המחבל שאנס אותה איים: "יום יבוא, אשתחרר בעסקה ואגיע לקחת אותך לשכם"

הכתבה הזאת בשבילה היא אזעקת אמת. זעקת שבר בדמדומיה. זעקה מתחננת להצלה על אדי אוויר אחרונים. אבל אף על פי שהיא שבר כלי מאז ראתה את שמו של המחבל שאנס אותה ברשימת האסירים שישוחררו ולא יגורשו - היא לא מרשה לעצמה להתרסק. לא כל עוד יש סיכוי קלוש שמישהו עם לב וסמכות ישמע אותה, ויעשה מה שצריך כדי למנוע פגיעה בה ובאזרחיות בישראל. "רק אני יודעת איך מחבל אונס", היא אומרת השבוע, "באיזו אכזריות".

לפני כחודש היא זכתה לרגע דק של ניצחון כשעמדה זקופה באולם ביהמ"ש המחוזי בנצרת, בהקראת כתב האישום נגד המחבל שאנס אותה. אחרי שנים של מאבק על ההכרה ועל הנפש, היא האזינה לסעיפי האישום המפרטים ארבעה מעשים מזוויעים של אונס אלים שביצע בה מחמוד עטאללה כשהיתה בת 19, לוחמת־סוהרת בשירות בתי הסוהר. מאז היא ייחלה לריפוי שיביא איתו המשפט. עכשיו, אחרי שנדחתה עתירתה לבג"ץ בבקשה לדון במסוכנות שלו, האסיר הביטחוני שתקף מינית חמש חיילות־סוהרות נוספות ישוחרר בקרוב לשכם. בראיון מטלטל היא חושפת את הזלזול בביטחונן ואת הפקרת חייהן וגופן של חיילות ונשים בישראל לטרור מיני־לאומני, שנים לפני 7 באוקטובר - ועד היום, יותר מדי חודשים אחרי.

הייתי אסירה של מחבל

"דווקא בלילה זה הכי מפחיד. כשכל המחבלים ישנים את מרגישה יותר את הפחד", היא מספרת. "אולי זה כי את לגמרי לבד. אולי זה כי את לא יודעת למה לצפות. אולי זה כי הם פתאום קופצים לך על הסורגים ובודקים אם את נבהלת, מנסים לבדוק את הערנות שלך. זה מרגיש כאילו את עצמך האסירה. מנותקת מהמשפחה שלך, מהעולם בחוץ. אם קורה משהו - המחבלים מספרים לך מה היה בטלוויזיה. את בלי טלפון שעות על גבי שעות", כך מתארת הילה (שם בדוי) את טראומת הטרור המתמשכת שחוותה, כחיילת־סוהרת אחת לבד באחד המקומות המסוכנים ביותר במדינה - האגף הביטחוני בכלא גלבוע. "לבד עם 120 מחבלים".

היא העדה המרכזית בפרשה שמוכרת כ"פרשת הסרסור בסוהרות", ומעתה נקרא לה בשמה המדויק יותר: "פרשת הטיוח של הפקרת החיילות־סוהרות לאונס ולתקיפה מינית בידי מחבל בכלא גלבוע", או בקיצור - "פרשת האונס והתקיפה של החיילות בשב"ס".

כאמור, לפני כחודש, בבית המשפט, היא סוף־סוף הרגישה חזקה ומנצחת מול המחבל שאנס אותה, מוחמד עטאללה. עכשיו היא מרגישה "אבודה יותר משהרגשתי כשהפרשה התפוצצה", כך היא מספרת ל"ישראל השבוע", לאחר שעתירתה לבחון מסוכנות לפני שחרורו של המחבל לשכם נדחתה על הסף. "מרגישה שאני חיה על זמן שאול".

עטאללה שימש דובר האסירים הביטחוניים, וזכה ממפקדי הכלא למעמד רם ולסמכויות בלתי סבירות. "הוא התנהג כמו מפקד הכלא", היא משחזרת. בעימות המצולם ביניהם הוא איים עליה באופן מפורש: "ארדוף אותך כל החיים". שוב ושוב הוא הבטיח שישתחרר וייקח אותה לשכם. הוא הטיל טרור על סוהרת נוספת, "שירלי", ואיים על בני משפחתה, "תוך שהוא מציין בפניה את פרטיהם האישיים ואת מקומות עבודתם ומגוריהם", כפי שכתבה עו"ד קרן ברק, שמייצגת את שש הסוהרות העדות, בפנייה הדחופה לשר הביטחון בתחילת השבוע. שירלי עצמה אומרת: "אני מאוכזבת מיחסם של בג"ץ ומשרד הביטחון. הם יודעים שעטאללה איש מסוכן ושאיים עלי ועל משפחתי לפני שנים. יש ראיות לכך בתיק שהוגש לבית המשפט, והם החליטו להתיר את דמי".

"איני צריכה להסביר את הפאניקה שאוחזת בסוהרות", כתבה עו"ד ברק לשר. "אתם משחררים אסיר ביטחוני מסוכן, שהשמיע איומים ספציפיים ומפורשים כלפי סוהרות. אבקשך לעמוד לצד הסוהרות, שאמורות השנה להעיד במשפטים נגדו כקורבנות, ושכעת שוב מרגישות מופקרות ומודאגות לביטחונן האישי - עת במקום לקיים משפט נגדו, המדינה בחרה להשיבו לביתו שבגדה". זה המקום להדגיש שהחיילות־הסוהרות, קורבנותיו של עטאללה, "חלילה אינן מתנגדות לעסקת שחרור החטופים, ואינן מבקשות לעצור אותה", כפי שהבהירה עו"ד ברק. אבל לאחר שעתירתן לבג"ץ נדחתה - פנייתה זו לשר הביטחון, שטרם נענתה, היא תקוותן האחרונה.

התלונה הגנוזה

פרשת האונס ותקיפת החיילות־סוהרות בכלא גלבוע התפוצצה בנובמבר 2017, לאחר שאחת החיילות, ששירתה כסוהרת באגף 5, הגישה תלונה במשטרה על הטרדה מינית נגד אסיר העולם הביטחוני מוחמד עטאללה. תלונתה נגנזה. ביוני 2018 הכתב לירן לוי חשף עדות של סוהרת נוספת, שסיפרה כי נכפה עליה להשתבץ לדרישת עטאללה באגף שלו, שם הוא תקף אותה מינית. עדויות של סוהרות נוספות הצטברו. החשיפה התקשורתית הובילה לפתיחת חקירה בלהב 433 נגד קצין המודיעין ראני באשא ונגד מפקד הכלא דאז באסם קשקוש. החקירות נסגרו מחוסר ראיות ומחוסר אשמה.

הפרשה צפה בשנית, הפעם ברעש ציבורי גדול, בזמן דיוני ועדת החקירה לבריחת האסירים מכלא גלבוע. מפקד הכלא, פרדי בן שטרית, טען בעדותו שבוצעו לכאורה עבירות מין בסוהרות, במסגרת "סרסור" בהן - ללא ידיעתן וכמובן ללא הסכמתן - לצורך השגת מידע מודיעיני. העדות והסערה הציבורית הובילו לפתיחה מחודשת של תיק החקירה על ידי פרקליט המדינה, עמית איסמן. כתב אישום הוגש נגד קצין המודיעין לשעבר באשא ונגד מפקד הכלא קשקוש, בגין הפרת אמונים ואי־מילוי חובה רשמית, תחת החוק למניעת הטרדה מינית ופקודת בתי הסוהר.

הפקרתה לכאורה של הילה לאונס לא נכללה בכתב האישום נגד באשא וקשקוש. אבל נגד מוחמד עטאללה הגישה הפרקליטות כתב אישום חמור, בגין ארבעה מעשי אונס אלימים שביצע בהילה והטרדה מינית של חיילת־סוהרת נוספת. על כתב האישום הוטל צו איסור פרסום, בשל "סיבות ביטחוניות" - אך ככל שמסתמן, עם התקדמותו של הסכם החזרת החטופים ולאחר שחרורו לשכם, עטאללה לא יתייצב להעיד. "תוך כדי שאני נלחמת שיכירו בפשע, נלחמת גם על ההכרה, גם על הצדק וגם על הנפש - אני מרגישה ששוב ניתקו אותי מעצמי. שלקחו לי גם את הצדק וגם את הנפש. כאילו גזלו אותה ממני פעם נוספת", אומרת הילה. "עד שהצלחתי להתחבר לעצמי ולעבר. הייתי בהדחקה מאוד גדולה, לקח לי המון זמן והמון כוחות נפשיים להסתכל על מה שקרה ולהתחיל להשתקם. זה היה תהליך מאוד ארוך עד שיכולתי באמת לגעת בציפור הנפש המדממת הזאת".

על האונס הראשון סיפרה הילה לכתבת "ישראל היום" טל אריאל יקיר בראיון מיוחד, חודשיים לאחר פרוץ המלחמה. "באחד הימים הייתי במשמרת לבד, כשלאגף הגיעה קנטינה... עטאללה הגיע וביקש שאסייע לו לספור (סחורה). היססתי. הייתי בעמדת הזקיף, והוא היה במעבר שמפריד ביני לבין תאי האסירים - תא סינון, שאנחנו קראנו לו 'בין השערים'. זה היה המקום היחיד שבו בעבר לא היו מצלמות, ומשני קצותיו היו שערי מתכת", סיפרה. "עטאללה ניסה להיות נחמד, ואמר 'למה את מפחדת? אני לא אעשה לך כלום, בואי תעזרי לי'. כשהתקדמתי אליו הוא משך אותי פנימה. קפאתי במקום. ידעתי שמשהו רע עומד לקרות. לפני שהספקתי להגיב, הוא אנס אותי.

"לא יכולתי להתנגד. אני קטנה, והוא גבוה ממני בהרבה. בכיתי. אמרתי לו 'די, תפסיק, אני מאורסת'. פתאום שמענו שקשוק מפתחות. עטאללה עזב אותי כאילו הוא עסוק עם הקנטינה, ומייד סידרתי את עצמי. לא יכולתי להוציא הגה מרוב הלם. לא הצלחתי לתרגם את מה שקרה לאונס. סמל האגף, המפקד וקצין המודיעין הגיעו לעמדה, וחששתי שהם יענישו אותי. ביקשתי ללכת לרגע ורצתי למקלחת. קרצפתי את עצמי במשך דקות ארוכות וחזרתי להמשך המשמרת".

פלאשבק בבוקר הטבח

ב־7 באוקטובר התפרצה שוב הטראומה הקשה שעברה. בשעות הראשונות היא לא הבינה מה קורה. "בעלי חזר הביתה מבית הכנסת, ואמר 'תקשיבי, באו חיילים ולקחו מתפללים מבית הכנסת. אמרו שיש מלחמה בדרום'. חשבתי שזה עוד סבב. כשפתחתי את הטלפון התחילו להגיע מלא סרטונים. סרטון אחד הדהד לי במוח: היתה שם נערה צעירה עם חולצה קצרה בצבע שחור, שיער שטני, מכנסי טרנינג אפורים, וכולה עם דם במכנסיים. הסתכלתי על התמונה ולא הבנתי. נכנסתי לאיזשהו שוק, להלם ממש. המשכתי לשאוב את המידע, אבל המוח חסם את ההבנה, עד שפתאום חשבתי 'רגע, אולי אנסו אותה ובגלל זה היא מדממת?' כשהבנתי שיש שבויות, חשבתי 'יואו, אף אחד לא יודע באיזו אכזריות המחבלים אונסים. רק אני יודעת איך מחבל אונס'. זה היה נורא. התעצמו לי כל החרדות.

