כתובת האש הייתה על הקיר: השריפה בלוס אנג'לס היא אסון הפרוגרס הראשון

קורטני הייזלט, תושבת לוס אנג'לס, נמצאת בשבוע האחרון בחרדה תמידית. לדבריה, גם הרזומה העשיר באסונות שחוותה בעברה, לא הכין אותה למה שעובר עליה כעת. "הייתי בניו יורק ב־11 בספטמבר, 2001, וגם בהוריקן סנדי. ביקרתי בקיבוץ כיסופים בזמן שפצצות מרגמה נחתו ללא הרף אחרי 7 באוקטובר. בכל המקרים האלו ראיתי הרס, ראיתי פחד, וראיתי אנשים שאיבדו את הכל. אבל זה? זה סוג אחר של טרור. כי האש, מתברר, לא משחקת על פי החוקים של אף אחד. אתה יכול לכבות אותה, והיא מייד מוצאת נקודה אחרת וממשיכה לבעור. בחדשות אוהבים להגיד שלוס אנג'לס היא כמו אזור מלחמה, אבל זה בכלל לא נכון. באזור מלחמה יש לפחות מבנה או שניים שעדיין עומדים. מה שקרה אצלנו הוא אפוקליפטי. שום דבר לא נשאר".

היא ושני ילדיה בכוננות מתמדת, יושבים בבית ומחכים לנורא מכל. וגם אם בדרך נס התופת ידלג על השכונה שלהם, יש להם עשרות חברים, מכרים ובני משפחה שנשארו בלי כלום. "כל מה שצריך לקרות", היא אומרת, "זה שהרוח תשנה מעט את הכיוון והנה, הלכה לנו כל השכונה. כשהשריפה תיגמר - למה בדיוק האנשים האלה יחזרו? אין למה לחזור. בתי הספר נשרפו. חנויות המכולת, תחנות הדלק, מגרש המשחקים, המשרד של רופא המשפחה, המסעדה שהם הכי אוהבים - הכל נעלם כלא היה. תעצום רגע את העיניים ותנסה לדמיין את זה. תנסה לדמיין חיים שלמים של זיכרונות, ותנסה לדמיין שהכל נעלם בבת אחת. עם זה החברים שלנו מתמודדים עכשיו".

ואכן, המראות בלוס אנג'לס הם בלתי נתפסים. בפסיפיק פליסיידס, למשל, השכונה היוקרתית והיפה לאורך החוף של האוקיינוס הפסיפי, כ־77 אלף דונם נשרפו כליל, ורחובות שפעם אכלסו את הבתים של מפורסמים כגון פריס הילטון או בילי קריסטל הם כיום אדמה חרוכה. אפילו מי שמכיר את האזור היטב, מתקשה להתמצא במרחב. האש הותירה מעט מאוד נקודות ציון על תילן. סט של תצלומים אוויריים שפרסמה העירייה מוקדם יותר השבוע, הבהיר את העניין באופן מחריד וגרפי: מה שהיה עד לפני ימים ספורים אזור פורח ומנוקד בבתי ענק, הפך לשטח ריק ושטוח כמעט לחלוטין.

העיקר שהדגים ממשיכים לשחות

והאש עדיין בוערת: נכון לכתיבת שורות אלו, רק כ־11 אחוזים מהשריפה בפליסיידס נמצאים בשליטה, והשריפה באזור זה היא אחת מארבע או חמש שריפות שמשתוללות ברחבי העיר. כל רגע יכול להביא איתו זוועה חדשה, כל משב רוח עלול להחריב עוד אלפי בתים ולשלוח עשרות אלפי אנשים אל הלא נודע.

השאלה המתבקשת, אם כן, היא פשוטה. לא "איך דבר כזה יכול היה לקרות", הואיל ושריפות הן אסונות טבע, ואסונות טבע קורים גם במקומות שהתכוננו ביתר שאת לנורא מכל. השאלה בימים אלה בלוס אנג'לס היא אחרת, וחדה בהרבה: איך בעיר שבה שריפות קורות לעיתים תכופות, השלטונות המקומיים - מראשת העיר ועד מושל קליפורניה - נתפסו בלי כל הכנה, הגיבו בפאניקה מהולה בחוסר יעילות טרגי ומצאו את עצמם, למשל, ביומו השני של האירוע, בלי מים במאגרים ובלי יכולת להילחם באש בצורה המיטבית? לדעת רבים, לשאלה הזו למרבה הצער יש תשובה חותכת: כי בלוס אנג'לס, כמו בקליפורניה כולה, לפוליטיקאים האחראים אכפת אך ורק מנושאים שמעניינים את השמאל הפרוגרסיבי הקיצוני, ולא מבעיות שוליות כמו משילות, כוננות או מציאות.

