מה תעשה שיבת החטופים לנפש הקולקטיבית שלנו?

״יש רגע בסרט 'נקודת מפגש' של וודי אלן שבו רואים כדור טניס פוגע ברשת, והסרט עובר להילוך איטי כשהכדור בשיא הגובה - ואתה לא יודע לאיזה צד הוא ייפול, אם לצד שלך או לזה של היריב".
"איך זה מתקשר למצב שלנו?" אני שואל את הפסיכולוג הקליני קובי והב, בשיחה שמוקדשת לשאלה מה תעשה שיבת החטופים לנפש הקולקטיבית שלנו, כחברה.

"אנחנו במשבר אמונה, וחלק עיקרי באמונה הוא הציווי 'לך לך'", מסביר ד"ר והב (44), מטפל וחוקר היבטים הקשורים באמפתיה ובנפש, שליווה נפגעי 7 באוקטובר וטיפל בשורדי הטבח מהעוטף. "הפעולה היא שמחלצת את האדם, או את העם, מאמביוולנטיות מחשבתית לתהוות. כמו שישעיהו ליבוביץ אמר: אמונה זה לא להדליק סיגריה בשבת, לא קשור מה אתה חושב על אלוהים".

כלומר, שיבת חטופים היא שלב שבו אנו, כאומה, עוברים מתקופה מעורפלת של ערכים מנוגדים ומתנגשים, למציאות שנגזרת מתוצאות הפעולה עצמה.
"בדיוק. כרגע גורל החטופים הוא כמו אותו כדור טניס שתלוי באוויר. אנחנו נמצאים ברגע של הכרעה, של פעולה שתגדיר לא רק את העתיד, אלא גם את העבר. זה כמו בסיפור העקדה: השאלה היא לא רק מה נעשה, אלא איך מה שנעשה יגרום לנו להבין את מה שעשינו. האם זו הקרבה, או שזה רצח? האם זו חולשה או עוצמה? וכמו באמונה, התשובה לא תבוא מהמחשבה - אלא מהפעולה עצמה".

ומה יקרה לנו כעם כשהחטופים יחזרו? איפה ייפול כדור הטניס?
"זה תלוי בהמון גורמים, אך יש לי תחושה שעוצמת הנהר שרואים פה עכשיו היא כל כך חזקה, שלאן שהיא לא תזרום - זה יקרה בעוצמה עצומה. להרבה אנשים זה ייתן סגירת מעגל, או אפשרות להתחיל לעבד משהו מתוך הטראומה".

טראומה של היעדר הטוב

"יש שני סוגים של טראומה", הוא מסביר, "יש טראומה שנגרמת מהנוכחות של הרע; הטראומה של הסטירה שקיבלת, של האנושיות שהופיעה בצורה רעה. עליה זה פחות בעייתי להתגבר, יחסית. הטראומה השנייה, שהיא הטראומה של 7 באוקטובר, היא הטראומה של 'היעדר הטוב'. זה לא רק הסטירה שקיבלת - אלא החיבוק שהיית זקוק לו ולא הגיע. זו הטראומה השקטה".

מהי המשמעות של היעדר החיבוק הזה ברמה הלאומית?
"זה מעבר להפרת החוזה של האדם מול המדינה. זו הפרת החוזה של האדם מול האנושיות. חברה שלמה יכולה להיכנס למצב של קיפאון טראומטי, אבל היא גם יכולה לפתח מנגנוני הגנה קולקטיביים. למשל, החברה הישראלית פיתחה לאורך השנים מה שאני מכנה 'אשליית השליטה הקולקטיבית' - תחושה שאם רק נהיה חזקים מספיק, אם רק נשלוט מספיק, נהיה בטוחים. 7 באוקטובר ניפץ את האשליה הזו. זה חלק מהטראומה העמוקה, לגלות שוב שגדר הפרדה לא באמת מפרידה".

איך כל זה מתנקז לרגע של שיבת החטופים?
והב מצביע על רובד עמוק יותר: "סוגיית החטופים נוגעת בשני רבדים של הטראומה הקולקטיבית. ברובד הראשון, הגלוי, יש את הטראומה של האירוע עצמו. אבל מתחת לזה יש רובד עמוק יותר - משבר באמונה הבסיסית שלנו באנושיות. משהו בהבנה שלנו מהו אדם, מהי חמלה, נשבר. השאלה היא אם החזרת החטופים תאפשר לנו להתחיל לבנות מחדש את האמון הזה, או שהשבר כבר עמוק מדי".

