אוי, ביבי. אוי, טראמפ: איך הגענו מ"ניצחון מוחלט" להסכם כניעה

מה הובטח לנו?

"נמוטט את חמאס" (2009).
"בין הרצון להחזיר חייל חטוף הביתה לבין הצורך לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל... ההסכם מבטא את האיזון הנכון" (על עסקת שליט, 2011).
"חמאס ספג מכה קשה וימשיך לספוג" (מבצע צוק איתן, 2014).
"חמאס מורתע. הוא לא יירה לשטחנו" (2023).
"חמאס לא ישלוט יותר ברצועת עזה" (2024).
"לא נפסיק עד לניצחון המוחלט" (2024).

מה קיבלנו?

שואה של יום אחד בארץ ישראל ובמדינת ישראל הריבונית, עם מעשי פלצות שלא היו כמותם.
המלחמה הארוכה ביותר והקשה ביותר בתולדות המדינה, שגבתה כ־1,800 חללים.
15 חודשים קשים, שבסיומם אף אחד מהיעדים לא הושג באופן מלא.
כ־250 חטופים, שחלקם חזרו, אך מנגד - גורל חלקם לא ייוודע לעולם.
הסכם גרוע להפסקת אש שמותיר את חמאס כארגון חי וקיים מבחינה צבאית ואזרחית, שימשיך לשלוט ברצועת עזה במתכונת כזו או אחרת.

על הרבה פחות מזה אהוד אולמרט הלך הביתה אחרי מלחמת לבנון השנייה. גורל זהה צריך לפקוד את בנימין נתניהו, במוקדם או במאוחר. ההסברים נשמעו. התירוצים הוצגו. ההתחמקויות מוצו. בעולם של אמת, יש ערך של נשיאה באחריות - בוודאי העליונה, ובוודאי אם העומד בראש עיצב מראשיתה את כל מציאות הביטחון הלאומי שלנו, והבטיח שהוא "ביביסיטר" ו"שומר ביטחון ישראל".

אפשר להאמין לכנות כוונתו, אך אי אפשר לקבל את קו הסיום שאליו הוא הביא אותנו. בשמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, ניצלנו בנס. אם לא גאוותו של נסראללה, שנעלב מכך שסינוואר גנב לו את ההצגה, היינו ממש על סף חורבן. אכן, במלחמה נתניהו תפקד הרבה יותר טוב מאחרים. ובכל זאת, הסכם הפסקת האש שאליו התחייב הוא כישלון מהדהד.

כך שזה יכול לקרות עכשיו וזה יכול להיות אחר כך, אבל השורה התחתונה אחת היא: עם ישראל צריך לקום מהקרשים, ומי שהפיל אותנו אליהם לא יכול להיות זה שיקים אותנו. זה עד כדי כך פשוט. אל תשאלו "מי יחליף אותו?" - יימצא מי שייקח על שכמו את המשימה. לא אלמן ישראל. גם אם המנהיג גדול, העם גדול יותר.

העולם לרגליו

מסיבה אחת בלבד נתניהו בחר ללכת על העסקה: טראמפ. עוד בטרם הוא נכנס לתפקיד, אמריקה, ולמעשה העולם כולו, כורעים ומשתחווים בפני הנשיא החדש־ישן. אין הגדרה אחרת למה שקורה באמריקה בימים אלה.

הייתי כאן באותה התקופה לפני שמונה שנים. אז, ב־2017, החלונות בוושינגטון רעדו מההפגנות נגד מי שהיכה את אמריקה בהלם ואת הילארי קלינטון בקלפי. תופים, צעדות, מחאות וקריאות מילאו את העיר. התקשורת השתוללה. הממסד זעם. והפעם? דממה קפואה. בירת ארה"ב אכן עטויה קרח לבן, אך לא הקור העז הוא הסיבה לשקט בעיר. אז, הניצחון של טראמפ נתפס על ידי הממסד כתקלה סטטיסטית. הפעם, אמריקה הממסדית כולה - ולא רק במערכת הפוליטית - מבינה שהובסה בבחירות, והיא מקבלת את הדין בהכנעה שכמותה לא נראתה.

ביום שני, למשל, בא לאחוזתו של טראמפ שבמאר־א־לגו איש העסקים הקנדי קווין אולירי - "מר וונדרפול" בשמו השני, מהמוכרים ביותר באמריקה בזכות השתתפותו ארוכת־השנים בתוכנית "הכרישים". אולירי תמך בטראמפ בזמן הבחירות, ואחריהן הביע אהדה להצעת הסיפוח של קנדה לארה"ב, שבה טראמפ ממשיך להשתעשע מעת לעת. אולירי ירד למאר־א־לגו כי הוא רצה לשאול את טראמפ אם כדאי לו לרכוש את טיקטוק, ומה תהיה תגובתו של הנשיא החדש־ישן אם יעשה זאת.

למחרת הגיע לאחוזה בפלורידה, שכבר יש מי שמכנים אותה "שלוחת הבית הלבן", לא אחר ממנכ"ל קוקה־קולה, ג'יימס קווינס. הוא הציג לחובב הכי מפורסם של הדיאט־קוק מהדורה מיוחדת של המוצר, שהושקה לקראת ההשבעה. זו הפעם הראשונה שבה המותג האמריקני הכי מפורסם עורך מחווה כזו.

אלה רק שני ביטויים מני רבים לשינוי העמוק שאמריקה עוברת מאז קריסת הדמוקרטים בבחירות. כי כמובן - לא רק בבעלי הון מדובר. כבר מיום ניצחונו טראמפ למעשה מבשל ותופר מהלכים, גם פנים־אמריקניים וגם בינלאומיים. נשיא ארגנטינה וראשי הממשלות של איטליה ושל קנדה כבר ביקרו במאר־א־לגו. הוא קיים שיחות טלפון, שכללו לא רק ברכות על הניצחון אלא גם תוכני מדיניות מהותיים, עם נשיאי רוסיה, מקסיקו ומדינות נוספות. מנהיג נוסף, שאיתו ככל הנראה שוחח הכי הרבה פעמים, הוא ראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו.

מה בדיוק קרה בשיחות האלה - איננו יודעים. מה שכן ידוע הוא שבשבת האחרונה הגיע לארץ מקטאר חברו הקרוב ביותר של טראמפ, סטיב ויטקוף, איש סודו ומי שמונה להיות השליח לענייני המזרח התיכון. לא ידוע אם ועד כמה נתניהו ניסה לשכנע את ויטקוף לאפשר לו להגיע להסכם אחר בנוגע לחטופים, בתנאים הרבה יותר טובים, אחרי שטראמפ כבר יהיה נשיא. בלשכת ראש הממשלה גם סירבו להגיב לדיווחים שלפיהם הפגישה בין השניים היתה קשה.

עוד דבר שידוע הוא שוויטקוף העביר לנתניהו מסר חד וקשוח, בשם טראמפ: "הנשיא רוצה הסכם לפני ההשבעה". ונתניהו, האיש שהסביר לא פעם כי "ראש ממשלה בישראל צריך לדעת להגיד 'לא' לאמריקנים" - נפל גם הוא אפיים ארצה ואמר "כן, אדוני הנשיא". אנשיו אפילו לא מנסים להסתיר זאת.

פחד טראמפ שנפל על נתניהו גרם לו לוותר בשורה של סעיפים שעליהם עמד לאורך כל חודשי המשא ומתן הקודמים. הוא אישר את העסקה, אף שלא קיבל מחמאס את הרשימה שדרש כל כך הרבה זמן, ואף שלא ידוע כמה חטופים חיים ייכללו בעסקה. הוא ויתר על בידוק העזתים שיחזרו לצפון הרצועה, כלומר למעשה הוא מאפשר לחמאס לשקם את עצמו באזור שדמם של כל כך הרבה חיילים נשפך עליו בשנה האחרונה. נתניהו ככל הנראה הסכים להסגת כוחות גדולה יותר של צה"ל ממובלעות הענק של נצרים ופילדלפי מאשר בעבר. ויש נסיגות נוספות.

אך דווקא כשטראמפ נמצא על סף כניסה לבית הלבן - מה שצריך היה לקרות הוא ההפך הגמור. במצב יחסים נורמלי בין ראש ממשלה ישראלי הנתון במלחמה לבין נשיא אמריקני שאוהב את ישראל, מתבקש היה שנתניהו יאמר לטראמפ: "אדוני הנשיא, תן לי חודשיים לייבש את חמאס. אני עוצר את כל האספקה המיותרת שביידן כפה עלי להכניס לרצועה, סוגר לחמאס את ברז הכסף, עושה עוד כמה צעדים כדי להפריד בינו לבין האוכלוסייה, ואז ניגש לעסקת החטופים בתנאים הרבה יותר משופרים. היא הולכת להיות פאר היצירה, art of the deal. תן לי אשראי".

אבל טראמפ לא רוצה לתת לנתניהו צ'אנס. יש ביניהם משקעים, וגם הסבלנות שלו למלחמה הישראלית פקעה מזמן. הגם שמבצע הביפרים והקרסת הציר האיראני העלו מחדש את יוקרתה של המדינה היהודית, בעזה הוא רצה לראות את הסוף כבר מזמן. את המסר הזה הוא אמר לפני כמעט שנה בראיון ל"ישראל היום", ועכשיו, כשהמילה שלו גם קובעת, הוא דואג ליישם אותו - ולא חשוב מי עומד בדרך. "הרכבת של טראמפ" ("Trump Train", כפי שזה נקרא באנגלית) דורסת כל מה שמפריע לה בדרך.

