חושבים שטראמפ בלתי צפוי? הבעיה אצלכם

רבות הן התכונות (לא כולן חיוביות) שיוחסו לדונלד טראמפ, וייתכן שחלקן אף נכונות. אחת מהן היא היותו בלתי צפוי. היטיב לנסח השבוע ראש אמ"ן לשעבר וראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, תמיר הימן: "שומר נפשו ירחק מלחזות מה הדבר הבא שיעשה". הוא לא היחיד, וגם לא הראשון. כבר בשנת 2017 תיארה אותו כריסטין לינדאו, סגנית נשיא חברת דירוג האשראי מודי'ס: "טראמפ לא צפוי. הוא לא יודע דבר על שיעורי ריבית. הוא מחליט לצייץ על זה בלי שיש לו הבנה אמיתית בכלכלה. אף שהוא איש עסקים, הכוח של עסקיו, כמו שאתם יודעים, מגיע רק ממכירת שמו".

אבל מהי אישיות לא צפויה לעומת "פשיסט" או "גזען"? כך כינו אותו לרוב - קמלה האריס ובכירי התקשורת האמריקנית, שלא לדבר על יריביו הפוליטיים. גם פוליטיקאים ישראלים נדחפו לתור המזדעזעים: בדצמבר 2015, לפני שנבחר לנשיא בפעם הראשונה, 37 חברי כנסת חתמו על מכתב שקורא לרה"מ נתניהו לא להיפגש איתו לאחר "אמירה גזענית ושערורייתית". האמירה, לטענת חותמי המכתב, היתה: "יש למנוע לחלוטין כניסת מוסלמים לארה"ב". היא לא היתה נכונה, כמובן, אך הדבר לא מנע ממבחר ח"כים של מרצ, המחנה הציוני ויש עתיד לגנות אותו ואת הביקור הצפוי. הגדיל לעשות ח"כ עמר בר־לב (לימים השר לביטחון הפנים), שצייץ באנגלית: "כל עוד זה תלוי בי, הגזען דונלד טראמפ לא יהיה רצוי בכנסת ישראל".

אין לדעת מדוע הזדעקו ח"כים מישראל בעקבות האמירה, שנוגעת למדיניות ההגירה של ארה"ב. אולי כתגובת נגד לבחישה המתמדת של ארה"ב ומדינות אחרות בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל, דרך קרנות ממשלתיות ודרך פתיחת הדלת של בג"ץ לטובת עותרים ציבוריים. כמעט בכל עתירה שמוגשת, ושנדונה בבג"ץ, אפשר למצוא ארגון "זכויות אדם" כלשהו שחלק מתקציבו מגיע מקרנות זרות, חלקן במימון ממשלות זרות. ומאז נבחר טראמפ לנשיא בפעם השנייה, אפשר גם לעמוד על היקף ההתערבות של ארה"ב.

טראמפ מינה את אלון מאסק לצמצם את ההוצאות של ארה"ב. מאסק הסתער על המשימה ובדק בקפידה את USAID, הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי. כבר מעיון ראשון התברר כי במקום לשרת את האינטרסים הבינלאומיים של ארה"ב, הסוכנות שימשה קרן שפע למיזמים חברתיים ופוליטיים של שמאל שלא מחויב ללאומיות כלשהי, ואם כן - רק לאגף אחד שלה: העלאת אופרה על טרנסג'נדרים בקולומביה, קידום אפליה מתקנת בסרביה, קומיקס להט"בי בפרו, רכישת מנויים לכלי תקשורת אמריקני במיליוני דולרים. 8 מיליארד דולר טרם נמצאו עד היום הזה.

הסוכנות מימנה ארגוני BDS וארגונים תומכי חמאס - ויש גם נקודות ישראליות: כספי USAID הגיעו לארגוני שמאל שפועלים בזירה הישראלית, כמו "יוזמת ז'נבה", פורום המשפחות השכולות ו"עתיד כחול לבן". מאז 7 באוקטובר הסוכנות העבירה לעזה 2.1 מיליארד דולר, על פי דוח של מכון המחקר "NGO מוניטור". וכמובן, כמו רוב מה שנקרא "סיוע הומניטרי", הכסף הגיע לידי חמאס.

