ב־8 באוקטובר 2023 ברנאר־אנרי לוי נחת בנמל התעופה בן־גוריון. הוא בילה את היממה הקודמת במאמצים למצוא את הטיסה הראשונה לישראל, ומייד עם הגעתו הוא מיהר דרומה, לכפר עזה. שם הוא דיווח מהשטח, הראשון בתקשורת הבינלאומית לספר את סיפורי הזוועה והגבורה כאחד. מפיו קיבלו הסיפורים הללו משנה תוקף: לוי הוא הפילוסוף החשוב בצרפת, אינטלקטואל בעל שם עולמי ולוחם ללא חת למען זכויות אדם באשר הן.
לוי קנה את שמו בדרך הקשה: הוא בילה את השנים האחרונות בגיחות תכופות לחזית האוקראינית, וביים סדרה של סרטים מטלטלים על האכזריות הרוסית ועל הגבורה של זלנסקי ואנשיו גם כשמעליו שרקו הפגזים. הוא צידד בעצמאות הכורדית והעביר זמן רב גם בקרבות הקשים ביותר, לעיתים קרובות תוך סכנת חיים. בלוב, בניגריה, בארמניה - בכל מקום שבו יש דיכוי בלתי נסבל, לוי עזב את דירתו הנוחה בפריז והגיע לעמוד לצד אלו שנלחמים למען החופש. והמאבק של ישראל נגד חמאס, הוא טוען זה שנים, הוא אחד מהקרבות החשובים של המערב החופשי נגד כוחות אפלים שמאיימים לבלוע את כולו.
את הרעיונות האלו ואחרים לוי ניסח בספרו החדש והמבריק "בדידותה של ישראל". כראוי לסופר במעמדו - לוי הוא בעל טור בכמה מהעיתונים החשובים בעולם, ומהבודדים שיכול להרים את הטלפון ולשוחח עם כל שועי הארץ - הספר זכה לביקורות נלהבות והמהדורה הראשונה שלו נמכרה כמעט באופן מיידי. כדי להמשיך לעודד את ההתלהבות הזו, ההוצאה לאור שלו, וויקד סן (Wicked Son), החליטה לפרסם מודעה באחד מהפרסומים המשפיעים יותר בתעשיית הספרים - הניוזלטר המקוון "Shelf Awareness", שנקרא על ידי כ־600 אלף איש, רובם בעלי או מנהלי חנויות ספרים. שום בעיה, אמר האיש האמון על הפרסום ב־Shelf Awareness, המודעה תרוץ בעוד כמה ימים.
אבל אחרי כמה ימים הוא יצר קשר עם ההוצאה לאור של לוי, והודיע להם שהמודעה לא תוכל להתפרסם ושהכסף יוחזר להם לאלתר. למה? אנחנו לא יכולים, כך האיש, לפרסם מודעה "שתגרום ללקוחות שלנו צרות לא רצויות". מלני נוטקין, נציגה של ההוצאה לאור, התקשרה ל־Shelf Awareness וביקשה הסברים רציניים יותר. חיפוש קצרצר בגוגל יזכה אתכם בהקלטה של השיחה, שראויה למלוא תשומת הלב, ולו רק כטקסט סוריאליסטי לחלוטין: ספר פרו־ישראלי שיש בשמו את המילה "ישראל", הודה הנציג של הניוזלטר, יעורר את חמת הזעם של שונאי ישראל בתעשיית הספרים, ואת זה פשוט אסור להרשות. המחאה לא עזרה. הפרסומת נפסלה, ולוי עצמו כתב מאמר נזעם ל"וול־סטריט ג'ורנל".
"בפעם הראשונה בחיי", הוא כתב, "צונזרתי... והנורא מכל הוא שנדמה לי שכל סופר יהודי, או כל סופר שקשור אפילו בעקיפין ליהדות, בסכנה לפגוש אותו הגורל".
מצעד האיוולת
לוי, כרגיל, צדק. להלן לקט פחות או יותר אקראי של אירועים מהשנה האחרונה בלבד שמלמד כי תעשיית הספרים האמריקנית - תעשייה שהגיעה לשיאה בשנות ה־50 וה־60 תחת שרביטם של עורכים, סופרים ומוציאים לאור יהודים - הפכה לאחרונה לביב שופכין אנטישמי שמעודד רדיפת יהודים ללא כל אצטלה או אמתלה.
קחו, לדוגמה, את אליסה אלברט, סופרת פרוגרסיבית ופמיניסטית. אלברט שמחה מאוד בספטמבר השנה כשפסטיבל הספרות היוקרתי של מדינת ניו יורק הזמין אותה להנחות מושב מעצים בנושא נערות בגיל ההתבגרות. אבל זמן קצר לפני תחילת הפסטיבל שלחה אחת ממארגנותיו לאלברט הודעה שבה אמרה כי היא מאוד מצטערת, אבל הפאנליסטיות האחרות - הסופרות חביבות המבקרים איישה עבדל גוואד וליסה קו - ביטלו את השתתפותן כי לא יחלקו את הבמה עם "ציונית".
אלברט הופתעה. למרות היותה יהודייה גאה, היא מעולם לא הביעה כל דעה שחרגה יותר מדי מגבולות השיח המקובל בשמאל האמריקני, זה שתמיד מבקר את המדיניות הישראלית ואת ממשלת נתניהו. והנה בא החרם ששם אותה ואת הניציים שבתומכי ישראל באותה הסירה בדיוק. היא הופתעה עוד יותר כאשר הנהלת הפסטיבל - להזכירכם, אירוע ציבורי הממומן מכספי משלם המיסים - סירבה להתעמת או לגנות את גוואד וקו, ובמקום זה פשוט ביטלה את המושב בקול ענות חלושה ובלי לספק יותר מדי הסברים. באתר הפסטיבל הביטול הוסבר בפשטות כ"Unforeseen circumstances" ("נסיבות בלתי צפויות"), דהיינו השתלשלות מקרים שלא היה אפשר לחזות מראש.
אותו ביטוי בדיוק הופיע באתר של "ספרי פאוורהאוס" (powerHouse Books), חנות ספרים עצמאית ויוקרתית בשכונת דמבו בברוקלין. בחודש אוגוסט החנות היתה אמורה לארח דיון בין הסופר ג'ושוע לייפר - פעיל שמאל יהודי שכתב ספר ביקורתי חדש שעוסק בחלקו בקושי של הרבה יהודים צעירים מהשמאל הפרוגרסיבי להזדהות עם ישראל, לבין אנדי בכמן - רב רפורמי שגם הוא מזוהה עם עמדות וארגונים מהצד השמאלי של המפה. בכמן ולייפר הגיעו לחנות, אבל המנהלת הודיעה להם שהאירוע שלהם בוטל. בכמן, היא סיננה, "הוא ציוני, ואנחנו לא רוצים ציונים על הבמה שלנו". אחרי שהביטול עורר הדים רבים בתקשורת, בעל החנות התנצל והודיע שהמנהלת פוטרה. אבל העובדה שמקום שאמון על עידוד דיאלוג ספרותי ידיר יהודים בתואנה כזו או אחרת, כבר לא הפתיעה איש.
גם האירועים שאיכשהו מתקיימים לא עוברים בשלום בימים אלה. מוקדם יותר השנה הופיע הסופר והקומיקאי משה קשר באירוע לקידום הספר החדש שלו, שעוסק בין השאר בילדותו במשפחה יהודית וחירשת. איתו על הבמה היתה השחקנית והסופרת מים ביאליק, יהודייה שומרת מצוות שמוכרת בעיקר מקומדיית המצבים "המפץ הגדול". האירוע בקושי התחיל כשכמה מפגינים, כולל פרופסורית באוניברסיטה המקומית, התחילו לצעוק שהמשתתפים הם יהודים שתומכים ברצח עם. אנשי האבטחה של האירוע נאלצו לגרור חלק מהמפגינים מחוץ לאולם, אבל ההפרעה היתה רבה מדי והאירוע בוטל.
דיינה באש זכתה אף היא לטיפול דומה. העיתונאית היהודייה, כוכבת רשת CNN, הגיעה לחנות הספרים המפורסמת ביותר בוושינגטון, "פוליטיקס אנד פרוז" (Politics and Prose), כדי להקריא מספרה החדש, "היסטוריה של הבחירות האמריקניות השנויות במחלוקת של שנת 1872". כמעט מייד שורה של מפגינים, חלקם רעולי פנים, קמו והחלו להטיח האשמות. "את קוראת לעצמך עיתונאית?" אמרה אחת מהמפגינים, "תספרי את האמת. אבל במקום זה את מקבלת מיליונים מהציונים, מאיפא"ק, רק כדי להפיץ שקרים על הפלשתינים". מפגינה אחרת נעמדה וצעקה "זה רצח עם! ואת גם אשמה בו! יש מחנות ריכוז לפלשתינים! את צריכה להיות מאחורי סורג ובריח! היא רוצחת אנשים! את רוצחת!"
רועש להחריד
מוקדם יותר השנה ג'יימי קירצ'יק, עיתונאי יהודי מוביל בארה"ב, כתב מאמר דעה ב"ניו יורק טיימס" שבו חשף את עומק המשבר. ממש כמו בימים האפלים של ג'וזף מקארתי, גם כיום יש רשימות שחורות של אנשים שאסור להעסיק בתעשייה: קירצ'יק חשף רשימה של יותר ממאתיים שמות של עורכים, סופרים ושאר בעלי תפקידים בתעשיית הספרים שנחשדו בגאווה יהודית יתרה - רשימה שמכילה קידוד על פי צבעים לרמות שונות של ציונות ואהבת ישראל. הסופרת אמילי סנט ג'ון מנדל, למשל, זכתה להיכלל בקטגוריה האדומה והנוראה מכל - "ציונית", היות שעל פי מחבריה האנונימיים של הרשימה היא "מבקרת בישראל לעיתים קרובות ומדברת בחיוב על הביקורים האלה". הסופרת כריסטין האנה נכללה באותה הקטגוריה משום שאחרי מתקפת חמאס היא שיתפה קישורית לאתר התרומות של מגן דוד אדום. וגבריאל זווין - מחברת רבי המכר "ג'יין יאנג הצעירה" ו"מחר ועוד מחר ועוד מחר", נכללה בקטגוריה פחותה במקצת של תומכי ישראל. פשעה? נאום בפני סניף מקומי של ארגון הנשים הדסה.
מיותר לציין שמחברת הרשימה, הידועה ברשתות החברתיות רק בשם אמינה, מעודדת את כל חבריה להחרים את כל מי ששמו או שמה מוזכרים. ובשיחות עם כמה עורכים ועורכות בהוצאות לאור שונות, ניכר שהרשימה עשתה בדיוק את מה שהיא היתה אמורה לעשות. סוכן ספרותי אחד, למשל, שסירב להזדהות מתוך פחד כי יירדף על ידי עמיתיו, אמר לקירצ'יק: "כיום ברור מאוד שצריך אומץ אמיתי כדי לפרסם ספרים של סופרים יהודים גאים, או ספרים על החוויה היהודית. אם אתה מאמין בזכותה של ישראל להתקיים, כיום בתעשייה חושבים שנכון ורצוי לבטל אותך לחלוטין". סופר אחר, גם הוא בעילום שם, אמר לקירצ'יק שהוא חושש מאוד, אף על פי שהספר החדש שלו לא עוסק כלל וכלל בנושאים יהודיים, שמבקרים וקוראים יחרימו אותו היות שהוא יהודי גאה, והיות ששמו מופיע באחת מרשימות הגנאי של סופרים יהודים.
"אנחנו שומעים על רשימות כאלו כבר חודשים", אמרה נעמי פיירסטון־טיטר, מנכ"לית העמותה היהודית לספרים, שמטרתה לעודד ספרים וסופרים יהודיים, "זה מקפיא את הדם". ובהודעה רשמית שפורסמה לאחרונה אמרה עוד אחת מחברות הנהלת העמותה, אליסה ספנגן בילדנר, שרשימות כאלו "מזכירות את שנות ה־30 של המאה הקודמת. קריאות להחרים סופרים או ספרים יהודיים כמוהן כשריפת ספרים".
אבל הרשימות הללו צוברות תאוצה, ועורכים וסופרים מדווחים, בשיחות פנימיות שלא לציטוט או ייחוס, על יחס הולך ומידרדר מצד קולגות: אחת סיפרה על עמיתה לעבודה שחסמה אותה בכל הרשתות החברתיות והפסיקה להשיב לאימיילים שלה, אחר על פגישות מחלקתיות שאליהן הוא פתאום לא הוזמן, ועוד אחת על שיחת טלפון בוכייה מהסוכנת שלה שאמרה כי אם תמשיך לצדד בעמדות "בעייתיות", היא תיאלץ להפסיק לייצג אותה.
ציד המכשפות
אווירת העליהום הגיעה לשיאה בטקס הענקת פרס הספר הלאומי, האוסקר של התעשייה שמכבד את הסופרים הנחשבים והמוצלחים ביותר בכל שנה. באולם אירועים יוקרתי במנהטן התגודדו כל השמנה והסלתה של עולם הוצאות הספרים כדי לשמוע בדיחות מכוכבת הקולנוע קייט מקינון ("ברבי") ושירים מג'ון באטיסט, מוזיקאי הבית של תוכנית הלייט נייט הפופולרית ביותר בטלוויזיה האמריקנית - Stephen Colbert’s late show. בזה אחר זה עלו זוכי הפרסים לבמה ודיברו לא על עבודתם, או על כל עוולה אחרת היכן שהוא בעולם, אלא על ישראל. בעזה, לפחות שתי זוכות טענו מעל הבמה, מתרחש רצח עם. "אני מקווה שכל אחת מאיתנו תוכל לאהוב את עצמה מספיק", אמרה זוכה אחרת, "כדי להתקומם ולהבטיח שרצח העם ייפסק". החטופים, מיותר לציין, לא הוזכרו, וכמוהם קורבנות 7 באוקטובר. וכשעורכת ספרים יהודייה בכירה עמדה וצעקה במפגיע שיש עוד ילדים ישראלים בשבי העזתי, היא התבקשה, בנימוס אבל בתקיפות, לעזוב את האולם ומייד.
אותה הטינה בדיוק חלחלה גם ל"פן (Pen) אמריקה", אולי ארגון הסופרים הגדול והמשפיע ביותר בארה"ב. הוא הוקם בשנת 1922 על ידי ענקי רוח כווילה קאתר, יוג'ין אוניל ורוברט פרוסט, ושם לו למטרה להגן על חופש הביטוי של סופרים ולהבטיח שתעשיית הספרים תכיל מגוון רחב של דעות ללא חשש מרדיפה או מצנזורה. אבל הזמנים, כמו ששורר יהודי יקר אחד, משתנים: בפברואר השנה חתמו יותר מ־1,500 חברים בארגון על מכתב שדרש גינוי לאלתר של ישראל וקרא לארגון "להתעורר מהגישה שלו, שהיא שתקנית, פושרת, לא־כאן ולא־כאן, מלאה בשביעות רצון עצמית ובינונית להחריד, ולנקוט צעדים של ממש נגד רצח העם שישראל מבצעת בעזה". אחרי שהאשים את ישראל ברצח שיטתי ומכוון, ללא כל גיבוי עובדתי של סופרים ועיתונאים, המכתב השאיר מעט מקום לספק מה צריך לקרות כעת: "אנחנו דורשים ש'פן אמריקה' תוציא הודעת גינוי רשמית שתגיד בדיוק מי הם הרוצחים: ישראל, ישות ציונית קולוניאליסטית הממומנת על ידי הממשל האמריקני".
שוב, גם כאן אפשר היה לצפות מארגון רציני להגיד, בלי כחל ושרק, שכל מי שמחויב באמת לספרות לא יכול לעסוק בתעמולה חד־צדדית, במיוחד כשהצד האחד בנידון הוא ארגון טרור רצחני. ניתן היה לצפות שאבירי חופש הביטוי יתקוממו כנגד כל מי שרודף אחרים בגלל מי שהם או מה שהם מאמינים בו. אפשר היה לצפות לאמירה נחרצת שחרמות למיניהם עומדים בניגוד גמור לרוח האוניברסלית של היצירה האמנותית, שתפקידה לעורר רגשות כלל־אנושיים ולגשר על כל פערים שהם. אבל בארגון "פן אמריקה" לא עשו שום דבר מהנ"ל. הם אפילו לא טרחו להתגונן ולומר שהם כבר פרסמו עשרות הודעות אנטי־ישראליות. במקום זה, הארגון נכנע ללחצים ופרסם הודעה חריפה שקראה להפסקת אש מיידית.
גם זה לא עזר: יותר מחצי מהסופרים ומהעורכים החברים בארגון הודיעו שהם מסרבים להיות מועמדים לפרסים הרשמיים של "פן אמריקה", פסגת הפעילות השנתית של הארגון. "סופרים שיש להם מצפון", כתבו כמה מהפורשים בהודעה רשמית, "לא מתווכחים על העובדות. יש אמת ויש בדיה, והאמת היא שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים בעזה". ו"פן אמריקה", הם המשיכו, "מנרמלת רצח עם" בכך שהיא "מעניקה פתחון פה לציונים". הפורשים גם דרשו את פיטוריה לאלתר של ראש העמותה, יהודייה בשם סוזן נוסל, בגלל "מחויבותה ארוכת השנים לציונות". המהומה עשתה את שלה: הארגון הודיע כי בפעם הראשונה זה שלושה עשורים כמעט הוא מבטל את הפסטיבל המרכזי שלו לנוכח המחאה.
תפוס את היום
"אין כל ספק שיהודים מודרים מתעשיית הספרים בכל דרג ורמה - החל בעורכים בהוצאות לאור שלא רוצים לפרסם ספרים של יהודים, עבור בכלי התקשורת המוקדשים לספרות שלא רוצים לכתוב או לדבר על ספרים או על סופרים ישראליים או יהודיים, פסטיבלים חשובים שהפסיקו להזמין יהודים, וכלה בחנויות ספרים, שגם הן מחרימות את היהודים כיום". הדובר הוא אדם בלו, עורך ומוציא לאור אמריקני אגדי. אחרי קריירה ענפה בבתי הוצאה לאור עתירי מוניטין כמו "דאבלדיי", "הרפר קולינס" ו"סט. מרטינ'ס פרס", ואחרי שגילה וטיפח את הקריירה של כמה מהמפורסמים ומהמצליחים בסופרי ארה"ב, בלו החליט שהוא לא יכול עוד לסבול את התעשייה במתכונתה הנוכחית.
זו היתה החלטה לא קלה, לא רק בהתחשב בהישגים שלו עצמו, אלא גם בעובדה שאביו - חתן פרס נובל לספרות סול בלו, אחד מהסופרים היהודים־האמריקנים החשובים ביותר בכל הזמנים - עזר להרים את קרנה של התעשייה והיה במשך עשורים מיקיריה.
"באופן מסוים", אדם בלו אמר ל"ישראל השבוע", "מה שקורה כעת ליהודים בתעשיית הספרים הוא חוסר צדק משווע. התעשייה הזו היתה ממסדית ומנומנמת, נחלתם הבלעדית של גבירים וואספים (ראשי תיבות של לבנים, אנגלוסקסים ופרוטסטנטים, שם קוד לאליטה הישנה של ארה"ב, ל"א). היהודים הגיעו והפכו את התעשייה לשם דבר עולמי, בדיוק כמו שעשינו בהוליווד ובתעשיות אחרות. והנה, עכשיו אנחנו עומדים בפני אותה האפליה בדיוק, שאנחנו רואים בכל כך הרבה תעשיות אחרות שעזרנו לרומם, כמו אוניברסיטאות".
מה שמוביל אותנו, בלו המשיך, לבחירה קשה ביותר.
"כעת יש לנו, ליהודים בכל התעשיות האלו שמדירות אותנו עכשיו, בדיוק שתי אפשרויות", הוא אמר. "האם אנחנו נשארים ונלחמים כדי לזכות מחדש בעמדות שהרווחנו ביושר ובעמל רב, או האם אנחנו עוזבים ומקימים סוללה של מוסדות מקבילים משלנו, מה שעשינו בעשורים הראשונים של הקיום היהודי המודרני בארה"ב? קטונתי מלשפוט לכאן או לכאן, אבל אני יכול להגיד לכם מה אני עשיתי - שזה לעזוב במהרה ולהקים הוצאה לאור משלי, שמשגשגת. אז עכשיו, כמו שמישהו אמר פעם, היה זה הרע בזמנים, היה זה הטוב בזמנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו