יש מכשול אחד שהנשיא טראמפ לא מעלה בדעתו בדרך להגשמת תוכנית החלומות של עזה. יותר קל לפנות 1.8 מיליון עזתים לבית חלומותיהם אי־שם מאשר לפנות את היועצת המשפטית בהרב־מיארה וראש השב"כ רונן בר מכיסאותיהם. היועצת המשפטית ושאר גורמי האכיפה עובדים עכשיו שעות נוספות נגד מרכיב אחד בקואליציה, עוצמה יהודית, על ידי חקירה ומעצרים של מקורבי בן גביר. הטלפון של יונתן אוריך בטיפול. נעמה לזימי והיועמ"שית תוקפות גם בגזרת שרה נתניהו. נעשה עכשיו מאמץ עליון להפיל את הממשלה בלי קשר למאמצים של ראש הממשלה נתניהו לפתור את בעיות המזרח התיכון בעזרת הנשיא טראמפ.
במושגי הסביבה הפוליטית של בנימין נתניהו, "זהו רק הסוף של ההתחלה". האם ההתבטאות של טראמפ במסיבת העיתונאים המשותפת עם ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן, כי "ארצות הברית תשתלט על עזה", עושה רושם על מנהיגי חמאס? הגישה הסופר־ידידותית שהפגין טראמפ יוצרת זרם חזק שמיישר את התוכניות והיעדים השונים במלחמה של ישראל בכיוון אחד. היא מעניקה רוח גבית לכוונת נתניהו לחזור למקצה צבאי נוסף בעזה שמטרתו חיסול חמאס. זה דומה יותר לסופה מאשר לרוח. איך עוברים מנקודה A שבה הדברים נאמרים בצורה נחרצת לנקודה D שבה המציאות מתכנסת והתוכנית מתבצעת בשטח - זאת שאלה מורכבת. רעיון דורש תוכנית, ולאחר התוכנית דרושים רצון פוליטי ואסטרטגי ויכולת ביצוע.
עד לפני שבוע נראה היה שהדינמיקה של הליך שחרור החטופים והמהלכים המדיניים שמלווים אותו בעצם מסיימים את הפרק המלחמתי. אבל מפגני הכוח וההתעללות של חמאס גם תוך כדי שחרור החטופות והחטופים העלה לישראלים רבים את הדם לראש. הובהר שהאויב שמעבר לגדר הוא עדיין פוטנציאל של איום, ויתר על כן הוא מלהיט את הרחוב המוסלמי מחברון וג'נין וטולכרם ועד עמאן וביירות. ברור גם לתומכי עסקת החטופים בימין שיש גבול לגובה המחירים שישראל משלמת, ומתברר שהמחיר לשלב א' הוא גבוה מדי. חמאס נשאר יותר מאבן בנעל - הוא אבן נגף שצריך להזיז מהדרך כדי להגיע להסדר מדיני שיארגן מחדש את המזרח התיכון. לכן נראה פתאום שהמחשבה הלא ריאלית לכאורה על חזרה ללחימה בעזה הופכת עכשיו לתוכנית עבודה. שנת 2025, אמר הרמטכ"ל המיועד האלוף זמיר, תהיה שנה של לחימה. אולי האמירה הכי קונקרטית ומשמעותית שנשמעה השבוע.
בעיה קונקרטית נוספת שמשפיעה על המציאות יותר מתוכניות ה־ט' של טראמפ מתמצית בכותרת של "הניו יורק טיימס": "איראן עוסקת בהאצת הפיתוח של נשק אטומי פשוט יותר". זו מסקנה של האמריקנים ממידע מודיעיני חדש: "מדעניה של איראן מחפשים קיצור דרך לפצצה, כדי להפוך את מאגר הדלק הגרעיני שלהם למתקן גרעיני בתוך כמה חודשים". אם עד לפני שבוע היתה השלמה עם דרך הפעולה שטראמפ נטה אליה, דהיינו לחזור למדיניות הלחץ המרבי, הגברת סנקציות, עם חיזוק של איום צבאי אמין, עכשיו כבר לא בטוח שזה רלוונטי. במצב הנוכחי כנראה דרושה חבלה כוללת באותם מתקני גרעין שבהם תלוי הפרויקט האיראני כולו.
גם זו קונספציה
בשמאל נאחזו בתקווה שהחיבוק והשטיח האדום יובילו לנפילת הממשלה. ככה זה כשמפרשים את מהלכי ישראל רק דרך חור המנעול של "הישרדות נתניהו"
בשמאל, וכתוצאה מזה גם בתקשורת הליברלית/פרוגרסיבית בארה"ב, מפרשים את מהלכיה של ישראל בשנה ורבע האחרונה אך ורק דרך חור המנעול של האינטרסים הפוליטיים והאישיים להישרדות נתניהו. בלי קשר לכשל התפיסתי שהגישה הזאת מטמיעה בקרב הפרשנים, ואולי אפילו המנתחים המודיעיניים הביטחוניים, זו טכניקה לכרסום האמינות והאמון בראש הממשלה כמנהיג. טכניקה אחת היא חקירות וכתבי אישום לצורך הפלת ראש הממשלה, אבל ערעור כל הבסיס למדיניות הממשלה היא טכניקה לפרק את הממשלה. לפרק את הימין. עובדה, יש התנחלות חדשה והיא על גבעות וושינגטון. חלק מהמתנחלים רואים בבית הלבן את משכנה האמיתי של ממשלת ישראל ופועלים מעל ראשו של ראש הממשלה במגעים עם הממשל ועם המפלגה הרפובליקנית. פטריוטיות מדוללת מאפיינת לא רק את השמאל אלא גם חלקים בימין.
ביקורו המוצלח של נתניהו בוושינגטון מביא את האמינות הבסיסית של מנהיגות נתניהו לנקודת גובה שלא היתה בו מעולם. פתאום שר האוצר סמוטריץ' עובר מ"שקרן בן שקרן" ל"עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". סמוטריץ', כמו נפתלי בנט, היה כלי חשוב בידי השמאל לערעור אמינותו של נתניהו בכל השנים שלפני הקדנציה הנוכחית. עכשיו הוא נשאר. אפילו ליברמן במברכים. בן גביר, במקום לקצר הליכים לחזרה לממשלה, מנסה להכתיב את הצעדים הבאים. עדיין יש לו קוץ באיזשהו מקום.
אלה שמתקרבים להיכרות או להבנה של בנימין נתניהו מתבטאים כמו בני ציפר בפודקאסט של שניאור ובר ב"מידה": "אני סומך עליו. נתניהו פועל מתוך תחושה של שליחות וייעוד". בעבר גם אורי אבנרי המנוח ידע את זה, ואף נזף בשמאל שאינו מבין את נתניהו. מאחורי כל ענן הספינים סביב ראש הממשלה ישנם עקרונות ברזל, ואם לעשות השוואה: ישראל נאלצה לפעול בשנה האחרונה בניגוד מוחלט להנחיות דוח שמגר בנושא הטיפול בחטופים. הדוח יצא בתקופת אהוד ברק כשר הביטחון. הוא אימץ את המלצות הדוח. בשנה ורבע האחרונה הוא עשה בפעילותו נגד הממשלה, תוך כדי מלחמה, הכל בניגוד למדיניות של דוח שמגר. כשהנקודה החשובה היא הדלפת פרטים ועמדות שערערו את היכולת של הממשלה לשאת ולתת מעמדת כוח. לברק אין עקרונות.
הימין לומד לאט. גם מנהיגי עבר היסטוריים בירכו על מנהיגותו של בן־גוריון רק באיחור של עשורי שנים. זה הפרגמטיזם והגמישות שמובנים בתפקיד של ראש הממשלה, כפי שמלמד חגי סגל בספרו על בן־גוריון "משיח בשדה בוקר". ניתוחים על בסיס אינטרסים פוליטיים הישרדותיים אפשר היה לשמוע בכמה ערוצי טלוויזיה ממש ערב הפגישה של טראמפ ונתניהו. המנתחים, ממש ממיטב המוחות, לא מצאו דרך "לרבע את המעגל". פרופסור אחד מאוניברסיטת תל אביב טען שביבי שבוי בידי חבריו לקואליציה, שהם כנופייה של פושעים. פרשן פוליטי עם אין־סוף שעות מסך ורדיו לא מצא שום דרך שתמנע מסמוטריץ' לעזוב את הממשלה. בשמאל היותר קשה נאחזו בתקווה הגדולה, המפותלת ומנופתלת, שהחיבוק שייתן טראמפ לנתניהו בתוספת שטיח אדום יובילו בהכרח לנפילת הממשלה.
מי שמסתכל אחורה על ביקורים קודמים של נתניהו בוושינגטון, בוודאי בימי הנשיא אובמה, יכול לחטוף סחרחורת. על מה מדברים המנהיגים כיום ועל מה דיברו הנשיאים האמריקנים רק תמול־שלשום; מגבולות 67' עברנו בשפה המדינית לפחות לאופק פתוח.
שריונר - ואינטלקטואל
הבלתי צפוי קרה: חזר עידן המלחמה הגדולה, המתמשכת והארוכה, עם תמרון שדה וחוט שדרה של שריון. אייל זמיר זיהה את המגמה וכתב עליה – נגד הרוח
ערב מינויו המבורך של האלוף אייל זמיר לרמטכ"ל התנהל שיח פוליטי ער סביב ההיבטים השונים של המינוי הצפוי, בעיקר בחתך של השקפת עולם צבאית. האם זמיר מספיק כסחיסט לטעמם של חלק מאנשי הימין, האם הוא "התקפי" מספיק. בוודאי אפשר למצוא קצינים ואישים ביטחוניים סמי־פוליטיים שהם מאוד התקפיים – במילים – וחסרי מעצורים בפעולה מול שדה קרב שמעורבים בו אזרחים. אבל הם לא הוכיחו הישגים בשטח. הבעיה היא שהרמטכ"ל, כמו כל מפקד בצבא, צריך להיות חכם, בעל חשיבה מורכבת, ולא עשוי מקשה אחת של רטוריקה מתלהמת. תיק העבודות שלו קובע, ולא אמירות מהעבר שיכולות להתפרש לכאן או לכאן לפי רוח התקופה.
האלוף זמיר בא מהשריון. זה אכן חידוש לאחר מחזור חיים ארוך של 50 שנה שבהן כיהנו רמטכ"לים מיחידות חי"ר מובחרות או שהיו בעברם מפקדי יחידת העילית הקטנה סיירת מטכ"ל. בתחילת הדרך בשנות ה־70 היתה לכך סיבה; בהמשך זה כבר נהפך להרגל שמקורו בשיוך מפקדים לקאסטה מסוימת בחברה או בצבא ולאו דווקא לפילוסופיה אסטרטגית צבאית.
השריון ומפקדיו היו הגורם הדומיננטי בצה"ל בין 1956 ל־1973. "השריון עשה היסטוריה" קראו לזה בפזמון של הלהקות הצבאיות שנכתב בשנים שלאחר מבצע קדש. מאז 64' מונתה שרשרת של רמטכ"לים שהמאפיין העיקרי שלהם היה שהיו יוצאי הפלמ"ח - אלו רבין, בר־לב ודדו. בר־לב ודדו גם היו מפקדים בכירים בשריון, וקדם להם חיים לסקוב. מלחמת סיני גילתה לצה"ל את השריון ויכולותיו. על ידם המפקד הדומיננטי ביותר בצה"ל היה טליק, האלוף ישראל טל, שהשפיע יותר מכולם אך לא נהיה רמטכ"ל.
ב־73', באוקטובר, היו רגעים במלחמה שבהם נראה היה שאגדת השריון הישראלי מתנפצת. צה"ל לא תפקד טוב בהגנה, ובחלקים חשובים של מלחמת יום הכיפורים גם לא בהתקפה. יותר מזה, צה"ל היה התקפי בכל מחיר, והמצרים ידעו את זה וניצלו את התגובה האוטומטית של הסתערות עיוורת כמו חיל הפרשים הפולני. המצרים, למרבה הפרדוקס, תקפו אבל ניהלו קרב הגנה. לאחר שצלחו כמו במצעד ברווזים, הם חיכו לגדודים של חטיבה 14 ו־401 במארבי נ"ט שחוללו אסונות מבצעיים בבלימה ובמתקפת הנגד של 8 באוקטובר. טליק היה הדמות הטרגית, הוא ראה לנגד עיניו את כישלונם של מפקדי השריון המובהקים, גורודיש וברן, ושלו עצמו.
