי להביע את מחאתם על גרירת הרגליים המתמשכת.

האיום הזה הוחרף כשהודלפו דבריו של יו"ר דגל התורה, משה גפני, בגנות נתניהו, שמסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית. ראש הממשלה רתח לשמע הדברים. החוק הפרטי שיזם אריאל קלנר, שלפיו הקואליציה והאופוזיציה ימנו שני ראשי ועדה, עוד לא הוגש לכנסת, וכבר עכשיו לא ברור אם יש לו רוב. נתניהו מעוניין בחוק, מאחר שהוא קובע שלא ניתן יהיה להקים ועדת חקירה אחרת זולת זו המיוחדת שתוגדר בחוק. הדבר הזה מבטיח לנתניהו חסינות מפני ועדת חקירה ממלכתית גם אם הממשלה תיפול, וגם אם תקום ממשלה אחרת והוא ייזרק אחר כבוד לאופוזיציה.

בתקופה האחרונה נתניהו מרכז מאמצים אדירים כדי לגרום לחרדים לא לכרוך את חוק הגיוס בתקציב. הרי אין סיכוי שהחוק יאושר עד 31 במארס, המועד האחרון לאישור התקציב, שאחריו הממשלה נופלת אוטומטית. בתחילה החרדים התעקשו. הם הבינו שמדובר במנוף הלחץ היחיד שעוד נשאר להם, לפחות בתקופה הקרובה. אך ככל שחלף הזמן גם הם הבינו שחוק הגיוס הוא אירוע מורכב, ושאף שהוא נדון בשלושה דיונים בכל שבוע בוועדת החוץ והביטחון - תהליך חקיקתו עוד רחוק מלהסתיים.

החרדים לא רוצים להפיל את הממשלה, אבל הם גם לא מאמינים להבטחות שלפיהן שבועיים-שלושה אחרי התקציב החוק יאושר, וחיפשו מנוף לחץ אחר. אירוע ועדת חקירה אינו אירוע של הפלת ממשלה, אבל אין ספק שמדובר בעצב רגיש במיוחד עבור נתניהו.

אגב, אירוע אחד כמעט הצליח להרוס את ההבנות עם הנציגים החרדים ולפרק את החיבור בין התקציב לגיוס. היה זה כשנודע לגורם ביהדות התורה על שיחות ישירות המתקיימות בין ראש הסגל של נתניהו, צחי ברוורמן, לבין גורם בכיר ביותר בביתו של הרב דב לנדו, נשיא מועצת גדולי התורה. ניסיון העקיפה הזה של הדרג הפוליטי בכנסת כמעט עלה לנתניהו בבחירות.

הסיוט הגדול של המפלגות החרדיות הוא שהממשלה תתפרק עוד לפני שחוק הגיוס יאושר. מי יודע איזו ממשלה תקום בהמשך, ואם הם יהיו שותפים בה. ממשלת מעבר לא תוכל להעביר חוק גיוס גם אם תרצה. לעומת זאת, יש הערכה סבירה שהייעוץ המשפטי ובג"ץ דווקא כן יאשרו ועדת חקירה. לכן, גם אם נתניהו יצליח לפרק סופית את המוקש שהונח בפניו - אין כל ערובה לכך שהחרדים לא ייקחו אותו למטה איתם.

בישיבת הקבינט ביום שלישי הונחה בפני השרים דילמה אכזרית במיוחד: מהעבר האחד ניצב דונלד טראמפ, שתמיכתו בישראל בלתי מסויגת. טראמפ, שכנראה יודע לדבר בערבית יותר טוב מהצמרת המדינית והביטחונית בישראל, לוחץ להציב אולטימטום שיאלץ את חמאס להחזיר את כלל החטופים עד שבת, בלי פעימות ובלי שלבים. אלא - ואת זאת יודעים השרים - שאם האולטימטום נכשל וישראל מחדשת את המלחמה, תשעה חטופים חיים שהיו צריכים להשתחרר בשלוש השבתות הבאות, ושמשפחותיהם כבר מצפות ומייחלות, לא ישוחררו בזמן שנקבע. הרי כל תכליתה של העסקה הנוכחית היא לשחרר כמה חטופים שרק ניתן, במחיר מופקע, שלא לומר מופקר, שאת עיקרו ממילא ישראל כבר שילמה, רק כדי שאחריה אפשר יהיה להמשיך למטרה הבאה: השמדת חמאס.

לשרים שהתנגדו לעסקה מלכתחילה הבחירה היתה קלה יותר. מבחינתם אסור היה שהעסקה תבוא לעולם, ולכן הם תמכו בהתלהבות באימוץ מלא של גישת טראמפ: אולטימטום, פיצוץ העסקה - וחזרה ללחימה. לתומכי העסקה, כולל נתניהו עצמו, הדילמה היתה קשה יותר. קשה להיות סמן שמאלי יותר מנשיא ארה"ב. אם בשבת ישוחררו חטופים והעסקה תימשך, הזירה תעבור לקרב על השלב השני בעסקה. כבר עכשיו מסתמן שקרב פשוט זה לא עומד להיות.

דרעי מחפש חיבוק

השבוע, במהלך נאומו בכנסת, נתניהו ראה את אריה דרעי יושב במקומו במליאה ומהנהן בהסכמה כשראש הממשלה האשים "גורמים במערכת הביטחון" בכך שלדבריו, בימיה הראשונים של המלחמה הם טענו שאין סיכוי להחזיר את החטופים. הדברים הקימו מייד קול צעקה בספסלי האופוזיציה, ונתניהו חיפש את האישור של דרעי לדבריו. יו"ר ש"ס קם ממקומו, פנה לעבר אנשי האופוזיציה ואישר את דברי נתניהו בלי סייג.

אכן, זו היתה הערכת מערכת הביטחון, כפי שהוצגה לקבינט המלחמה בתחילת הדרך. היתה זו סוכרייה שדרעי זרק לראש הממשלה, אחרי שהמתח בין השניים הגיע לשיאו בשבועות האחרונים. לא רק על רקע הגיוס, אלא בעיקר על רקע השלב השני בעסקת החטופים.

למרות דבריו של טראמפ, ולמרות הסכנות הממשיות הטמונות בדרך ליישום השלב השני בעסקה, דרעי לוחץ על קיומה בכל הכוח העומד לרשותו. בעבר, דרעי הצליח לומר את דעתו מבלי להתעמת חזיתית עם נתניהו. היו גורמים כמו בני גנץ, גדי איזנקוט, יואב גלנט, הרמטכ"ל, ראש שב"כ ונשיא ארה"ב שהצליחו להביע טוב ממנו את רצונם להפסקות אש ולעסקאות חטופים, ללא עכבות מפני עימותים עם ראש הממשלה. אך כיום, כשרובם כבר לא נמצאים במגרש, דרעי נותר כמעט לבדו מול ממשלה ימנית, כמו נטע זר שנקלע לזירה לא לו, ולא פעם ניצב בראש המתעמתים עם נתניהו, שעדיין מסרב לסיים את המלחמה ללא הכרעה וניצחון ברורים.

שרים בממשלה ובקבינט לא פעם מסתכלים ברחמים על דרעי, ומתארים אותו כעלה נידף שיעשה הכל כדי לקבל חיבוק מהתקשורת, מהברנז'ה, להישאר דמות פופולרית ומרכזית, מבלי שכתם הישיבה בממשלה המושתתת על מפלגות הימין בלבד ידבק בו. אם הממשלה תאמץ את גישתו ותלך לשלב השני של עסקת החטופים, דרעי יוכל להציג את עצמו כמי שדחף אליה בכל כוחו, ולדבריהם - זו למעשה מטרתו.

דרעי שילם מחיר על רצונו העז להימנע מעימות עם כל מה שיקר וחשוב לתקשורת המרכזית ולפרשנים המובילים באולפנים, ולכן העדיף להישאר חבר כנסת שאינו שר, רק כדי לא להתעמת עם מערכת המשפט. אף שהוא רואה שהחיבוק התקשורתי מבושש לבוא, ושחיצי הביקורת מוטחים בו בכל רגעי המבחן שבהם היה זקוק למעטה הגנה - כמו בנושא הגיוס, או כשדרש להעביר את חוקי הרבנים הראשון והשני - דרעי ממשיך לנסות.