"אפילו הצטערתי. חשבתי 'אם כבר יש דין שמחבלים צריכים לאנוס - אני הייתי הדין. לקחתי את זה על עצמי'. זה החזיר אותי לפצע שלי, להרגשה שמחללים לך את קודש הקודשים - אם זה הבית ואם אלה הגוף והנפש", היא אומרת. היא נזכרת איך כתבה ביומן בימים הראשונים של המלחמה: "אני רק מקווה שלמדתן את תורת הניתוק. זה הדבר היחיד שאני מקווה לו. כדי לשרוד שבי פסיכולוגי, שבי ממשי, אונס, את צריכה למצוא את הנקודות שבהן את מתנתקת, ואז זה כאילו לא כואב".
לצד דמעות האושר וההקלה, ההתרגשות והשמחה על חזרתן של רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר ביום ראשון - פחד מוות השתחל שוב למחזור הדם של הילה. "אני מסתובבת בעולם עם חור ענק בלב. אף פעם לא התנגדתי ולא אתנגד לעסקה להשבת חטופים. אני מתנגדת לשחרור של עטאללה לשכם.

"השבויות יקרות לליבי. אף אחד במדינת ישראל לא יכול להבין אותן כמו שאני ושאר הסוהרות שנפגעו יכולות", היא מתעקשת להבהיר. "אני יודעת מה זה להיות בתוך סרט אימה של מחבלים שצועקים לך מילים בערבית מעל הראש. אני מבינה מה זה להיות בתוך תא קטן, כשמחזיקים אותך, כשמאיימים עלייך, כשמפעילים עלייך טרור פסיכולוגי. אני מבינה כי אני הייתי שם. אבל ההרגשה שלי היא שמשחררים אותו, ומכניסים אותי בחזרה לכלא. בכלא גלבוע התירו למחבל לפגוע בגוף שלי. לאורך שנים פגעו בכבוד, בשם ובנפש שלי, ועכשיו, בזה שמשחררים אותו - מתירים את דמי".

הילה מתכוונת לא רק לאיומים המפורשים, אלא גם למה שמניע את עטאללה: "אני מכירה אותו. הוא בטוח שלקחתי לו משהו שהוא שלו. הוא רצה ילד כל השנים. כל הזמן היה אומר שזה הפסד שאין לו ילד בחוץ. איך אני אמורה לגדל את הילדים שלי עכשיו, כשהוא החליט שהילד שלי ממנו? באיזו מציאות אני יכולה לגדל אותם בביטחון כשאני יודעת שמחבל רוצה לקחת אותם? מאז מוצאי שבת אני שבר כלי, יושבת, בוהה ובוכה, ואין שום עצה שתנחם ותרגיע אותי. אם הוא משתחרר - במקרה שלא ירצחו אותו כמשת"פ והוא לא ייעצר מחדש על טרור - מה זה אומר? שלנצח הילדים שלי לא יוכלו ללכת לחברים כמו כל ילד רגיל? אני מרגישה שקטעו לי את הידיים והשאירו אותי חשופה".

מלבד הכאב והאימה שמתלווים להכללתו של המחבל שאנס אותה ברשימת המשוחררים שלא יגורשו, הילה מרגישה שבפעם השלישית נגזלה ממנה היכולת להשתקם. "המשפט הזה, שייחלתי לו, היה אמור להיות הריפוי שלי. עם כל הקושי שבהליך ובחקירה הנגדית, ייחלתי למצוא שם את השקט הנפשי שלי. ועכשיו, מה?".

הילה ועו"ד ברק זוכרות היטב כיצד עטאללה הביט בה בעימות בחקירה, ובהקראת כתב האישום ממש לפני חודש. "בעימות הוא אמר לי 'למה את עושה לנו את זה?' ולא הבנתי שהוא מתכוון לייצר מצג שווא שהיתה לנו מערכת יחסים. 'את מקנאה שנגעתי בסוהרת אחרת?' זה חולני. הוא פצצת זמן מתקתקת. אני לא יודעת אם עבור כל מדינת ישראל - אבל בוודאי עבורי. בהקראה ראית איך הוא הסתכל עלי", היא פונה אל עו"ד ברק, "במבטים של הטלת אימה".

"אנחנו עבדנו אצלו"

כשהילה מתארת את תקופת השירות שלה בכלא גלבוע, קשה להבין את גודל הפרשה. מחריד לראות כיצד נוהל האגף הביטחוני, ואיך גורמי הביטחון אפשרו למחבל להגיע למעמד כמו של "מפקד הכלא".

"באתי הכי צהובה שיש", הילה מספרת. "ידעתי שאני רוצה להיות מצטיינת, קצינה. היתה לי כל כך הרבה מוטיבציה, שכשהאסיר הראשון נגע לי בישבן - הייתי בהלם. חשבתי לעצמי 'את לא יכולה לעשות מהומה כשאת באמצע אגף עם סוהר אחד. חזרתי לתא של הסוהרים, וצעקתי לסמל האגף 'נראה לך הגיוני שהוא נוגע בי?! באיזו זכות?!' הייתי מאוד נסערת, וסמל האגף הורה לעטאללה 'לטפל בזה'. ועטאללה טיפל בזה. במשמרת הבאה עשיתי ספירה, ולאסיר שנגע בי היתה יד שבורה. הסתכלתי עליו, ולא ידעתי איך להגיב לזה. עטאללה בא אלי ואמר 'ראית? הוא אמר לי שזה היה בטעות, ואני רק דאגתי שלא יקרו עוד טעויות'. וכך זה היה. אף אחד לא הסתכל עליו מוזר על כך שהוא שבר יד של אסיר, במקום להוציא אותו מהאגף, להעמיד אותו לדין משמעתי ולהעניש אותו".

ההתנהלות באגפים הביטחוניים באותם הימים הדהימה את הילה. "הייתי חודש בטירונות, חודשיים בקורס. שלושה חודשים שבהם הספקתי לספוג אווירת בית סוהר באגפים שעטאללה לא היה בהם. כשנכנסתי לאגף 5 היה לי נורא מוזר לראות שעטאללה מתנהג כמו שהוא מתנהג. הוא מדבר איתך על דברים שהוא לא אמור לדבר איתך עליהם. הוא כל הזמן מסתכל עלייך, בודק אותך, כל הזמן לידך. כמו עול כזה. היתה שם התרפסות בפני המחבלים, וזה היה כאילו הוא מנהל אותנו ואנחנו מסכימים לזה".

לדבריה, וכפי שעולה מעדויות של חיילות־סוהרות נוספות, עטאללה צבר המון כוח, ואחרי בריחת האסירים הוא הפך לדובר של כלל האגפים הביטחוניים. "אם, למשל, יש החלטה כללית של פת"ח - הוא מעביר אותה. אם האסירים מתנגדים להכנסת אסיר מסוים לבית הסוהר - יש לו כוח להעביר את זה לאסירים ביטחוניים בכל בתי הסוהר. יוצאת ממנו הנחיה כמו של מפקד מחוז". לסוהרים ולסוהרות, לעומת זאת, "לא היה כוח מולו. אנחנו היינו הסוהרות שלו - ואנחנו עבדנו אצלו".

עכשיו היא מזהירה: "אנחנו, הסוהרות, מכירות אותו. אנחנו מבינות את מה שהמדינה לא מבינה. אנחנו מבינות מי זה עטאללה, מול מי יש לנו עסק. הוא אף פעם לא התבייש בהיותו מחבל, הוא מאוד התגאה בזה. כששאלתי אותו למה הוא רצח את האישה שנחשדה כמשתפת פעולה - בזמן שהוא בעצמו משתף פעולה עם שב"כ - הוא אמר לי 'מה אכפת לך? היה לי כיף לרצוח אותה'. אנשים לא מבינים כמה המוח שלו קרימינלי, כמה הוא מחושב ויודע מה הוא עושה. וזה מצליח לו. בכל פעם מחדש הוא מצליח לסובב את כולם, אם אלה קצינים בכלא ואם זו המדינה", היא אומרת.