כדי להמחיש את הטענה, הכירו בבקשה את הסמלטים. הדגים הללו, שאורכם בין חמישה לשבעה סנטימטרים, נחשבים ככאלו שכמעט נכחדו. כדי להגן על אזור גידולם הטבעי החליטה מדינת קליפורניה שלא לשאוב מים מהדלתא של נהר סקרמנטו־סן יואכים. במהלך המרוץ לנשיאות בשנת 2016 דונלד טראמפ הבטיח לחקלאי קליפורניה, שאף הם סובלים ממחסור במים, להטות את מי הנהר דרומה לשימושם. אבל כשטראמפ נבחר וקיים את ההבטחה, קליפורניה תבעה אותו ובלמה את המהלך - הדגיגון היה חשוב יותר מכל, גם מאגירת מים לצורך כיבוי שריפות. וכך, כמה ימים לאחר שהשריפות פרצו, נגמרו לכבאי האש בלוס אנג'לס המים.

כמעט מייד המדבררים הרשמיים של המפלגה הדמוקרטית ומלחכי פנכתם בתקשורת האמריקנית נכנסו למגננה והתגייסו למזער נזקים. אמנם נכון שמאגרי מים לא הוזרמו דרומה ללוס אנג'לס מתוך דאגה לשלומו של הדגיגון, הם אמרו, אבל גם לו המים הללו היו זורמים בשפע, עדיין לא היתה לכך השפעה רבה על כמות המים הנתונה לרשות הכבאים שנלחמים בשריפה.

בואו נקבל לרגע את ההנחה הזו כנכונה מבלי להיטפל לפרטים. מה, אם כך, גרם לכל המים בלוס אנג'לס - שוב, עיר למודת ניסיון של שריפות - להיגמר ברגע האמת? זו השאלה ששאל השבוע גאווין ניוסם, מושל קליפורניה. "אנחנו צריכים תשובות כדי להבטיח שזה לא יקרה שוב", אמר האיש שנבחר כדי להבטיח שזה לא יקרה מלכתחילה. הוא כיוון את דבריו בעיקר לשתי נשים: ג'ניס קינונס, האחראית על המים בעירייה, וקארן בס, ראשת העיר.

בס, פעילת זכויות אזרח ששירתה במשך עשורים בבית הנבחרים של קליפורניה ובקונגרס, היתה אחת המועמדות הסופיות של ג'ו ביידן לתפקיד סגניתו. כשהמינוי נפל בחיקה של אישה שחורה אחרת מקליפורניה, קמלה האריס, בס החליטה לרוץ לראשות העיר. יריבה במרוץ, יזם הנדל"ן ריק קרוזו, השקיע 100 מיליון דולר מהונו, אבל את הבוחרים הפרוגרסיביים בלוס אנג'לס קרוזו והרקורד המרשים שלו בשינוי פני העיר לטובה לא עניינו. גם לא עניינו אותם שורה של הצהרות רדיקליות מצד בס, למשל תמיכתה החוזרת והנלהבת בפידל קסטרו ובמשטרו הדכאני בקובה. הבחירה לדידם היתה בין גבר לבן לבין אישה שחורה, וכל פרוגרסיבי שמכבד את עצמו ידע בדיוק מה לעשות.

כראשת העיר, בס הזדרזה לאמץ שורה ארוכה של רעיונות החביבים על פרוגרסיבים באשר הם. היא ריפתה את ידי המשטרה המקומית, למשל, ומייד ראתה גידול של 81 אחוזים במקרי הגניבה, מה שהוביל לסגירתן של חנויות רבות. מי שנכנס לבית מרקחת בלוס אנג'לס כיום, למשל, ורוצה דאודורנט או אבקת כביסה, צריך לצלצל בפעמון ולחכות למישהו שיבוא עם מפתח: כמעט כל הסחורה נעולה מאחורי סורג ובריח מחשש לגניבות. בס גם המשיכה לעודד כניסת מהגרים בלתי חוקיים ללוס אנג׳לס: נכון להיום, יותר מ־800 אלף מהם חיים בעיר ובפרווריה, ו־3 מיליון בקליפורניה בכללה. על פי דוח של הפדרציה האמריקנית לרפורמה בהגירה, רשויות מקומיות ברחבי המדינה, כולל בלוס אנג'לס, מוציאות בממוצע 25.3 מיליארד דולר בשנה על שירותים למהגרים בלתי חוקיים, בערך 2,370 דולר לשנה לכל משפחה שמשלמת מיסים.

אפליה מתקנת לא מצילה חיים

בס המשיכה לתעדף מהגרים על פני משלמי מיסים, והמשיכה גם להזרים כספים למחוסרי הדיור: יותר מ־46 אלף חסרי בית חיים בלוס אנג'לס גופא, ועוד כמעט כמספר הזה בפרווריה. במקום להוציא את דרות הרחוב מחוץ לחוק, או להעביר את מחוסרי הדיור לערי אוהלים ולספק להם את צורכיהם שם, בס התעקשה שחובה על לוס אנג'לס לדאוג קודם כל לאלו שאין להם קורת גג. היא הכריזה על תוכנית שאפתנית לבנות עוד יחידות דיור זולות בעבורם, אבל אז הבינה את כל מה שכל בר בי רב כבר ידע מזמן - שבעיר כמו לוס אנג'לס אי אפשר לבנות יחידות דיור מוגן בשכונות שבהן בתים עולים עשרות מיליוני דולרים. ראשת העיר שינתה את התוכנית, והכריזה שהיחידות החדשות יתרכזו בשכונות עניות ונחשלות בלבד. כשמבקריה מימין ומשמאל מחו שהתוכנית רק תהפוך את השכונות הללו לעניות ולנחשלות עוד יותר, בס הזרימה 17.6 מיליון דולר ליוזמות למען מחוסרי הבית, שהובילו למעט מאוד תוצאות. את הכסף, אגב, היא קיצצה מתקציב מכבי האש.

מי שהתלונן על הקיצוץ זכה להסבר, שלפיו האתגר האמיתי של שירותי הכבאות הוא לא להבטיח תקציבים הולמים, אלא להעלות את מספר הנשים, הלהט"בים ובני המיעוטים המשרתים. בס מינתה את קריסטין קראולי, לסבית מוצהרת, לראשות שירותי הכבאות, וזו מצידה חיברה תוכנית עבודה, שלפיה אחד מיעדי העל של שירותי הכבאות צריך להיות "להתחייב לארגון שמאמץ בחום את ערכי הליבה של diversity, equity and inclusion", מילות המפתח של השמאל הפרוגרסיבי שמשמעותן להתחשב לא בכישורים של מאן דהוא אלא בצבע העור, המגדר או הזהות המינית בלבד. קראולי, למשל, מינתה לתפקיד המשנה שלה, האחראית באופן בלעדי למדיניות שתבטיח יותר בני מיעוטים ובנות מיעוטים בשירות, אישה בשם קריסטין לרסון.

"כשמישהו מחלץ אותך מאסון", היגגה לרסון בראיון לעיתונות, "אתה רוצה שהוא או היא ייראו בדיוק כמוך". המראיין חלק עליה, ואמר שהדבר הכי חשוב בשעת אסון הוא להבטיח שכוחות החילוץ - תהיה זהותם הגזעית, המגדרית או המינית ככל שתהיה - יכולים לבצע את עבודתם נאמנה. מה למשל יקרה, נשאלה לרסון, אם בתור אישה היא עלולה להיות לא חזקה מספיק כדי לחלץ גבר גדל מידות, שאיבד את ההכרה בבית שעולה באש? מבלי להניד עפעף לרסון צחקקה למצלמה ואמרה: "אם הוא איבד את ההכרה בבית שעולה באש ואני צריכה לחלץ אותו משם, זו בעיה שלו מכיוון שהוא הכניס את עצמו למקום הלא נכון".

כחלק מהתקינות הפוליטית, אגב, שירותי הכבאות של לוס אנג'לס תרמו כמויות עצומות של ציוד לאוקראינה, ציוד שחסרונו מאז פרוץ השריפה מורגש היטב.

אבל לא רק שירותי הכיבוי סבלו ממדיניות של מינויים על סמך אפליה מתקנת במקום כישורים. ראש שירותי המים של לוס אנג'לס, ג'ניס קינונס, אישה שמשכורתה כ־750 אלף דולר לשנה, ידעה במשך חודשים ארוכים שאחד ממאגרי המים המרכזיים של העיר ריק ולא בשירות. קינונס לא עשתה דבר בנדון, החלטה שתרמה באופן ניכר למחסור הטרגי במים. לחובבי האירוניה, אגב, המעסיק הקודם של הגברת, חברת חשמל גדולה בשם PG&E, פשט את הרגל בין השאר בגלל אחריות עקיפה לשריפות ענק בקליפורניה. דבר מהאירוניה הזו לא הפריע לכוהני התקינות הפוליטית, כמובן, שחשו לקדם את קינונס בעיקר בשל היותה אישה ממוצא לטיני.

מופע האימים של ראשת העיר

מה שמחזיר אותנו לראשת העיר בס. כמה ימים לפני פרוץ השריפה בס הוזהרה שיש סכנה גדולה שאסון עומד להתרחש. היא התבוננה בתרחישים, קראה את תנאי הרוחות ומזג האוויר, ועלתה מייד על טיסה לגאנה שבאפריקה, כדי להשתתף במסיבת ההכתרה של הנשיא החדש. כשהשריפה פרצה ובס נאלצה לשוב מייד לעירה, היא סיפקה את אחד הרגעים ההזויים ביותר בזיכרון הקולקטיבי האמריקני, כשכתב טלוויזיה בריטי שאל אותה כמה שאלות נוקבות עם ירידתה מהמטוס ובס, במקום לענות, הביטה בו במבט חלול בדממה מוחלטת במשך דקות ארוכות.

מאוחר יותר, במסיבת עיתונאים בשידור חי, הפצירה ראשת העיר בכל מי שזקוק לעזרה לפנות ל"url", המינוח האנגלי הכוללני לכתובת אינטרנט. את הכתובת הספציפית עצמה בס לא השכילה לקרוא מהטלפרומטר, מה שהוביל גם את אלו שעוד רצו לגבות אותה בשעת המשבר להודות שהגברת היא כישלון מוחלט ומהדהד.

כמוה האדון ניוסם. המושל הפוטוגני הוזכר, לפני השריפה, כאחד המועמדים הבולטים בהובלת המפלגה הדמוקרטית אחרי הכישלון הצורב של האריס. אחרי שסיים להתנגח בטראמפ בסוגיית הדגיגון - החלטה, נזכיר, שהתבררה כהרת אסון - ניוסם נתפס בקלקלתו כשהצהיר, לפני כמה שנים, ששטחים עצומים בקליפורניה טופלו בטיפול מונע כנגד שריפות. המושל, התברר, ניפח את המספרים בכ־690 אחוזים. ובעוד הוא כשל במתן מענה הולם לסכנה המוחשית והממשית של שריפות ענק, הוא הכריז על שורה של צעדים הזויים בשם המלחמה בשינוי האקלים, כולל הוצאת כל המכוניות הלא־חשמליות מחוץ לחוק בקליפורניה עד לשנת 2035. ובזמן שהמושל הסתודד עם מפורסמים בוועידות אקלים של האו"ם, את התקציב של הרשות למלחמה בשריפות הוא קיצץ ב־150 מיליון דולר.

אפשר להמשיך עוד ועוד באותו העניין, ולספר עוד ועוד סיפורים על אנשים לא ראויים בעליל שמונו לתפקיד בגלל תקינות פוליטית, על נושאי תפקידים שהזניחו את המציאות לטובת פנטזיות פרוגרסיביות הזויות והרסניות, ועל נבחרי ציבור שבמשך שנים בחרו להתעלם במפגיע מהציבור והפכו את הערים שבשליטתם לעיי חורבות. אותם האנשים, בתמיכת אותם התורמים ובשירות אותה המפלגה, הפכו את שיקגו לבירת הרצח האמריקנית, על אף חוקים נוקשים כנגד כלי נשק בעיר; או את הרכבת התחתית בניו יורק לסיוט של רצח ואלימות על גלגלים, למרות מאות מיליוני דולרים בתקציבים מבוזבזים; או את פילדלפיה לשיאנית ארה"ב במוות ממנת יתר של סמים.

אפשר גם להמשיך ולמנות את מספר האנשים שבורחים בכל שנה מכל מדינה שמנוהלת על ידי הכת הפרוגרסיבית: בין השנים 2021 ל־2023 בלבד, למשל, יותר ממיליון איש עזבו את קליפורניה למקומות אחרים בארה"ב, מתוכם עשרות אלפים שברחו מלוס אנג'לס לערים כמו אוסטין, טקסס.
"חלם האמריקנית"

אבל בינתיים, לתושבי לוס אנג'לס יש בעיות גדולות יותר לפתור. השריפות ממשיכות להשתולל, הנזקים נאמדים ביותר מ־130 מיליארד דולר ולמעטים, אם בכלל, יש אמון כלשהו בנבחרי הציבור. אמנם חלק ממפורסמי הוליווד, כולל השחקניות איווט ניקול בראון וקים וויטלי, יצאו להגנתה של בס ואמרו שכל ביקורת נגד ראשת העיר היא גזענות ומיזוגיניה ותו לא - "היא חיה כאישה שחורה בארה"ב הרבה זמן", אמרו השתיים, "אז שום דבר מזה לא חדש לה" - אבל רובם המכריע של תושבי העיר דורשים שהאחראים ייתנו את הדין: יותר מ־100 אלף מהם חתמו על עצומה שדורשת את פיטוריה של בס לאלתר.

גם השלטונות הפדרליים בארה"ב מתבוננים בנעשה בחרדה. מוקדם יותר השבוע יושב ראש בית הנבחרים, מייק ג'ונסון, אמר שבעוד ברור שלוס אנג'לס זקוקה נואשות לסיוע פדרלי, ייתכן מאוד שהסיוע יגיע רק בתנאים מגבילים שמבטיחים שהמשאבים לא יבוזבזו על ידי אותם נבחרי הציבור, שנכשלו עד כה נחרצות בניהול המשבר. "ברור שהיו ניהול כושל של משאבי מים וטעויות בניהול היערות", אמר ג'ונסון בעקבות תפקוד הרשויות מאז פרוץ השריפות ובתקופה שקדמה להן, "היו כל מיני שגיאות חמורות. זה הכל עניין של הנהגה".

ולהנהגה, כך חשים רוב תושבי לוס אנג'לס בימים אלו, לא ממש אכפת מהם. כמעט כל אחד מתושבי העיר שאיתו דיברתי, ללא קשר לשיוך מפלגתי או למעמד סוציו‏־אקונומי, חזר על אותה המנטרה בדיוק: העיר נשלטת על ידי קומץ של פוליטיקאים פרוגרסיביים שמכורים לאותם הרעיונות האוטופיים, בלי שום קשר למציאות ובלי שום דאגה לרווחתם של האנשים שחיים בעיר.

"אנשים בחוף המזרחי אוהבים לצייר אותנו בקליפורניה כחלם האמריקנית", אמרה העיתונאית אביגייל שרייר, תושבת לוס אנג'לס זה עשורים. "אני מכירה כמעט את כל השכנים שלי, וכשהילדים שלי, חלילה, נופלים מהאופניים, כל השכנים רצים לרחוב לבדוק שהכל בסדר. באיזו עוד עיר גדולה קורים דברים כאלה? מצד שני, אנחנו נשלטים על ידי אימבצילים מושחתים, מלאים בטינה כלפי אזרחים משלמי מיסים. למהגרים, למחוסרי הדיור, למכורים לסמים הם נותנים בשמחה את כל ההטבות, כולל מענקים כספיים, ואותנו, האזרחים שומרי החוק, הם מענישים על כל צעד ושעל.

"לפני כמה שבועות נכנסתי לחנות לקנות זוג נעליים לבן שלי. ביציאה שאלתי את הקופאי על מגיפת הגניבות מהחנויות בלוס אנג'לס, ועל איך שגנבים יוצאים באין מפריע בידיים מלאות סחורה גנובה, מבלי שהעובדים יוכלו לעצור אותם. שאלתי את הקופאי מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו גנב מהחנות. הוא אמר 'לפני 20 דקות'. ככה זה לחיות היום בקליפורניה: זה שיברון לב מתמשך אחד גדול".