צעקתם "בכל מחיר"? ובכן, זה המחיר

ראש הממשלה המנוח יצחק רבין התוודה פעם כי ביצע (כשר ביטחון) את עסקת ג'יבריל ושחרר 1,151 מחבלים תמורת שלושה מחיילינו, אף ש"אסור היה לעשות את העסקה". "לא יכולתי לעמוד בפני האימהות", הודה רבין, שנאלץ אחר כך להתמודד עם אינתיפאדה והרוגים, שאותה עסקה הביאה על ישראל.

בנימין נתניהו, לוּ רק היה ישר עם עצמו ועימנו, היה אף הוא מודה שאסור היה לבצע את עסקת שליט, שבוצעה מכיוון שלא יכול היה לעמוד בפניהם של אביבה ונועם, הוריו של גלעד. 1,027 המחבלים ששוחררו תמורת שליט הצמיחו את סדום המודרנית, עיר הטרור הגדולה בעולם, ואת טבח 7 באוקטובר. לו רק היה ניתן, נתניהו, להערכתי, היה מוחק מהאלבום הביוגרפי שלו את תמונת גלעד שליט שמצדיע לו, בפתח המסוק שהביא אותו ממעבר רפיח לתל נוף.

שתי העסקאות הללו, שהביאו עלינו טרור ונהרות של דם, ממש כמו עסקת החטופים 2025, לקו בראיית מנהרה. במרחב הציבורי והתקשורתי מתבצע מאמץ אדיר ומאורגן, סוחט דמעות ורגש, להניח על עינינו מחסומי ראייה, סַכֵּי עיניים, כמו לסוסים, כדי שלא נראה דבר חוץ מהחטופים. כל מי שמתנגד או מסויג מהעסקה, מוצג כערל וחסר לב. כל מי שמבקש לתכלל את כלל המשמעויות של העסקה, מוצג כמי שאטום לסבלן של המשפחות ויקיריהן.

אולי תופתעו לדעת: גם למתנגדי העסקה יש לב, והם כואבים, וגרונם נחנק מהתרגשות ועיניהם דומעות מול תמונות האיחוד של החטופות עם משפחותיהן. ולמרות זאת, הם מסרבים לבוא בכנפיה של הדת החדשה שיוסדה כאן - דת ה"בכל מחיר". הם מסרבים להניח או להסכים מראש שבכל מצב ובכל מחיר צריך לבצע את השלב השני בעסקה. הם נוטים לראות בה קוראלס ידוע מראש, כנתיב הפרים בדרכם לשחיטה.

חוזה לא מוחלט

מדינת ישראל אכן הפרה את החוזה שלה עם תושבי העוטף, אבל אי אפשר לכונן אותו מחדש באמצעות חוזה שמפקיר מאות ואולי אלפי אזרחים אחרים ומעמיד בסכנה מוחשית את חייהם. צריך עסקה, אבל דרושים גם שיקול דעת ואחריות.

החוזה בין המדינה לבין אזרחיה הוא אף פעם לא מוחלט, הוא לעולם לא חוזה של "בכל מחיר". המדינה משאירה מחוץ לסל התרופות תרופות מצילות חיים שהנזקקים להן לא פעם ימותו, והיא מתעדפת תרופות מצילות חיים אחרות, שיצילו חולים רבים יותר. המדינה לא תפטר עובדים, ולא תסגור בתי ספר כדי לממן תרופות מצילות חיים לכולם.

המדינה מתכללת, ומפעילה שיקול דעת. לעיתים שגוי ולעיתים נכון, אבל היא אינה נוקטת את שיטת "בכל מחיר". המדינה נמנעת מלהקצות תקציב בלתי מוגבל למלחמה בתאונות הדרכים, אף שאם היתה מכפילה ומרבעת את התקציב הזה, על חשבון תקציב הביטחון נניח, היא בוודאות היתה מצילה עוד חיים ומורידה משמעותית את מספר הרוגי התאונות. לעומת זאת, היא היתה כנראה פוגעת במרכיבים אחרים, מצילי חיים, בתקציב הביטחון.

המדינה גם אינה מעמידה חייל על כל מטר בכבישי יו"ש כדי למנוע פיגועים שם, ואינה ממגנת מאות אלפי כלי רכב ונמנעת מלהטיל עונש מוות על מחבלים, כי היא מתחשבת באינטרסים חיוניים אחרים של המדינה.

המדינה והאזרח אינם שני גורמים נפרדים שעומדים זה מול זה. הם קצת כמו משפחה. גם משפחה שיש בה ילד עם מקרה חירום רפואי יטופל על ידי המשפחה על חשבון הרבה דברים אחרים, אבל לא על חשבון הפקרת חיי אחיו ואחיותיו באותה המשפחה.

"לא תבוז"

הרב אורי שרקי, אביו של שלום שנרצח בפיגוע טרור, תקף השבוע את "ההנחה שיש להעמיד את סבלן של משפחות החטופים מול סבלן של המשפחות השכולות", וסירב עקב כך להתראיין. המשפחות השכולות, לדבריו, מוצגות כמי שסבלן של משפחות החטופים אינו נוגע להן, (אך) "זו עמדה לא מוסרית, הנובעת מהמחשבה שכל דעה מונעת מתחושות סובייקטיביות ולא מערכים".

אב שכול אחר, חגי לובר, התכתב השבוע עם הבטחתו של אלי אלבג, אביה של החטופה לירי, ששוחררה בשבת שעברה מהשבי. אלבג האב נשבע לבוא חשבון עם מתנגדי העסקה והכריז: "אני בז לכם".

"גם אב הנתון בטלטלת רגשות של פחד עצום שהפך (לשמחתנו) לאושר עצום", כתב לובר, "לא רשאי לבוז לבני יהונתן (שנפל בעזה, נ"ש), לחבריו הלוחמים ולמייצגים אותם בכנסת על הכרעתם נגד העסקה, שהיא ערכית ומוסרית לא פחות מהכרעת התומכים בה".

לובר הציע למשפחות החטופים "לא לבוז למתנגדי העסקה... שהלכו מבית לבית ברצועת עזה, תוך סיכון עצמי אדיר כדי להציל את החטופים, ביניהם בניכם ובנותיכם". הוא הציע להן "להודות בפה מלא לתומכי העסקה, חיילים ואזרחים שהסכימו להסתכן סכנה נוראה כדי לראות את בנותיכם החטופות משתחררות. זה לא מובן מאליו. לצערנו, ולפי ניסיון העבר, יש סיכוי שחלק מתומכי העסקה וממתנגדיה ישלמו בחייהם ובחיי ילדיהם על קיומה".

גם הרב בני קלמנזון - אב, גיס ודוד שכול, שעשרות מתלמידיו ומידידיו וארבעה מבני משפחתו נהרגו כתוצאה מעסקאות - אמר ש"לגיטימציה לבוז למי שחושב אחרת היא דיקטטורה רעיונית". הוא ציין כי שיח הבוז הוא שיח נוראי, שהיה אמור להסתיים סופית ב־7 באוקטובר, לאחר שחזינו בתוצאותיו הנוראיות.

שרקי, לובר ובמשתמע גם קלמנזון מצביעים שלושתם על נקודה שראיית המנהרה של תומכי העסקה מונעת מהם לראות: עמדתם של מתנגדי העסקה היא הכרעה ערכית ומוסרית לא פחות מאשר הכרעתם של תומכי העסקה, אפילו כאשר מדובר בפוליטיקאים, ואפילו כאשר המתנגדים סבורים שאין להמשיך לשלב ב' של העסקה אלא לשוב להילחם בחמאס. דווקא משפחות החטופים, אכולות הדאגה ליקיריהן, היו אמורות להבין זאת ראשונות, כמי שנקלעו לגיהינום של 15 חודשים כתוצאה ישירה מעסקה מופקרת, דומה מאוד לזו שבה הם מצדדים עתה, ואולי אף גרועה יותר.

ישראל הרי לא רק משחררת לחופשי רוצחים, שעל פי ניסיון העבר ישובו לרצוח רבים פי כמה. היא גם מסכנת מחדש את יישובי העוטף שעליהם פשטו הנאצים החדשים ב־7 באוקטובר, כאשר היא מאפשרת לתושבי צפון הרצועה, בפועל אנשי חמאס, לשוב לאותו אזור ולהניח שם תשתית לטבח הבא, או כאשר היא מוותרת על ציר פילדלפי, ציר ההברחות והחיים של חמאס, שדרכו נבנו כוחות הרשע, האש והמנהרות שלו. פילדלפי ישוב להיות כזה אם ישראל תיטוש אותו.

חמאס, תופתעו לשמוע, אינו חולם להשתנות. לשכת אסירי חמאס כבר הודיעה כי "עסקת מבול המשוחררים" היא ההוכחה לכך שזו הדרך, ושישראל מבינה רק את שפת החטיפות. ישראל, למרבה הצער, מוכיחה להם שהצדק איתם.