הילה, כצפוי, איננה היחידה שחוששת מיציאתו של עטאללה מהכלא. גם הסוהרות האחרות ששוחחנו איתנו מביעות תחושות דומות. "באיזו מדינה שפויה בעולם מחבל שאונס חיילת עובר לגור לידה? כמה פעמים המדינה שלי תפקיר אותי ותבגוד בי? כל המשפחה שלי בטראומה, כולנו בחרדות", אומרת נגה (כל השמות בדויים).

יעל: "אני בטוחה שיש אנשים במדינה שמאוד נוח להם שהתיקים הפליליים נגדו לא יתנהלו בבית המשפט ושהפרשה תטויח סופית, אבל למה לפגוע בביטחוני האישי במקום לגרש אותו?".

דנה: "המעט שיכלו לעשות עבור כולנו, לאחר שברגע האחרון נדהמתי לגלות שלא נזכה לראות אותו מורשע בדין, הוא לשלוח אותו לסוף העולם הכי רחוק מישראל. אני לא רוצה ולא מגיע לי לסובב את הראש אחורה כל חיי בפחד".

אנחנו הרבה יותר מציאותיות לסכנות", אומרת הילה, "כמי שישבה איתו יותר משנה וחצי, אני יודעת שהוא ייצור איתי קשר כפי שכבר קרה בעבר, ואני יודעת שהוא יחפש את הילד שלי. הוא מכיר את ישראל כמו את כף היד שלו. הוא היה הולך ל'מועדון אלנבי' והיה אומר לי 'כשאשתחרר, אני אבוא לקחת אותך. נשב בכפר סבא, בנתניה'. הייתי מסתכלת עליו וצוחקת 'עטאללה, אתה בחיים לא תשתחרר', והוא היה עונה לי 'הילה, יום יבוא ואני אשתחרר בעסקה'.

"ברגע שהתחילו לדבר על עסקה נהייתי מוטרפת. הייתי הולכת, רועדת ובוכה, רועדת ובוכה. מרגע שהבנתי שהוא ברשימה, הרגשתי שהשמיים קרסו עלי. כל כך נלחמתי על הנפש ועל הצדק שייעשה, שהוא יעמוד לדין, שהבושה תעבור אליו - ועכשיו בג"ץ ומערכת הביטחון מתנערים ממני. יש לכם את העימות המוקלט, אתם יודעים שהוא איים עלי שם - למה אף אחד לא מחשיב את זה? זה תסכול כל כך גדול, אני מרגישה שנלחמתי לשווא. מה יצא לי מזה? רק עצבנתי אותו, רק הערתי את המתים.

"לאורך השנים תמיד היו לי מצבים שהייתי הולכת ברחוב ופתאום רואה אותו. כשאני עם בעלי - אני רואה את עטאללה. הוא היה שותה קפה שחור ומעשן המון. זה שילוב של ריחות שאני לא יכולה לסבול. טריגר נורא. תביני עד לאילו רזולוציות הנפש נפגעה. הוא היה נושם לי על הצוואר. היום, אם אני קרובה לאנשים שקצב הנשימה שלהם מזכיר את שלו - אני מייד נזרקת לאונס. הנשימה נעתקת. לוקח לי זמן להתעשת, לקרקע את עצמי, להזכיר לעצמי 'את לא בכלא, את בטוחה, עטאללה בכלא'. ועכשיו? כשהוא ישתחרר אני לא אדע איפה הוא. זה תמיד לחיות בפחד", היא מסכמת.

"ההרגשה היא שתמיד ידו של עטאללה על העליונה. גם בכלא וגם עכשיו, 12 שנים אחרי שהתגייסתי, הוא מביא אותי לאותה נקודה: 'את לא יכולה לנצח אותי'. אני מאוד מקווה שבפעם הבאה שתשמעי עלי לא אהיה בקסבה של שכם. אני מציאותית, אני רק מבקשת שהמדינה תחשוב איזו גזירה היא גוזרת עלי".

***

למרות פניותינו לגורמי הביטחון האחראיים, לא התקבלה כל תגובה.