בעומק הייאוש מתרקמת התקווה

1

מעברים נושבת רוח נכאים. הנה, לא הצלחנו להכרית את הרוע. שוב נכנענו ולא סיימנו את המלאכה. יהיה רע ועוד יותר רע, חלילה. ארץ של סקנדל או פסטיבל אנחנו, שיושביה ממריאים לכוכבים או מתפלשים במי אפסיים. והרי איננו בסוף הדרך, ולא בתום המלחמה שמעולם לא נסתיימה מאז הוקמה מדינתנו ונהייתה. סבלנות.

ואמונה. ברגעים כאלה חשוב לעשות מה שעשו אבותינו כשהייאוש איים לכרסם ברצונם להמשיך לעמוד על זהותנו וייחודנו. הם שאבו מים בששון ממעייני הישועה של מקורותינו העתיקים כדי "להרטיב את העצמות היבשות של העולם הגלוי", שנדהם ונסער והתלבט ונחלש "מפני תגרת יד החיים אשר נתבלבלו". עַם עולם אנחנו, וההווה שלנו אף פעם אינו מנותק מהנצח.

2

כשספר הזוהר בוחן אירועים, הוא שואל: מדוע התגלגלה ההיסטוריה בצורה כה מסובכת ונפתלת? לאחר התשובות הוא מעיר: "וכך צריך היה להיות". גישה דומה נמצאת בפסיכולוגיה הנרטיבית. אדם רואה עצמו ככישלון, אך יכול לספר אחרת את מהלך חייו, שבהם שָׂרָה עם אלוקים ועם אנשים ויכול להם. וכך הופכות שגיאות חייו לתהליך מופלא שכך צריך היה להיות. הרב קוק כינה זאת "הסתכלות מוסרית", בניגוד להסתכלות הסיבתית, הבוחנת את האירועים (החדשות) כאוסף מקרים שהולידו תגובה ותוצאה. על פני השטח אנחנו מתמודדים עם ההווה הקשוח, ואילו בעומק המציאות דוחף את ההיסטוריה זרם מעמקים שאת פריו נראה בהמשך, ואם לא אנחנו אז הדורות הבאים.

3

הספרים העתיקים אינם מספרים סיפור שאירע רק במעמקי ההיסטוריה, אלא מציגים נוסחאות היסטוריוסופיות המאירות את ההווה. בפרשות הנוכחיות, לאחר שמשה מקבל עליו את השליחות ודורש מפרעה "שלח את עמי", מצב העבדים העברים מידרדר ונעשה קשה מנשוא. עכשיו, כשמשה מתריס מולו, יש לפרעה תירוץ גלוי להתנכל לבני ישראל, והוא מקשה מאוד את חייהם" "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר".

המטרה לא היתה מעולם ברית סיני בלבד, להסתובב במדבר העמים עם התורה. משחר קיומנו נועדנו לחיות בארצנו כאומה עצמאית. לכן, לאחר ארבע לשונות הגאולה, נאמר: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ"

המצרים מינו שוטרים עברים (כפי שעשו משעבדינו בכל הדורות), ואלה בחרו לשאת על עצמם את האחריות לאי־העמידה במכסות העבודה. הם כיסו על אחיהם בגופם והוכו מכות אכזריות. כשהם רואים את משה ואהרן, הם מטיחים בהם במרירות ליבם: ישפוט אתכם האל על ש"הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו", וסיפקתם להם סיבה "לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ".

מבחינת משה זו העדות האמינה ביותר למצב הקשה של העם, והוא רואה עצמו אחראי לזה. נסער, הוא פונה לאלוקיו וקובל מעומק ליבו: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?!" וגם מערער על תפקידו: "לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?!" ותשובת האל: סבלנות! בקרוב תראה את שיקרה לפרעה, "כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ".

4

ואז אנו מתוודעים לאחורי הקלעים של ההיסטוריה, לזרם המעמקים הדוחף את המציאות לקראת גאולת העם. האל מפרט למשה את הבסיס להתרחשויות העומדות להתחולל: שורשי העם הם אבותיו, שבחזונם פעלו להקים אומה. "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן". זו "ברית בין הבתרים" הנכרתת עם מייסד האומה, חוק טבוע בהיסטוריה: גם אם צאצאיו יגלו לארץ זרה, ושם ישתעבדו ויתענו, בסופו של התהליך - 70 שנה או 2,000 - הם "יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" ו"יָשׁוּבוּ הֵנָּה". החוק ההיסטורי הזה ניצח את כל הסטטיסטיקות, ופינה מהדרך עמים וקבוצות שניסו לעצור את שיבת עמנו הביתה לציון.

ואז נפרשת תוכנית הפעולה המתרקמת בעומק הייאוש של העם, המתענה במחנות הריכוז המצריים: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם.. וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם... וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם". התלמוד הירושלמי (שחובר בגליל) מביא את דברי רבי יוחנן בשם רבי בניה (שניהם חיו בטבריה במאה השלישית): "מניין לארבע כוסות (בליל הסדר)? כנגד ארבע גאולות, שנאמר: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי".

5

אבל התוכנית לא מסתיימת כאן. המטרה לא היתה מעולם ברית סיני בלבד, להסתובב במדבר העמים עם התורה. משחר קיומנו נועדנו לחיות בארצנו כאומה עצמאית. לכן, לאחר ארבע לשונות הגאולה, נאמר: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה". המורשה היא נחלה העוברת בירושה מדור לדור. יחידים אינם יכולים להוריש ארץ. לשם כך עליהם להקים ישות פוליטית - ממלכה או מדינה - שתחיל את ריבונות העם על הארץ ותוריש אותה לצאצאיהם. זו הכוס החמישית החסרה בליל הסדר. הגאון מווילנה אמר שזו כוסו של אליהו הנביא, שיפתור את המחלוקת. כיום, משזכינו לחזור ארצה, ראוי לשתות גם את הכוס הזאת בליל הסדר, שהרי תכלית הזיכרון של היציאה ממצרים היתה לטעת בנו את התקווה לצאת ממצרים שבכל הדורות ולשוב הביתה.

השבוע ציינו 80 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. פעם שאלתי את הסבתא רבתא של ילדיי האִם האמינה, כשהיתה שם בעומק הגיהינום של אושוויץ, שבעוד שנים ספורות תזכה לעלות למדינה יהודית עצמאית ולגדל בה את ילדיה, נכדיה וניניה? אישה קשוחה היתה לאה, ובכל זאת ניגבה לחלוחית בזווית עיניה וניגשה למטבח. הוציאה צרור עטוף בנייר אפייה. כשפתחה, ראינו כף ומזלג עשויים אלומיניום. את זה מצא סבא משה בחול של מטהאוזן, והיה אוכל בו את מנתו הזעומה. "קחו", אמרה, "והעבירו לבנכם".

אתם מבינים, בעומק האסון שלא ידענו כמותו בהיסטוריה, כבר הושלמה התוכנית עד תומה, וכך יצאנו וניצלנו ונגאלנו ונלקחנו, ולבסוף גם באנו אל הארץ והקמנו בה מדינה כדי שנוכל להוריש את הארץ הטובה לדורות הבאים.

6

כ־1,900 שנה קודם לכן, לנוכח חורבן ירושלים והמקדש, בכו חכמי ישראל. אבל רבי עקיבא צחק. הוא הסביר שבשורת החורבן כרוכה ותלויה בבשורת הנחמה. בחורבן נאמר: "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין (גלי אבנים) תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר", ובנחמה נאמר: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם... וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים...". אם נבואת החורבן התקיימה, אמר לחבריו הנדהמים, "בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת". אנחנו, שראינו בהתגשמות הנבואות, יודעים כיום שצחוקו של התנא ראה למרחוק.

ממש בעצם הימים שהסבתא הגדולה נשלחה לאושוויץ, פרסם נתן אלתרמן את "שירי מכות מצרים", שבהם למד ממשה ומרבי עקיבא על האמונה בגאולת ישראל המתרקמת בעומק הצרה הגדולה. אל ייאוש, אמר לעם, "שָׁלְמוּ מַכּוֹת אָמוֹן, עַמּוּד הַשַּׁחַר קָם". אמון היא מצרים העתיקה וגרמניה הנאצית. וכשמכות מצרים הושלמו, עלה השחר על גאולתנו ופדות נפשנו. "לָכֵן שַׂחַק הָאָב" הסביר אלתרמן בשיר האחרון, כי ידע את פתרון חידת ההיסטוריה של עמנו.

נחזור למשה. הוא הולך אל העם ומספר שגאולתם עומדת מעבר לפינה. אבל הם טרודים בצערם ובקושי העצום של חייהם, "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". האם נלמד?