פוליטיקאים בגלימה
מול המשפטנים, שהמשיכו השנה לאבד מיוקרתם וממעמדם, עומדים שלושה מנצחים: רה"מ נתניהו, ראש המוסד דדי ברנע, וכן - גם הרמטכ"ל הרצי הלוי
הלוזרים הגדולים של השנה החולפת הם המשפטנים לסוגיהם. חלקם בגלימות שופטים, חלקם בגלימות אקדמיה שחורות, חלקם תובעים מטעם הפרקליטות, וחלקם במדים עם דרגות שבדרך כלל עונדים אותן מפקדים בכירים, שלעיתים נאלצים להסתער לצד פקודיהם עם נשק אישי ביד. השנה יותר מאי־פעם בעבר, אנשי המשפט בישראל התחילו להיראות בעיני הציבור כדמויות נלעגות.
קריקטורות מגוחכות. אנשי שררה מגוחכים הנדחפים לכל אירוע. אנשים שהציבור הרחב סולד מהם. כי פסיקותיהם או חוות הדעת שלהם או ההנחיות והאיגרות שלהם משרתות קבוצה חברתית מסוימת, ובדבריהם שולטים המוסר והערכים האינטרסנטיים הרבה יותר מאשר החוק.
עולם המשפט נתפס יותר ויותר כפיקציה, לא יותר מסוציולוגיה פוליטית במסווה של ז'רגון משפטני. הביקוש העצום ללימודי המשפטים נובע מכך שהמקצוע כביכול הופך מצד אחד למשהו שדומה ללימודי נהיגה, ומצד שני לסמינר הכשרה של עסקנות פוליטית. לימודי נהיגה, כי כשאתה יוצא אל שבילי החיים אתה מתקשה להסתדר בלי היכולת לפצח את הטכנולוגיה הביורוקרטית שעורכי דין או רואי חשבון מכירים.
למרות ההידחקות של עורכי הדין במערכת המשפט לכל פעילות המלחמה, המנצחים של השנה החולפת הם עדיין הלוחמים. מפקדי האוגדות והחטיבות, וכמוהם אחרון הלוחמים. אך בגלל כללי המשחק העיתונאיים, מעליהם אפשר לסמן שלושה מנצחים: רה"מ נתניהו וראש המוסד דדי ברנע, ולצידם, בסטטוס אמביוולנטי - הרמטכ"ל הרצי הלוי. מצד אחד, רא"ל הלוי היה המצביא בעל פני היגון שמתלבט ולא דוחף קדימה; אך מהצד השני, מהרגע שבו הדרג המדיני הגיע להחלטה - הוא הניע את הצבא בעיתוי הנכון למהלכים תוקפניים, שהכריעו את המערכה בצפון וגם את המערכה מול חמאס, מלבד מה שקשור בשחרור החטופים.
ברנע הגדיר תפקיד חסר תקדים בעת מלחמה למוסד שהוא עומד בראשו: כל הסיכולים הממוקדים, עוד לפני המבצע שאפשר לקרוא לו על שם הסרט הבלתי נשכח "חמשת אלפים אצבעות", או "אלף העיניים של ד"ר מבוזה", או בשפה הוולגרית של הפלמ"ח - "סירסנוך יא מוחמד"; ולאחר כל אלה, חיסול למעשה של שדרת הפיקוד החיזבאללית ושל חלק מהפיקוד של משמרות המהפכה בסוריה ובלבנון.
רה"מ בנימין נתניהו, מלבד כושר השיפוט המדויק שלו בממשק המדיני־מבצעי, עמד בלחץ אטומי. שפת הרחוב פתאום נשמעת פשוטה ומדויקת. היה לו גם ראש בטון. שום מנהיג בישראל לא היה מצליח לספוג ולנטרל את מכלול הלחצים האישיים והבינלאומיים, כולל הנכונות להיות המבוקש מספר 1 של מערכת המשפט הפוליטית בעולם - ולהמשיך במערכה עם אורך הנשימה ועצבי הברזל, תכונות שלא מחבבות אותו גם על רבים בישראל. לפי מה שנחשף על שעות המלחמה הראשונות, אפילו בתחקירים עוינים, הוא כנראה היה היחיד במכלול ההנהגה הצבאית והמדינית שהבין מייד מול מה ישראל עומדת, והציע להגיב מייד בפעולות צבאיות מסוימות.
