"חמאס נותר עם קלף אחד ביד. המטבע האחרון בכיס. זה לא אותו חמאס של עסקת שליט", אומר גורם בכיר, "אז הוא היה בשליטה מלאה ברצועה, היו לו כל המנגנונים. אז מה שקיבל בתמורה היה בשבילו פרס. במצב של היום חמאס היה מוותר על החטופים, על הקלף האחרון, והיה שמח לחזור למצב שהוא היה בו לפני 7 באוקטובר".
זו אולי הראייה הפרופורציונלית לקראת מימוש העסקה לשחרור החטופים. "אף ראש ממשלה לא היה רוצה להיות בסיטואציה הזאת - של הכרעה בין החטופים לבין הסכנות העתידיות. עסקה כזאת תמיד טעונה בהרבה מאוד רגשות".
אבל יש ראייה כוללת, שכבר אין לנו מה להשיג עם התמשכות המלחמה, את ההישגים הגדולים כבר השגנו. כפי שמלמדים השבועיים האחרונים, ישראל על סף דשדוש בעזה שמחירו הוא עוד הרוגים. זה מחיר של לחימה שחייבת להימשך עד להחזרת אחרון החטופים. המבט הוא כבר לימים שאחרי מימוש העסקה. "היום שאחרי" רלוונטי הרבה יותר לציבור הישראלי מאשר למטרה המדינית, שמדשדשים בה בלי סוף לגבי מה יהיה ברצועת עזה ב"יום שאחרי". ומבחינת היהודים, שחרור החטופים יהיה מימוש של אחד ההישגים הגדולים של המלחמה. היה קשה מאוד לחזות בתחילת המלחמה מצב סיום שבו חמאס מרוסק, עזה חרבה וישראל מחזירה מספר גדול של חטופים בלי להשאיר אף בן ערובה חי בידי חמאס.
קשה להתווכח עם קולות שמודדים את שווי העסקה בסכנות שיבואו בהמשך. אבל יש לזה תשובה. אמנם אם חמאס הוא יבלית - אז השטח לא נוכש עד הסוף. אבל אין לחמאס יכולת התקפית, והחברה העזתית בכללותה ספגה אבידות שהן מעבר לכל מה שהם העלו בדעתם. לגבי סכנת המחבלים המשוחררים, הוכח ב־7 באוקטובר שאין לפלשתינים מחסור ברוצחי המונים. מה שהתברר לקניבלים זה שמחיר הטבח והחטיפות הוא מלחמה טוטאלית עם הרס בקנה מידה גדול מאוד, שכולל גם הרג של אלפים רבים של מחבלים ופגיעה סביבתית בלתי נמנעת באזרחים שלכודים כמגן אנושי לכנופיות הרצח.
זה לא היה בעבר. עסקת ג'יבריל ב־1985 היתה רוח גבית לפרוץ האינתיפאדה הראשונה ב־1987, ועסקת שליט יצרה אצל האויב תחושה שהם לא משלמים על פשע החטיפה. גם מי שמתרפק על הישגי מלחמת יום הכיפורים, יודע שבעקבות המלחמה ההיא הטרור קיבל תנופה ושנות ה־70 היו מלאות במגה־פיגועים.
הפעם התנאים הם כאלה שממשלת ישראל וצה"ל יגבו מחירים כבדים עד כדי חידוש המערכה בעזה, אם יתבצעו פעולות התקפיות כלשהן.
"7 באוקטובר מחייב אותנו לביטול מדיניות ההכלה", מבטיחים בירושלים, "זה אומר שנפעל לא רק במקרה של תקיפה ישירה, אלא גם כנגד ניסיונות התחמשות".
האתגר הוא של הממשלה, כי בנושא התגובה הצבאית יכול להיות חיכוך מול הממשל האמריקני, ויהיה צורך לקבוע עובדות. "דין עזה יהיה כדין טולכרם. הפעילות בעזה תהפוך לבט"ש", אומרים בירושלים. בסביבות חמש לפנות ערב ביום רביעי עוד לא התקבלה תשובת חמאס להסכם שגובש, וזאת חרף כל הברברת שפרצה לפתע בשעה שתיים בצהריים. השרים היו במתח לקריאה מלשכת ראש הממשלה כדי לדון ולהצביע על ההסכם.
המבחן השוטף יהיה בתחזוקת הפרימטר, שגורע כ־17 אחוזים משטח הרצועה. צה"ל לא יהיה ממוקם שם פיזית. הוא ישלוט בשטח עם תוספת רצינית של כוחות. עדיין לא נקבעו הוראות הפתיחה באש לצורך אכיפת הביטחון באותה רצועה בעומק של קילומטר. בממשלה יש רצון לעבור לפרק הבא, שהוא איראן. האם החברה הישראלית תתעורר בסוף התהליך אל הימים האחרים? בהתחשב במהפך האזורי כתוצאה מהניצחון בצפון, מותר לצפות לזה. העיניים יהיו על איראן. ההערכה היא שהנשיא טראמפ ילך קודם כל על ניסיון דיפלומטי מול איראן. בממשלה לא נותנים למהלכים הדיפלומטיים הסתברות גבוהה להצלחה. "הוא ינסה להוריד אותם על הברכיים".