ואיך מתחילים לרפא שבר כזה?
"זה השלב המורכב ביותר, שיקום האמונה - לא רק במערכות וברשויות, אלא במובן הבסיסי יותר. אמונה באפשרות של טוב בעולם. זה אולי נשמע מופשט, אבל זו ליבת העניין".

"ברובד העמוק של הטראומה הלאומית יש משבר באמונה הבסיסית שלנו באנושיות. משהו בהבנה שלנו לגבי מהו אדם, מהי חמלה אנושית, נשבר. השאלה היא אם החזרת החטופים תאפשר לנו להתחיל לבנות מחדש את האמון הזה, או שהשבר כבר עמוק מדי"

ומה לגבי ההחלמה ברמה האישית? איך אדם פרטי מתמודד כשהטראומה היא קולקטיבית?
"זו שאלה שאני מרבה לחשוב עליה כשאני עובד עם מטופלים. התשובה מורכבת: מצד אחד, יש משהו הכרחי בידיעה שאנחנו לא לבד, שזו חוויה משותפת. אבל מהצד השני, הטראומה הקולקטיבית יכולה להכביד על ההחלמה האישית - כי אנחנו כל הזמן מוקפים בטריגרים, בתזכורות. מפגש עם מציאות שבורה, עם סבל קיצוני כל כך, לעולם ישנה באדם משהו עמוק ומהותי. במקום הזה החלמה משמעותה התפתחות, למצוא את התנאים ואת הכוחות להפוך את השבר הזה להתפתחות. אני חושב שזה התפקיד הכי חשוב שלנו, המטפלים, כלפי מי שחוו סבל שאי אפשר לדמיין. את האימה לא נוכל לקחת מהם, אבל כשאין בה בדידות - אפשר להשתנות מולה".

לבנות סיפור

"החברה הישראלית," הוא ממשיך, "נמצאת כרגע במצב של סיפור קטוע. יש לנו את הטראומה של 7 באוקטובר, יש לנו את החטופים, יש לנו את המלחמה - אבל אנחנו עדיין לא יודעים איך לארגן את כל זה לכדי נרטיב שאפשר לחיות איתו. וכשאין לנו סיפור שלם, קשה לנו להתחיל בתהליך ההחלמה".

איך בונים כזה סיפור?
"זה תהליך מורכב. קודם כל, צריך להבין שיש פה שני סוגים של סיפורים שצריכים להיבנות במקביל. יש את הסיפור העובדתי - מה בדיוק קרה, מי היה אחראי, מה השתבש. זה חשוב, אבל זה לא מספיק. הסיפור השני, העמוק יותר, הוא הסיפור המשמעותי. איך אנחנו כחברה מבינים את מה שקרה, איך אנחנו משלבים את זה בזהות שלנו, מה זה אומר על מי שאנחנו. וזו בדיוק הנקודה המורכבת", ממשיך והב וחוזר לנקודת המוצא. "אנחנו נמצאים במצב שמזכיר את סיפור העקדה. זה אומר רצח, זה אומר הקרבה, ואין שום אל שמופיע ואומר 'עצור'. יש פה משבר אמונה באנושיות, משבר אמונה בחמלה היהודית. האם החמלה היהודית היא חולשה, או שהיא עוצמה? אני חושב שאנשים לא יודעים לענות על זה".

אני אשאל אחרת: איזה סוף אנחנו צריכים לסיפור שלנו?
"אני חושב שכרגע, החברה הישראלית נדרשת לשני תהליכים נפשיים קולקטיביים מקבילים. אחד הוא תהליך של עיבוד האבל, והשני הוא תהליך של עיבוד הטראומה. זה לא אותו דבר. לעיבוד האבל החזרה של החטופים היא קריטית, כי צריך את הסגירה הזו. אבל לעיבוד הטראומה צריך משהו עמוק יותר. הסיפור החדש שאנחנו צריכים לבנות צריך להכיל גם את הפגיעות וגם את החוסן. עלינו למצוא דרך להיות חזקים בלי לאבד את החמלה, להיות פגיעים בלי לאבד את החוסן. זה לא סיפור פשוט לספר, אבל זה הסיפור שיכול לרפא אותנו.

"האבל דורש סגירת מעגל, סיפור שלם. הטראומה דורשת בניית אמון מחדש. החזרת החטופים היא רק ההתחלה של התהליך. היא הכרחית, אבל היא רק הצעד הראשון בדרך הארוכה להחלמה שלנו".