העסקה היא בדיוק הפוך מהדנ"א היהודי

לאחרונה, בהקשר לעסקת החטופים, שמעתי רבות על הדנ"א היהודי, ושמי שהתנגדו לעסקה מחוסרים אותו דנ"א, או חמלה יהודית בסיסית. אז בואו נחזור אחורה בזמן, וננסה להבין אם אכן הדנ"א היהודי הוא כזה שמוכן לעסקאות עם השטן.

מעלות, 1974. מחבלים נכנסים באישון ליל לביה"ס נתיב מאיר. בצירוף מקרים נורא, קבוצת תלמידים מצפת ישנה בבית הספר במהלך טיול שנתי. 89 בני ערובה, מטען חבלה, ומחבלים שדורשים דרישה קיצונית - שחרור 20 מחבלים. ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר מקבלת החלטה לא קלה - לא תהיה כניעה לטרור. הקבינט מחליט ברוב של 13 נגד אחד - יוסף בורג הדתי־לאומי, שמעדיף לשחרר את המחבלים ולא לסכן את הילדים.

ב־17:25 מתחילה פעולת הפריצה של סיירת מטכ"ל. צלף יורה על אחד המחבלים, אך מחטיא. החוליות השונות מסתערות לתוך הבניין, ומחבל שעומד במדרגות פוגע בהן. לוחם משליך רימון זרחן על המחבל, והעשן שיוצר הרימון ממסך את חדר המדרגות ואת הפנייה לקומה הראשונה, שבה מוחזקים בני הערובה. חוליית הפריצה של עמירם לוין מפספסת קומה. המחבלים מתחילים בטבח ילדים, ו־21 תלמידים נרצחים. עם ישראל אבל כולו. רק חודש קודם לכן, ב־11 באפריל, היה פיגוע רצחני בקריית שמונה.

העיתונים זועקים "מחדל!". איפה היו סידורי הביטחון? למה אפשרו להם לצאת לטיול בידיעה שיש מחבלים באזור? למה העולם לא זועם כפי שהוא צריך? ב"מעריב", אליעזר ליבנה קורא לפגוע במממני הטרור, ואילו טומי לפיד קובע שבארץ הזאת לא יהיה הסדר קבע עם הפלשתינים, כי ניצחון לאחד פירושו אבדון לשני. אותו לפיד גם כעס כשהטיול השנתי בכיתה של בנו התבטל.

ישראל, 2023. אני לא צריך לספר לכם מה קרה שם - איך נפלו גיבורים. איך צירוף מקרים נורא גרם לגדוד מחבלים להגיע אל מסיבת הנובה ולבצע את הזוועות. איך הרוצחים השפלים, האנסים והשוחטים שחיים בגבולנו מציבים דרישות. זה לא אותו דבר, זה ממש לא אותו דבר. ועדיין. איך עמירם לוין של אז קורא עכשיו לעסקה מלאה ולסיום המלחמה. איך הילד שאבא שלו כעס כי הטיול השנתי התבטל דורש עכשיו עסקה עם טרוריסטים. וזה לא אותו דבר. סדר גודל עצום - לא יום אחד, אלא שנה - ומחיר שלא מסתכם בשחרור מחבלים, אלא בעצירת מלחמה שגם מתנגדיה בישראל לא יכולים לטעון שאינה מוצדקת.

אם הפעימה הראשונה עובדת לפי היגיון מעוות שאותו ישראל כבר קיבלה בעבר - בפעימה השנייה חמאס מנסה לבצע שיטה חדשה: הכנעת ישראל בעזרת חטופים. נזק אסטרטגי לדורי דורות, מול חיי אדם

בואו נלך יותר אחורה. הונגריה, 1944. על אייכמן שמעתם? שמעתם. על קסטנר, אולי. ועל יואל ברנד? ברנד היה יהודי ציוני, חבר בוועדת ההצלה של קסטנר. אייכמן זימן אותו לשיחה. כמו כל אנטישמי ממוצע, אייכמן היה משוכנע שהיהודים שולטים בעולם, והציע עסקה פשוטה - סחורה תמורת דם. "מה אתם רוצים (להציל)? נשים כשרות ללדת, גברים כשרים לייצור", כך הוא אמר. "לייצור" (erzeugungsfähig), ולא "להפריה" (zeugungsfähig). "ילדים, קשישים? דַבֵּר! ובכן, מה אתה מעדיף, סחורה או דם?". כך שאלה המפלצת הנאצית את ברנד, אדם שבבירור לא היה כשיר לענות על שאלה מצמררת כזו. האם מישהו כשיר? לא 33, לא 100, לא 10,000 - אלא מיליון יהודים, עם מקדמה של שחרור 100 אלף, תמורת 10,000 משאיות לסיוע במאמץ המלחמתי הגרמני נגד הרוסים.

ברנד יצא לאיסטנבול עם אישיות מפוקפקת בשם בנדי גרוס - יהודי משומד, סוכן גרמני, שככל הנראה קיבל פקודה מהימלר לגשש לגבי אפשרות לשלום גרמני עם בריטניה ועם ארה"ב. אולי גם סוכן כפול בריטי, הונגרי ואמריקני. איש שנאמן לעצמו בלבד. ברנד הגיע לאיסטנבול, מצפה לפגוש שם את חיים ויצמן ובכירים נוספים בסוכנות היהודית, שיסייעו לו במשימת ההצלה. הסוכנות היהודית שלחה אותו לחאלב, אף שהוא פחד שהבריטים יעצרו אותו. זו בדיוק היתה הכוונה - הסוכנות שלחה אותו היישר לידי המודיעין הבריטי.

כיהודים, קשה לנו עד בלתי אפשרי לקבל את זה - אבל למעצמות לא היה כל ספק. משא ומתן עם הגרמנים והעברת משאיות לסיוע בקרב בחזית המזרחית מול הרוסים בוודאי היו תוקעים טריז בין בעלות הברית, רגע לפני נורמנדי. למעשה, על זה בדיוק הגרמנים בנו: על הכוח היהודי הרב בארה"ב, לשיטתם, שאולי יוביל לעסקה, ושלפחות יפריד בין הרוסים לאמריקנים - הברית האסטרטגית שניצחה את הנאצים. כאמור, גם בעלות הברית הבינו את זה, וטרפדו את העסק מייד כשמשה שרת, טדי קולק ואנשי הסוכנות הלשינו על ברנד.

הסוכנות היהודית לא היתה מעוניינת בעסקה הזו. שרת כתב ביומנו: "אני חייב להסתכל בספקנות קטנה על דבריו (של ברנד): 'בבקשה תאמין לי, הם הרגו שישה מיליון יהודים, נשארו רק שני מיליון חיים'". אבל אלה לא רק ספקנות והכחשה עצמית. הבסת הנאצים היתה המשימה הגדולה - ובצדק (לפחות במקרה הזה, ואולי בו בלבד) הסוכנות לא רצתה ולא יכולה היתה להיות זו שמפריעה במשימה.

דווקא אנשי בית"ר הזהירו את ברנד מהבריטים ומהסוכנות. בן הכט הרוויזיוניסט, הכותב והתסריטאי הציוני הדגול, הוא זה שסיפר את סיפורו של ברנד. משה ברנט, ידידי המלומד, הוא זה שתקף את עמדת הסוכנות בסיפור. ואני חייב להודות שכיהודי, גם לי עמדת הסוכנות נראית מפוקפקת. אבל אם להיות ישר, במבט לעבר - ברור שעמדת המעצמות, גם אם היא לא חסרה נטייה אנטישמית, היתה בעלת היגיון פנימי מוצק. גם סטלין לא הסכים להחלפת בנו, יאקוב, שנשבה בידי הגרמנים - והוא מת בשבי.

ותחשבו על זה: גם הדרישה הכה מוצדקת להפציץ את אושוויץ, שעד היום מהדהדת, היתה עולה במחיר חייהם של אסירי המחנה. כלומר, נטרול תאי הגזים היה כרוך בהרג קורבנות חפים מפשע.
את מה שלא קרה במלחמת העולם השנייה, במעלות, בסבנה ובאנטבה - הפכנו בעסקת ג'יבריל ושילשנו בעסקת שליט, והיום אפילו איבוד הניצחון האסטרטגי עומד על הכף מול שחרור חטופים. לא אולי, לא ליד, לא בערך. אם הפעימה הראשונה עובדת לפי היגיון מעוות שאותו ישראל כבר קיבלה בעבר - בפעימה השנייה חמאס מנסה לבצע שיטה חדשה: הכנעת ישראל בעזרת חטופים. נזק אסטרטגי לדורי דורות, מול חיי אדם.

אין לי שורה תחתונה גורפת. העולם השתנה, אנחנו השתנינו, אבל האויב לא באמת השתנה. נאצי נשאר נאצי גם אם הוא מדבר ערבית במבטא עזתי. ומול נאצים, מול אומת אנסים ורוצחים שפלים - ותהא זו האמת הכואבת, הפשוטה, האמיתית - לא אמורים לנהל משא ומתן.