אלא שכל אלה הם דברים צפויים, שמתיישבים עם תמונת עולם צפויה: הפלשתינים הם מסכנים וצודקים באופן עקרוני (אם כי לעיתים לא מתנהגים יפה), ישראל חזקה וכובשת. נוסף על כך, אזרחי ישראל רשאים להצביע בקלפי, כדי להעניק להם תחושה של דמוקרטיה - אך בפועל אפשר ואף רצוי לאפשר לכל מי שהפרוטה מצויה בכיסו להתערב בענייניה של ישראל, להצר את צעדיה ולכפות עליה את הפתרון הצפוי לבעיותיה: פתרון שתי המדינות.

טראמפ יכול להיראות בלתי צפוי רק למי שטרם הצליחו להכיר בכישלונו של הפתרון הצפוי. אך למעשה, בכל הנוגע לישראל, הוא פעל על פי הנחת יסוד שונה לחלוטין: ישראל טובה - מי שרוצים להשמיד אותה רעים. זוהי תפיסה שעלולה להפתיע את מי שלמדו - או שחונכו - להאמין שהרצחנות הפלשתינית נובעת מהסבל הפלשתיני, ושהסבל הפלשתיני נובע מהתוקפנות ומתאוות הכיבוש של ישראל.

בניתוח השקפת העולם של טראמפ, הימן מתייחס לרקע העסקי של טראמפ כעיקרון מנחה של גישתו ליחסים בינלאומיים: "אלה 'רק עסקים' - אין משמעות לרגש של האחר, למורשת, להיסטוריה ולנוהג המקובל, וגם עקרונות אמוניים הם חלק ממו"מ. הכל סחיר, זה רק עניין של מחיר ותמורות". אלא שיש מקום לראות את הגישה העסקית של טראמפ בתור הכלי למימוש ערכיו העמוקים, ולא בתור הערכים עצמם. מובן שהוא לא היה מקצץ במנגנון ההשפעה של USAID לו היא שירתה בעיניו את ערכיה של ארה"ב ואת האינטרסים שלה. ומתחת לאינטרסים הללו מונחת תפיסה לאו דווקא עסקית, כי אם מוסרית: אמריקה טובה, ישראל טובה, הלאומיות היא טובה, השלום הוא טוב, רצח הוא רע. ומי שהחליפו את השאיפה ללאומיות ואת רדיפת השלום בתוכניות להשמדת מדינת ישראל - נו, יש לפתוח עליהם את שערי הגיהינום ואחר כך לבנות על אדמתם רשת מלונות, ואולי גם קזינו.

בהצהרתו של טראמפ השבוע, הוא ביטא גועל - שלא לדבר על תיעוב מוסרי - כלפי חמאס, שכמוהו לא ביטא אף מנהיג לפניו. ובהיותו בלתי צפוי, הוא ביטא גם עיקרון שאיכשהו נשכח בכל שיח המדוכאים־נגד־קולוניאליסטים של העשורים האחרונים: יש מחיר לפעולות כמו רצח וחטיפה של אזרחים, המחיר יהיה כבד, ומי שישלם אותו יהיה התוקפן, ולא הקורבן. על פי טראמפ, לישראל נתונה הזכות (המוגבלת) לא רק להגן על עצמה, אלא גם לגבות מחיר מאויביה. לא רק הרס תוך כדי מלחמה, אלא גם גירוש ותפיסת שטח. טראמפ מבין את הערך העמוק שנמצא מאחורי הסבל העזתי: שנאה רצחנית לישראל. גישתו העסקית היא לסלק אותם למקומות שבהם לא יגרמו כל כך הרבה נזק.

אכן, טראמפ בלתי צפוי, ולכן אין להתפלא על כך שגם אנחנו הופתענו. התרגלנו למנהיגים שמבחינתם ישראל היא אבן בנעל של המזרח התיכון, טרף תמידי לגינויים של המוסדות הבינלאומיים, ולכך שעד היום יש המפקפקים בזכותה להתקיים. שום דבר לא הכין אותנו למנהיג בעל מצפן מוסרי.