בעיניים של חמאס
כעס על ארדואן, שביעות רצון מביידן והשימוש במנהרות להרתעת צה"ל: מסמכים שנמצאו בעזה מלמדים על אסטרטגיית ארגון הטרור במאבק
סא"ל (מיל') יהונתן דחוח־הלוי, מהמרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, עושה עבודה יסודית שאף אחד בתקשורת הגלויה לא עושה. הוא חורש את מסמכי השלל שצה"ל אסף בתוככי רצועת עזה, ובונה תמונה על האסטרטגיה המתוחכמת של חמאס להפעלת לוחמה פסיכולוגית ופוליטית נגד ישראל. אלה לא כל המסמכים, כמובן, אלא רק מה שדובר צה"ל מצא לנכון להעביר לדחוח־הלוי כהיענות לבקשותיו. השבוע הוא פרסם מסמך מסכם נוסף על הלוחמה הפוליטית־פסיכולוגית, תחת הכותרת: "העמקת השסעים בחברה הישראלית".
למרות הידיעה החדשותית כביכול על הכוונה "להרחיב את השסעים בחברה", הדגש של חמאס היה על "הנחיה להסמיך את הגורמים הרלוונטיים לפעול להעמקת 'הניגודים הפנימיים' בישראל, בעיקר בין האוכלוסייה היהודית לבין המיעוטים". אילו מיעוטים? לפי הגדרת חמאס: ערבים, בדואים, דרוזים, צ'רקסים וכו'.
משום מה, דווקא בקרב העדות היהודיות התרחשו כל הפעילויות שהביאו ל"העמקת הניגודים" ול"הרחבת השסעים" בין כל גוף מאורגן למשנהו, ובין התארגנויות פוליטיות אנרכיסטיות לבין חלקים בציבור ובממשלה.
יש הקבלה בין מטרות של ארגוני שמאל חתרניים העוסקים בלוחמה פוליטית לפירוק החברה הישראלית, לבין מטרות חמאס בחזית הזאת. זה לא אומר שיש תיאום או קשר בין אלה לאלה, אבל זה כן נושא למחקר. למשל, בארה"ב פועלים כמה ארגוני שמאל קיצוני המוגדרים "יהודיים", והם פועלים בהתאם למטרות התעמולה הפלשתינית ויוצרים קרעים בעולם היהודי.
נקודה בולטת במסמכי חמאס היא ההתנגדות החריפה שלהם לפגישת רה"מ נתניהו עם נשיא טורקיה ארדואן באו"ם ב־20 בספטמבר 2023. חמאס מדבר על הצורך להבהיר להנהגה הטורקית את "חומרת הרגישות בקבלת פני נתניהו בתקופה זו, שבה הממשל האמריקני והאירופאים עדיין מסרבים לקבל אותו ואת שריו, כדי שטורקיה לא תהיה זו שתשבור את מצב הבידוד שהישות הישראלית חווה". המסמך נכתב כנראה בקיץ 23', משום שנכתב על מאמץ למנוע את הפגישה. ניסיונות הבידוד של ישראל במערב לאורך שנת 23', כולל מצד ממשל ביידן, היוו גורם מסייע ודוחף לנצל את המצב למתקפה. ממסמכים קודמים שכבר נחשפו עולה שחמאס ראה בממשלת הימין, שאותה הוא מכנה "פשיסטית" על פי ז'רגון השמאל, גם כהזדמנות להתקפה תעמולתית וגם כמקור להחלשה פנימית של החברה הישראלית.
מהמסמכים שמפרסם עכשיו דחוח־הלוי עולה גם שהיתה פעילות אינטנסיבית כלפי ירדן בנושא הברחות אמל"ח לאיו"ש. הוא כותב שבחמאס בנו הרבה על הגבול הארוך עם ירדן, במסגרת איחוד הזירות. המסמך משקף את הנחישות להכין את כוחות חמאס לפעולה צבאית. היו פרשנויות שונות אחרי פרוץ המלחמה, אם מראש חמאס התכוון למשוך את צה"ל להיכנס למבצרי הרצועה כדי להילחם בו שם. מהמסמכים עולה בבירור כי בניין הכוח מבחינתם, ובניית התווך התת־קרקעי המסועף במנהרות אינסופיות, נועדו להרתיע את צה"ל מפעולה קרקעית בתוך שטחי הרצועה. לפי מנתחי חמאס, הפיקוד הבכיר בצה"ל מעביר להנהגה המדינית את הרתיעה מפעולה באמצעות הערכת נפגעים של כ־700 הרוגים. כך שנראה שחמאס לא תכנן לשאוב את צה"ל פנימה אל הרצועה. בוודאי לא חשבו שם שיספגו כמות אבידות כל כך גדולה וימיטו חורבן על ערי הרצועה ותושביה.
ביקור הגברת הזקנה
כשמתברר שישראל לא מבצעת ג'נוסייד - ה"ניו יורק טיימס" והשמאל העולמי לא מתייאשים, ומוצאים דרך אחרת להאשים את היהודים בביצוע פשעי מלחמה
התחקיר של ה"ניו יורק טיימס" על ההתקפות האוויריות והקרקעיות שגרמו להרג אזרחים בעזה, הוא מעין פרס תנחומים ש"הגברת האפורה" מעניקה לעצמה בעקבות מפלת הקליינטים הפלשתינים והאיראנים שלה. אבל מעבר לזה, עולה מטרה ברורה של העיתון ושל מפיצי מסריו. כי המלחמה נגד היהודים חייבת להימשך, ויבואו פרקים נוספים בעתיד. התחקיר נפתח בקביעה: "ישראל הופתעה ממתקפת 7 באוקטובר, ומתוך פחד מפני מתקפה נוספת, היא החליטה להרפות את אמצעי הזהירות שנועדו להגן על אוכלוסייה בלתי לוחמת. בהתאם לזאת, קצינים קיבלו הרשאה להעמיד בסיכון עד 20 אזרחים בכל התקפה אווירית. מה שקורה בהמשך זו אחת ההפצצות הקטלניות ביותר של המאה ה־21".
מוטיב ברור של ה"טיימס": הוא לא מכיר באסטרטגיה הנפשעת של ארגון הטרור בעזה להשתמש באזרחים כמגן אנושי. ה"טיימס" מתלונן שההנחיות במלחמה אפשרו לכוחות "לסמן כמטרות את הפעילים (מחבלי חמאס) הרגילים מהשורה גם כשהיו בביתם, מוקפים בקרובי משפחה ובשכנים - במקום לפגוע בהם רק כשהם לבד בחוץ".
"פעילים" - זאת השפה של הגברת הזקנה למחבלים שרצחו, אנסו וביצעו את כל הזוועות. ה"טיימס" מאשים, כמו מנהל בית ספר קפדן שנקלע בהפסקה למשחק כדורגל אלים במקצת: "ישראל החליטה להחליש בצורה חמורה את מערכת ההגנות והזהירות כלפי אזרחים... היא לא קיימה בחינה של תוצאות ופגיעות אחרי תקיפות, ולא הענישה קצינים על ביצוע פעולות אסורות. היא גם התעלמה מאזהרות שבאו מתוך שורות צה"ל ומקצינים אמריקנים בכירים לגבי המחדלים האלה". אחת השאלות המיידיות שהעלו אנשים שקראו את תחקיר ה"טיימס" היתה - מה היו המקורות לאינפורמציה הזאת? דומה שהמשפט לגבי האזהרות מתוך צה"ל, וכן קצינים אמריקנים שהסתובבו לפיקוד בין הרגליים, נותן את הכיוון.
התחקיר הוא מעין פולו־אפ לדוח אמנסטי מהשבועות האחרונים, שנאלץ לקבוע בצער כי על פי הגדרת "ג'נוסייד" בחוק, ישראל אכן לא ביצעה רצח עם. מייד אחרי אמנסטי קפצה אירלנד בדרישה דומה לכוונת אמנסטי - לשנות את ההגדרה בחוק של ג'נוסייד כדי שאפשר יהיה להרשיע את ישראל. כלומר, אם נגדיל את השער מ־7 מטרים ל־9 - יהיה קל לנעוץ גול גם מ־45 מטר. כמו שבעבר אף אחד לא דיבר על צה"ל תוך שימוש בשיח של פשעי מלחמה, כך עד היום לא היה שיח רציני על ישראל כמבצעת רצח עם. ארגוני שמאל כמו בצלם החלו לדבר על "פשעי מלחמה" עוד בסבב של גולדסטון ב־2009. "גזענות" נכנסה לפרוטוקול ב־1975.
עכשיו השמאל, בהובלת ה"ניו יורק טיימס" ומקביליו בישראל, שואף להחיל את אישום הג'נוסייד על כל האזרחים שנפגעים סביבתית בלחימה נגד טרור. אין איסור לכאורה לבצע סיכול ממוקד נגד טרוריסטים ומנהיגיהם, אבל גרימת מותו של אזרח אקראי תוביל לאישום כזה. תעלה מאליה השאלה: כמה אזרחים אפשר בכל זאת לסכן בתקיפה כדי שאירלנד והעיתונות ייצאו מסופקות? זהו שדה המערכה התודעתית הבאה.
קפץ לו הבן גביר
תהיתם למה השר לביטחון לאומי הוא מרואיין מבוקש בתאגיד ובגלי צה"ל - אולי כי יש מי שנוח להם לסמן את כל הימין כקיצוני וכהניסטי כדי לפגוע בליכוד
פעם היתה תחושה שיש לפחות פתח מילוט אחד לשפיות, וזה קול המוזיקה. עם כל הירידה מהפסים של שידורי התאגיד, גם קול המוזיקה נפל. לפחות בשעות שבהן אלכס אנסקי קם בבוקר. זה מזכיר את דבריו של צ'רצ'יל על עצמו: "בלילה העולם בטוח יותר, כי אני ישן". אנסקי ממלמל בטון עייף, טעון בתחושות ובמסרים סמויים: "המלחמה נמשכת כבר 451 ימים... אני לא מאמין שהמילים האלה יוצאות מפי. איש לא רואה את סופה".
אתם מעבירים לרשת ב', ואם מישהו לא נובח במקרה גידופים נגד ראש הממשלה - יש סיכוי טוב שתשמעו את איתמר בן גביר. משום מה, הוא הדובר הכי מקובל ב"קול ישראל התאגיד" של הימין, או מה שזה לא יהיה. הוא הדובר המועדף. אפשר לשאול למה? אפשר לשער: תועמלני התאגיד מציירים באמצעותו את הימין כקיצוני וכהניסטי, כשהיעד העיקרי להתקפה וריסוק הוא הליכוד.
בן גביר התגלה השבוע כאישיות ילדותית במקרה שעושים לו הנחה, וכמעורבב במקרה שלא. הוא סימן את עצמו לא רק כמי שמסכן את קיום הממשלה, אלא כמי שאין לו בעצם שום הבנה לגבי העיקר. משהו הרבה יותר קרוב ליאיר לפיד ולמראיינים שלו ברשת ב' ובגלי צה"ל מאשר לרה"מ נתניהו. לממשלה יש מטרה עיקרית אחת, והיא להחזיק מעמד עד עליית הממשל החדש של טראמפ, ולאחר מכן להמשיך את המאבק נגד איראן ולייצוב המערכת המזרח־תיכונית בשיתוף פעולה עם האמריקנים. על כל זה בן גביר מאיים. הוא טוען שממשלת ימין צריכה לפעול כממשלת ימין, אחרת אין טעם לקיומה. אבל ברור שלהפיל את ממשלת נתניהו זאת מטרה של השמאל. ובלי קשר, זאת גם מטרה של אויבי ישראל, מטהרן ועד נוסייראת. אולי זה יעניק אופק מדיני־נפשי גם לקרייני קול המוזיקה וגלי צה"ל.
תיראו מופתעים
מרוזוולט ועד סטלין, מטרומן ועד ג'ורג' בוש הבן - ההיסטוריה מלאה במנהיגים שהופתעו. אך מלחמה לא מודדים מאיך שהתחילה, אלא דווקא מאיך שהסתיימה
"הפתעה" היא הקיבעון של רוב הישראלים. זו תמצית הכל. אם היתה הפתעה או לא - בכך ייחרצו גורלות אישיים וגורלן של קונספציות. מי הופתעו חוץ מאיתנו: רוזוולט, סטלין, במידה מסוימת גם טרומן במלחמת קוריאה. בוש הבן. מי לא הופתעו? ממשלת פולין וממשלת צרפת ב־1939 וב־1940. מאיפה מודדים את המלחמה? מההתחלה או מהסוף?