בעזרת השם

על הבמה באולם האירועים המפואר ירד על ברכיו הסנאטור הברזילאי פלביו בולסונארו, בנו של נשיא המדינה הקודם ז'איר בולסונארו. לימינו נעמדה חברת הקונגרס האמריקני לשעבר מישל בכמן, ממובילות הארגון שנקרא "תפילת הבוקר למען ירושלים". לשמאלו הפסטור רמירו פנה, אחד הכמרים הצמודים לדונלד טראמפ. בעודה אוחזת מיקרופון ביד אחת ומניחה על כתפו של בולסונארו את היד השנייה, בכמן סיפרה למאות אורחי הכנס שבזכות התפילות שלהם, ובשל התעוזה של טראמפ, של בולסונארו האב ושל בנימין נתניהו לשמור על ישראל ולהעלות שגרירויות לירושלים, א־לוהים נתן להם הזדמנות שנייה.

בטקסט דתי ופוליטי גם יחד, ובנימה שמשלבת נאום כיכרות ותפילה רוחנית, בכמן עצמה את עיניה, סיפרה על הניצחונות הפוליטיים הבלתי צפויים של טראמפ, של בולסונארו ושל נתניהו, ואמרה: "א־לוהים החזיר אותם בשביל הרגע הזה, כדי לשמור על העם היהודי ועל ישראל. לכן הוא הציל את דונלד ג'יי טראמפ ואת בולסונארו מהתנקשות. א־לוהים, ברך את ז'איר בולסונארו, שישוב גם הוא כדי להחזיר את ברזיל להיות אומה מובילה. היום יש שם מנהיג קומוניסטי - לולה".

לא בכנסייה נידחת באמריקה התרחש המעמד, וגם לא בקרב אנשים בורים או טיפשים. הדברים נאמרו באולם האירועים המפואר במאר־א־לאגו, וכדי להשתתף באירוע צריך היה לשלם 1,000 דולר לפחות ולעבור בידוק של השירות החשאי. טראמפ בעצמו היה אמור להצטרף, אך עיסוקים של הרגע האחרון מנעו את הגעתו.

ולא רק נוצרים היו בתפילה - אלא גם חברי הכנסת אוהד טל ויוליה מלינובסקי, ראש מועצה אזורית שומרון יוסי דגן, חבר הכנסת לשעבר רוברט אילטוב שייסד את הארגון ושעד היום משמש נשיא שלו, רבנים אמריקנים שומרי מצוות, וגם מאמינים שנמצאים כנראה באיזשהו מקום באמצע בין הנצרות ליהדות. המשותף לכולם הוא אמונה יוקדת בקיומו של אל בשמיים, בתנ"ך ובערכיו ובעם היהודי ובזכויותיו. הדברים של בכמן - כמו גם הכנס כולו, למעשה - תלו את כל התהליכים הפוליטיים בעולם בקשרים שבין בני האדם לבין היושב במרומים.

כשחושבים על זה, האנליזות הפוליטיות של בכמן ושל הדוברים האחרים הן לא פחות טובות מאלה של הפרשנים המובילים בכלי התקשורת. כי הבה נאמר את האמת: ממש כפי שתפילות ותקוות לא תמיד מתקבלות - כך פרשנויות ותחזיות של "מומחים" לא אחת מתבררות כשגויות. כך שלפחות במדעי החברה - בוודאי בעולם שבו מועמדים שנראים חסרי סיכוי כמו טראמפ, בולסונארו וחאבייר מיליי כובשים את השלטון - ההסברים הרוחניים הם לא פחות טובים מה"מקצועיים".

הפרדוקס הגדול ביותר הוא שדווקא בני העם שהורישו לעולם את האמונה באל אחד ואת התנ"ך, ושלשלומם ולביטחונם מייחלים מאות מיליוני נוצרים בעולם, לא מעיזים בדרך כלל לבטא את דתם שלהם. המוני הנוצרים מזכירים את שם השם - ואנחנו בשם הרכב והסוסים. אמנם דגן כן הדגיש בדבריו כי "א־לוהים איתנו", אך לא כך עושים נציגיה הרשמיים של ישראל.

מה שבטוח, תוכני הכנס והמיקום שלו - וממש לא מדובר באירוע יחיד מסוגו - מספרים על הפוליטיקה ועל החברה האמריקניות סיפור אלטרנטיבי, שהוא אולי הסיפור האמיתי. כשהישראלים, כולל הדתיים, מציגים את הסיפור של מדינתם, השפה והנימוקים שלהם יהיו חילוניים, אובייקטיביים כביכול ואוניברסליים.

לא צריך לזנוח את הטיעונים האלה, אבל בעולם שבו הדת חזרה למלא תפקיד כל כך דומיננטי - המלחמה הרי נולדה ממניע ג'יהאדיסטי, בארץ יש גל של התעוררות דתית, וכאן באמריקה הדת מאז ומתמיד היתה דומיננטית - מותר לחזור ולומר שא־לוהים נתן לעם הנבחר את הארץ שבה בחר. כן, אנחנו מאמינים בזה.