כשההיסטוריה דופקת בדלת

1

"וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר..." זוכרים מה קרה אז? רוב העם לא האמין לבשורה ונותר בגולה. המעטים שעלו שינו את ההיסטוריה של עמנו, ממש כמו מעט החלוצים שבמפנה המאות ה־19 וה־20 לא העתיקו את מגוריהם מגלות לגלות, ממזרח אירופה למערבה או לארה"ב - אלא בחרו לשוב ארצה בגלי העלייה הציונית.

בחודש הראשון לכניסתו המחודשת של כורש בן־זמננו לבית הלבן, שמענו מפיו דברי נבואה: "יִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב, אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל", ועוד העמיד לרשותנו "זְרֹעֹת עוֹלָם, וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר: הַשְׁמֵד!" ומייד נשמעו בקרבנו קולות מחאה ואי־אמון. למודי אכזבות אנחנו, וראוי לסייג ולראות כיצד ייפול דבר - אבל גם על הצהרות נדירות כאלה ראוי לשמוח, במיוחד כשהן באות מפי מנהיג המעצמה החזקה בעולם.

2

והיו גם אלה שהשקיעו את חייהם בפרויקט הפלשתיני וב"פתרון שתי המדינות", ופעלו להחריב את מפעל ההתיישבות בחבלי המולדת העתיקים בגב ההר. מבחינתם זה בלתי אפשרי ליישום, ו"לא מוסרי". היו ביניהם שהגדילו והדביקו לרעיון של העברת אוכלוסיית האויב את הכינוי "טיהור אתני". כבר שנים רבות, רבות מדי, השיח הציבורי מסורס בעקבה של התקינות הפוליטית. זה מנגנון משטור השפה, המכרית כל רעיון באיבו אם אינו תואם את מושגי היסוד של שוטרי השפה והמחשבה.

מבחינתם, אפשר להעביר יהודים מבתיהם לצורך הסדר כלשהו שיופר מייד לאחר מכן, אבל בהחלט לא יעלה על הדעת להעביר את אויבינו - שביצעו בנו רצח עם ב־7 באוקטובר ושכל עילת קיומם מוקדשת להשמדת ישראל ולרצח יהודים - מרצועת עזה החרבה והמדממת למקומות טובים יותר, שבהם אולי יוכל הדור הצעיר לבחון אפשרויות חיים אחרות לבד משנאת יהודים.

ובכן, ניסינו לחיות לצידם ואיתם. נסוגונו מרצועת עזה עד אחרון קברינו. התוצאה לא היתה סינגפור - אלא דם ופיגועים וטילים, ומדינה שלמה שנשבתה כבת ערובה לגחמות הברברים ששלטו בדופק החיים שלנו, עד לשיא ב־7 באוקטובר: טבח בסגנון חמלניצקי ופטליורה ורבי־המרצחים שבכל הדורות. למדנו את הלקח. אם יישארו, נספור את הימים עד לטבח הבא שיביא איתו הרס נוסף, וחוזר חלילה. לכן אין תקווה לאחריתם.

3

בצאת ישראל ממצרים, כך קוראים השבת, אלוהים לא הוביל אותנו לארץ המובטחת "דרך ארץ פלשתים", בדרך החוף של מדבר סיני, צפונה דרך עזה(!) ועד לכנען, אף שזו הדרך הקצרה. מדוע? "פֶּן יִנָּחֵם (יתחרט) הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה, וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". המקרא מציין "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל", וגם מבחינה מספרית הם עלו על הצבא המצרי. בכל זאת, האל מעיד עליהם שבמגע הראשון עם האויב, הם יתקפלו ויחזרו למקום היחיד שהכירו. מדוע? כי זה הטבע האנושי.