בצומת דרכים

בשבת הקרובה, או בעוד שלושה שבועות לכל היותר, הממשלה שוב תעמוד בפני צומת דרכים: אם ללכת לערוץ המדיני ולנסות לצמצם את נוכחות חמאס ברצועת עזה, ואולי של עזתים רבים נוספים, על פי תוכנית ההגירה של טראמפ - או להשיג את מטרות המלחמה בכוח הזרוע. לכל אחת מהאפשרויות יהיו השלכות גורליות: על החטופים, על הצלחתה של המלחמה וגם על גורלה של הממשלה.

הדילמות הגדולות מתחילות בדרך כלל כשהדרך אליהן היתה לא ישרה מלכתחילה. בארה"ב, למשל, יש כלל יסודי: המדינה לא מנהלת מו"מ עם טרוריסטים. בישראל הכלל הוא שכן מנהלים איתם מו"מ. בשנים הראשונות על שחרור אסירים, מחבלים ורוצחים במחיר של הפסד קטלני - וכעת גם על מדיניות.

החזקת החטופים מעניקה לחמאס את הכוח להחליט אם צה"ל יהיה בעזה או לא, אם יפנה את ציר נצרים ואת ציר פילדלפי, ואיזה סד"כ יורשה להישאר בכל זאת. באירוע החטיפה הבא, חס ושלום, ארגוני הטרור ינסו לגרום לנו לסגת מיישובים ביהודה ושומרון, לצמצם מחסומים בדרכים, ומי יודע אילו עוד דברים ינסו להכתיב לנו, תוך נפנוף בקלף הכי חזק שמצאו נגד מדינת ישראל - שלימדה אותם כי היא מוכנה לשלם על אנשיה טבין ותקילין.

הפסקת אש, נסיגה וצמצום כוחות הם ביטוי לאינטרס משותף. שני צדדים שלא יכולים, או שלא רוצים, להכריע זה את זה. כשביידן היה בבית הלבן, ייתכן שישראל היתה במקום הזה מבחינה תודעתית: מלחמה בשבע זירות. מאות אלפי חיילי מילואים שחוקים. נשק ותחמושת שלא זורמים. ברקסים חוזרים ונשנים מהממשל. כפייה של העברת משאיות, דלק, חשמל ומים לאויב. יחס כללי עוין וחוסר גיבוי במוסדות הבינלאומיים האנטי־ישראליים. באקלים הזה מתקיימים התנאים שעשויים להביא להפסקת אש - שלא לדבר על ההפגנות הלא פוסקות מבית להביא לשחרור החטופים.

האקלים הזה כבר לא קיים, למעט ההפגנות שעוד נמשכות - אבל גם הן מתמעטות והולכות, והמשפחות עצמן כבר מתחילות להתווכח סביב יעילות המאבק. לכן הפסקת האש היא לא רק לא מוצדקת, אלא אף מופקרת. כשעיני המזרח התיכון, העולם הערבי, העולם המערבי, אויבי ישראל וידידיה מסתכלות היטב ובוחנות כיצד תגיב ישראל למערכה שנכפתה עליה שלא ברצונה, ואם תצא מהסיפור הזה כשידה על העליונה או בהסכם, כלומר בהפסד צורב - אין לתאר את עוצמת ההשלכה על כך.

יאיר לפיד, שהבטיח לנתניהו רשת ביטחון ושהתחייב לא לתקוף אותו על עסקת החטופים, ואפילו לא לטעון שהוא עצמו יכול היה להביא עסקה יותר טובה לו הוא היה מנהל את העניינים - לא הצליח להתאפק אפילו דקה, וצייץ למראה תמונות העזתים השבים צפונה כי זו "הוכחה שוברת לב לכך שהממשלה הזו פשוט לא מסוגלת לנהל את המדינה". אפשר רק לדמיין מה הוא וחבריו יעשו לנתניהו אם יבחר להיכנע וללכת לשלב ב' של העסקה.