כעבור חצי שנה, באפריל 74', מונה רמטכ"ל ראשון עם כומתה אדומה, רא"ל מוטה גור. אחריו רפול, ובין הצנחנים שירשו אותם בהמשך הדרך שלושה יוצאי סיירת מטכ"ל - ברק (שבמקור היה חייל בשריון), בוגי יעלון, ועוד מישהו שאת שמו כרגע אני מתקשה לזכור. התפיסה של יוצאי היחידה הידועה הונחלה על ידי מייסדה, אברהם ארנן: אוסף מצטבר של פעולות נקודתיות כירורגיות יביאו לתוצאה אסטרטגית. ב־7 באוקטובר התפיסה הזאת התנפצה. צה"ל שוב כשל בהגנה וההתקפה – גם כשהיתה נועזת לא היתה מוחצת.
המפנה חזרה לשריון מקורו במלחמת אוקראינה, ואייל זמיר כנראה זיהה את זה. הבלתי צפוי קרה. חזר עידן המלחמה הגדולה, זאת שאין שליטה על התמשכותה ואורכה, מלחמה המצריכה תמרון של יחידות גדולות, לעיתים כבדות ועתירות מיגון וכוח אש. בעזה התברר שיחידות החי"ר האמיצות, המסתערות, נאלצות להישען על חוט השדרה של יחידות טנקים ודחפורים שהתגלו כמלכת הקרב בשטח הבנוי. הדבר החשוב באמת שעולה במאמרים של אייל זמיר זה שהוא איש חושב בעל יכולת כתיבה מרשימה ויכולת אינטלקטואלית גבוהה מאוד.
שבע עיניים על ג'נין וטולכרם
יהודה ושומרון זה שטח חיוני בעדיפות על פני עזה. אם בליץ מדיני יכול להביא לפירוק חמאס, זה עדיף על פני עוד מהלכי תמרון ואש מסיבית
תרחיש אפשרי לתחילתו של מבצע נוסף בעזה מתחיל ביהודה ושומרון. אפשר לכנות אותו תוכנית עבדאללה. זה יכול להתפתח אפילו בשבועות שנותרו לרמטכ"ל הרצי הלוי בתפקידו, ובמקביל לשיחות על שחרור חטופים. ישראל מגבירה בצורה משמעותית את הלוחמה ביהודה ושומרון. עוברת לקצב חיסול של מחבלים מכמה עשרות בשבוע או בחודש לכמה עשרות ביום. הפעילות הופכת לעוצמתית בערי טרור ידועות תוך פינוי אוכלוסייה לפי השיטה ברצועת עזה. בראייה לאחור, גם מתקפת הטבח של 7 באוקטובר פרצה אחרי עשרה חודשים של הגברה משמעותית של הלחימה ביו"ש, מה שהיה צריך להפנות תשומת לב לתגובה מעזה.
מבחינת הפלשתינים, הפעילות של צה"ל ביו"ש עלולה להגיע למדרגה של פרובוקציה וכתוצאה מזה לתגובה אוטומטית בלתי נשלטת של מחבלים ברמת השטח בעזה. אם בעבר ישראל חיפשה לסגור אירוע כזה בהסברים ובתיאומים עם גורמים פלשתיניים, בשלב הנוכחי שום פעילות התקפית – אפילו ירי של רקטות בודדות – לא תיענה בהכלה ובספיגה. זה יכול להיות גם פיגוע בתוך הרצועה. צה"ל אמור להיות מוכן עם כוח גדול להפעלה מהירה. אבל צריך לזכור: כעיקרון, יהודה ושומרון זה שטח חיוני בעדיפות על פני עזה. אם אפשר לפתור את הבעיה בעזה בבליץ מדיני עם תוצאה של פירוק חמאס, זה עדיף על פני עוד מהלכי תמרון ואש מסיבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