7 באוקטובר החל ספירה חדשה בזמן. היינו לכודים בסבך הקונספציה הישנה, מכיוון שצייתנו למשטרת המחשבות והשפה. כך התמכרנו לסבבי ההתכתשות עם אויבינו. לא עוד. השבת כולנו יוצאים ממצרים

"שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדוּת בחומר ובלבנים... ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו בלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק פתאום", הסביר הרמב"ם במחצית השנייה של המאה ה־12. שנים ארוכות של עבדות וקבלת הוראות מאחרים תוך פחד מתמיד לחיי ילדיהם לא נמחקות בקלות, כמו שמנקים לכלוך חיצוני. הקשים מכל האתגרים היו הנשיאה באחריות והעמידה ברשות עצמנו. לכן היתה זו מחוכמת האל "להסב אותם במדבר" 40 שנה, "עד שילמדו גבורה", עד שנולד במדבר דור חדש, כובשי כנען בסופה, דור הניצחון.

אכן, קשה לשנות תודעה של עבד. הנה הרגע הראשון שבו עמדו מול הסכנה הראשונה: בזמן שחנו מול הים, המצרים רדפו אחריהם "כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ", וכשנשאו את עיניהם, "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל". מבחינתם לא היו אלה חיילים רבים - אלא אימפריית מצרים כולה, על אדוניהם ונוגשיהם, התקרבה אליהם.

במחצית הראשונה של המאה ה־12, רבי אברהם בן עזרא הסביר את התופעה הפסיכולוגית: "המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו רפה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה... עד שקם דור אחר, דור המדבר, שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה".

4

ומייד נשמעות האשמות ומחאות ו"אמרנו לכם": "וַיֹֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?! הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר: חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר!". רק לפני רגע הם יצאו ממחנות הריכוז שבהם מחיר חייו של תינוק עברי לא היה שווה לבנת בוץ. עתה, לנוכח הסכנה, הם מתלוננים על שזכו לחירות, ומשלים עצמם שחייהם תחת שוט כהמון עבדים עדיפים ממצבם מול הים.

אבותינו ואימותינו נדרשו לבחור בין כניעה לאדוניהם שמכבר לבין מלחמה על חירותם. כאמור, דור העבדים לא העז להילחם באדוניו, אז הוא נדרש לקפוץ אל הים וללכת עד שהגיעו מים עד נפש. כי עדיף למות בני חורין מאשר לחיות כעבדים בארץ זרה. באותו הרגע נבקע הים, והם חצו אותו וניצלו בעוד אויביהם נופלים במלכודת וטובעים.

5

7 באוקטובר החל ספירה חדשה בזמן ובתודעה. עד אז היינו לכודים בסבך הקונספציה הישנה, מכיוון שצייתנו למשטרת המחשבות והשפה ולא העזנו לחשוב מחוץ למסגרת. כך התמכרנו לסבבי ההתכתשות, כאילו נגזר עלינו להתרגל למטחי הטילים ולפיגועים. לא עוד. השבת כולנו יוצאים ממצרים מדלגים (פוסחים!) על התודעה הישנה, קופצים לים הגדול - מעין מקווה או רחם שבו מתנקים מחרפת החשיבה העבדותית - ונולדים מחדש. אחרי 7 באוקטובר אנחנו נתבעים לחשוב כבני חורין, לא להתרשם מתפיסות פסבדו־מוסריות שנכפו עלינו, "כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם, וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים".

חכמינו לימדו ששיר השירים מכיל בתוכו גם את הדיאלוג הנצחי בין אלוהים לעם ישראל. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי..." ותשובת האהובה: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?". היו פעמים בתולדותינו שבהן אלוהים דפק בדלתנו כדי להוציא אותנו מהמצָרים ההיסטוריים שבסבכם נקלענו, ואז לא שמענו, או שהפנינו את הגב, ושקענו שוב בתרדמה לאומית. אלה סרבני הגאולה שבכל דור.

עושה רושם שתור פלאות כזה עומד על סיפנו ודופק בדלת, וים הצרות עומד להיבקע בפנינו. כדאי להתלונן פחות. העניינים לא מתנהלים בהכרח לפי בקשותינו, אך הקשיים האישיים והלאומיים הם המחיר לגאולתנו, חבלי הלידה לפדות נפשנו. "מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ... וְיָבֹאוּ... בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". סבלנות דרושה לנו. ואמונה.