עדיין אין הבנות סופיות מול ממשל טראמפ, שייכנס בשבוע הקרוב לשלטון. אבל השרים הבכירים בקבינט הביטחוני מרוצים ממה שהם שומעים מהצוות שמקיף את טראמפ. בזירה הבינלאומית מחכים להתבהרות. שמיים מעוננים חלקית פירושו שיש צפי לביטול צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט. התנהלות בתי הדין בהאג כלפי ישראל סיבכה מאוד את המלחמה בטרור. את המכשול הזה הממשל האמריקני יסיר. בתום תהליך סיום המלחמה ושחרור החטופים נהיה יותר מאוחדים. מי שיפגע באחדות, כולל סיעות שמאיימות על שלמות הממשלה, יאבד תמיכה ציבורית.
איזה טראמפ נקבל?
התנהלותו של הנשיא המיועד בשבוע האחרון צריכה להדליק נורה אדומה בירושלים. אחרי ההסכם בדרום והניצחון בצפון, ישראל צריכה לרתום את טראמפ לטיפול מכריע בגרעין האיראני
שחרור החטופים יתבצע, וייתכן שסוף־סוף ייגמר הפרק הקשה הזה בתולדות המדינה. אבל לקראת השבעתו של דונלד טראמפ לכהונה שנייה, נראה שהוא שיחק כאן תפקיד שמדליק נורה אדומה בוהקת לגבי נשיאותו ויחסו לישראל. הלחץ העיקרי שלו פעל בעיקר על ישראל. איומי הגיהינום על חמאס השפיעו פחות. השליח וויטקוף התנהל בגסות כלפי ראש הממשלה, ואילו על שליט קטאר הוא אמר ש"עשה את עבודת השם".
טראמפ רוצה שהעניין ייגמר עד להשבעתו, וישראל נדרשת לספק את הסחורה. זה מלמד שיחסי ארה"ב וישראל בכהונה השנייה של טראמפ עלולים להיות בעייתיים יותר מבכהונה הראשונה. ישראל לא תוכל להעניק ויתורים בכל פעם שהנשיא בעל שאיפות הגדלות רוצה להפגין את כוחו ולראות תוצאה. עבודות ושיבושים בדרך.
לקראת כהונתו הראשונה זכורות פרשנויות ותחזיות של לפחות שניים מהמומחים הגדולים למזרח התיכון וליחסי ישראל־ארה"ב, אהרון דיויד מילר ודניאל פייפס. שניהם פחות או יותר חזו שבתוך כשנה יהיה פיצוץ בין טראמפ לממשלת ישראל, ושהנשיא יפנה נגד ישראל. זה ממש לא קרה. טראמפ היה הנשיא התומך והידידותי ביותר לישראל אי־פעם. צריך לקוות שכך יהיה גם בסבב הנשיאותי הזה. הפעם טראמפ מגיע לבית הלבן חזק, בטוח בעצמו, כשהוא מרגיש שקיבל מנדט כמעט אבסולוטי מהעם האמריקני להוביל, לנווט, להחליט.
עד כדי כך, שאפילו הנשיא היוצא ביידן ומזכיר המדינה שלו אנתוני בלינקן למעשה מיישרים איתו קו. ביידן בנאום השבוע ניסה לנכס לעצמו את ההישג האדיר של ראש הממשלה נתניהו, כאשר הכריז שאיראן "אף פעם לא היתה כל כך חלשה כמו היום".
ובלינקן בראיון בטלוויזיה האמריקנית אמר: "זה רגע של הזדמנות. הזדמנות לפתור לטווח ארוך את האתגר הגרעיני שמציבה איראן, אבל לא רק זה, אלא גם לשים קץ לכל הפעולות של איראן במרחב". במילים אחרות, לאחר הניצחון של ישראל בחזית הצפונית, שניים בכרטיס אחד - חיזבאללה פלוס סוריה - בלינקן וביידן מברכים על המוגמר. גם בחירתו של הגנרל עאון כנשיא לבנון היא תוצאה של שחיקה עד כדי קריסת מעמדו של חיזבאללה.
השאלה היא למה התכוון בלינקן ב"לפתור לטווח ארוך". מכיוון שלא פירט, זה נראה כאילו הוא סומך את ידיו על ה"פתרון" שיחליט טראמפ. זה יכול להיות הסכם גרעין בעל תוכן אמיתי, שמעקר לחלוטין את פרויקט הגרעין האיראני; וזו יכולה להיות מהלומה צבאית להשמדת מתקני הגרעין. ישראל שוב תצטרך להחליט בעצמה אם היא מעניקה לנשיא טראמפ את הקדימות במהלכים שעליהם יחליט, או שהיא יוצאת בעצמה להתקפה על המתקנים. יש תחושה שאם טראמפ משקיע בסיום המלחמה בעזה, וינסה לסיים את המלחמה באוקראינה, הוא לא ירצה לראות את תחילתה של מלחמה מופלאה חדשה.
משהו חיובי בדומיננטיות של טראמפ: האיומים שלו ישפיעו בשלבים הבאים של הסכם שחרור החטופים. יש פרשנים מכובדים שרואים חורים בהסכם, שעלולים לגרום לחמאס לחמוק מביצוע מהלכי השחרור הסופיים. נראה שבנקודה הזאת אפקט טראמפ יעבוד לטובתנו. האם ההסכם שיכלול את סיום המלחמה ושחרור כל החטופים מרמז על הכיוון של משא ומתן בין ארה"ב לאיראן? זאת אפשרות סבירה. אבל פרשת ההסכם הנוכחי מציגה את טראמפ באור אחר. הוא איבד משהו מהאמינות שלו.
כמו אז
"מאז 1948 לא אפשרו לנו לזכות בניצחון שלם", האשים רבין את האמריקנים כבר ב־1975, במה שנראה כאילו נאמר בימים אלה ממש. גם חילופי הממשל בוושינגטון לא מראים שצפוי שינוי
מי שהגדיר ללא עכבות את תפקידה המפוקפק של ארה"ב בעימותים של ישראל עם העולם הערבי היה יצחק רבין. רבין הוא מייסד הז'אנר של מנהיג פוליטי או צבאי, שהוא קודם כל פרשן. בתחילת 1975, די בתחילת כהונתו כראש ממשלה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא שוחח עם כתב אמריקני. מצאתי את הציטוטים בארכיון המדינה, ולא ברור אם דברי רבין צוטטו בפרסומים אמריקניים.
"המלחמה אכן פרצה בהפתעה", אמר, "אבל למרות זאת, היינו במצב שיכולנו לבצע מתקפת מנע אווירית. לא ביצענו את התקיפה הזאת מסיבה פשוטה - כדי לא למצוא את עצמנו בנתק מארה"ב. ב־26 השנים האחרונות ישראל היתה מוגבלת בשימוש שלה בכוחה הצבאי כדי לשים קץ לעימות (עם הערבים) בדרך הנורמלית שבה מסיימים מלחמות. היה ביכולתה של ישראל לשים סוף לסכסוך באמצעים צבאיים", קבע רבין, "אבל מאז 1948 לא אפשרו לנו לזכות בניצחון שלם (מוחלט). ולכן, למרות שאנחנו מנצחים בשדה הקרב, אין בכוחנו לתרגם את ניצחונותינו להסדרים מדיניים משלימים. במלחמת אוקטובר מצרים היתה על סף התמוטטות צבאית. ד"ר קיסינג'ר וארה"ב הצילו את המצרים יותר מבריה"מ. האסטרטגיה האמריקנית היתה להפגין לעיני סאדאת שהאינטרסים המצריים נמצאים בוושינגטון, ולא במוסקבה. ואת המחיר היתה חייבת לשלם ישראל... שחררנו את ארמייה 3 ועשינו ויתורים טריטוריאליים בגדה המערבית של התעלה וויתרנו על חלק מהשטח בגדה המזרחית".
השאה הפרסי באחרית ימיו נפגש במקסיקו עם הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון. זה היה כבר אחרי נפילת השאה וכמה שנים אחרי התפטרות ניקסון. "השאה אמר לי שמה שהדאיג אותו במדיניות האמריקנית זה לא אם ארה"ב לטובתו או נגדו", ציטט ניקסון, "אלא חוסר הוודאות שאפיין את המדיניות האמריקנית. אין דבר גרוע יותר כשאתה מתעמת מול מהפכנים קיצוניים מאשר חוסר הביטחון בתמיכה שיש לך.
"ברגע מסוים נשמעות הכרזות אמריקניות בפומבי ובאופן פרטי שמדברות על תמיכה מוחלטת. יום אחר כך - הדלפה ממקור רם דרג שמספר שפקידים בדרגי הביניים נפגשים עם חומייני, שמטרתו להפיל את השאה. עוד יום ועוד הדלפות על כך שבמקרה שהשאה יעזוב את איראן, ארה"ב תהיה מוכנה לקבל כל ממשלה שתוקם בטהרן. האפקט של כל הדברים האלה הוא עידוד לאויביו, ובמקביל החלשה ודיכוי רוח התומכים בו. מה שקרה לשאה, וכך זה הובן במזרח התיכון ובעולם בכלל - שזה מסוכן להיות ידיד של ארה"ב, ומנגד - משתלם להיות אויב שלה".
ניקסון סיפר שהשאה הביע תימהון על היהודים הליברלים בתקשורת, שמתחו עליו ביקורת אלימה שהוא ריאקציונר. "הוא לא יכול היה להבין את זה - מאחר שהוא היה הידיד היחיד של ישראל באזור", וגם סייע לישראל ולארה"ב באספקת דלק.
רבין וניקסון, שדי אהדו זה את זה, מתארים בדבריהם גם את המציאות העכשווית. לא ברור אם באופן בסיסי טראמפ באמת מסמן שינוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו