סוריה. ישראל שוברת בשבועיים האחרונים את הראש אם המטמורפוזה שעבר מנהיג המורדים הסורי, אבו מוחמד אל־ג'ולאני (אחמד א־שרע), היא אמיתית או חלק ממבצע הונאה מתוחכם.
על פניו, הכל מצביע לכיוון האפשרות הראשונה. הוא החליף את המדים בחליפות, החליף את הדיבור המיליטנטי במתק שפתיים ובהבטחות לאחדות ולפיוס, והחליף את הפעילות הצבאית הג'יהאדיסטית במסרים של שלום. מנגד, הוא עדיין ראש סניף אל־קאעידה בסוריה, מי שדבק בשם שבחר לעצמו - אל־ג'ולאני – שמלמד על מוצאו מהגולן, ואולי גם מרמז על תוכניותיו העתידיות.
העולם, נכון לכרגע, נשבה בקסמיו. משלחות דיפלומטיות נוחתות בדמשק וממריאות ממנה בקצב מסחרר, כולל מהמדינות החשובות בעולם, ובראשן ארה"ב, שמיהרה להודיע כי תסיר את הסנקציות האישיות שהטילה עליו בימי מלחמת האזרחים לפני כעשור. גם באירופה מאוהבים במחבל שהפך לדיפלומט. היחידים שמסרבים להיסחף בהתפעלות הכללית הם המנהיגים הערבים המתונים, שחוששים להיות הבאים בתור.
האמריקנים גם ביקשו מישראל לתת לאל־ג'ולאני סיכוי ולנסות להידבר איתו. לישראל יש כל הסיבות בעולם לעשות את זה: מצמצום איומים פוטנציאליים בגבול הצפון־מזרחי, דרך הגבלת השפעתה המסוכנת של טורקיה על סוריה העתידית, ועד וידוא שאיראן תישאר מחוץ למעגלי הפעילות בסוריה.
השאלה היא עד כמה המנהיג הסורי החדש יהיה נכון למהלך כזה. יש לכך שלוש תשובות אפשריות. האחת, שהוא יסרב (בנימוס). תירוצים הוא ימצא בשפע: מהמשך כיבוש הגולן ועד המשך המלחמה בעזה. האפשרות השנייה היא שהוא יסכים. הסיכוי לכך נראה כרגע קלוש.
האפשרות השלישית היא שיסכים חלקית, כלומר יפלרטט בחשאי עם הרעיון וינסה להפיק ממנו את המרב והמיטב. למשל, סיוע ישראלי ישיר או עקיף נגד מה ומי שעשויים לאיים על שלטונו. איראן ושלוחיה מצד אחד, דאעש ושלוחיו - שכבר הודיעו כי אל־ג'ולאני בגד בדרך האסלאם - מהצד השני. הרווח ההדדי כאן יהיה גדול: לאל־ג'ולאני הוא עשוי להאריך חיים, לישראל הוא יפחית כאבי ראש.
בינתיים, צה"ל אוחז בחרמון הסורי ובשטחים במרחב ההפרדה שממזרח לגבול הבינלאומי. החלק הראשון הכרחי כדי לאתר, לזהות ובמידת הצורך להשמיד איומים. החלק השני הוא פוטנציאל לתסבוכת. מול התושבים בגולן הסורי שרצו בתחילה בנוכחות הישראלית והשבוע כבר הפגינו (בחלקם) מורת רוח שהתבטאה במחאה גלויה, ומול העולם שידרוש מתישהו מישראל לסגת בחזרה לגבולותיה (ניצנים לכך כבר נשמעים במסדרונות האו"ם).
סביר שהנוכחות הזאת לא תימשך לנצח. צה"ל ישלים את הקמת המכשול המעובה לאורך הגבול, ויקפל את כוחותיו (מינוס החרמון). עד אז הוא ינסה למסד קשרים עם המקומיים, וכאמור אולי גם עם השלטון החדש בדמשק. בינתיים, הוא מנסה לתהות על קנקנו: של המנהיג, אבל גם של מי שסביבו. למפות אנשים, קבוצות כוח, יכולות צבאיות. כל המודיעין שנצבר בעשרות שנים מול סוריה הפך לגמרי בלתי רלוונטי עם חילופי הדמויות בדמשק ועם השמדת היכולות הצבאיות שנלוותה אליהם. עכשיו צריך להתחיל הכל מחדש. זה אתגר מודיעיני ומבצעי עצום.
ועוד מילה על אל־ג'ולאני. לפני כעשור, בימי השיא של מלחמת האזרחים בסוריה, התקבל בישראל מידע על פיגוע חדירה שמתכננים אנשיו מהגולן הסורי לאחד הקיבוצים ברמת הגולן. המידע אפשר את סיכול הפיגוע, שהיה אמור להרוג ישראלים. אל־ג'ולאני בעצמו אישר אותו. התקופה הקרובה תלמד אם הוא נותר מחבל (אבל בחליפה), או שעשה את כל הדרך כדי להפוך בסופה לאנואר סאדאת.
ג'נין. במערכת הביטחון עוקבים בשבועות האחרונים בעניין אחרי המבצע שמנהלים מנגנוני הביטחון הפלשתיניים בג'נין. לאף אחד אין אשליות שהרשות התחילה פתאום לנהל מלחמת חורמה בטרור. מנגד, היא סוף־סוף התחילה לעשות את מה שישראל דורשת ממנה כבר שנים. האפקטיביות שלה מוגבלת (בינתיים), אבל צריך לדון אותה לכף הזכות, ולו מסיבה אינטרסנטית: כל פיגוע שהיא מסכלת, כל מחבל שנעצר, כל מטען שמופעל - לא פוגשים בקצה חיילי צה"ל או אזרחים ישראלים.
המבצע הזה התחיל כשפעילי טרור בג'נין גנבו שני טנדרים (פיק־אפים) מכוחות הביטחון של הרשות. לא קשה לדמיין מה ראו הגנבים לנגד עיניהם: את מחבלי הנוחבה שדהרו על פיק־אפים לנגב ב־7 באוקטובר, או את אלה שדהרו על פיק־אפים זהים בסוריה בדרך להדחתו של הנשיא אסד. הרשות ונשיאה, שנתפסים כמושחתים ולא פופולריים, הבינו את הרמז: פיק־אפים שנגנבים במערכה הראשונה, ידהרו לעבר המוקטעה ברמאללה במערכה השלישית.
בישראל ראו את אותן התמונות והגיעו לאותן המסקנות, רק שבמקום המוקטעה ברמאללה ראו לנגד העיניים את אריאל ובית אל, או את נתניה ועפולה (ולא שהשתלטות של גורם קיצוני על הרשות היא תרחיש רצוי מבחינת ישראל). אלמלא פעלה הרשות היה צה"ל פועל, כפי שעשה באינסוף מקרים בשנה החולפת (וגם לפניה). ייתכן שהוא עוד יידרש לעשות זאת, אם הפעילות הפלשתינית הנוכחית לא תשיג את מטרותיה.
נכון לאתמול, עצרו הפלשתינים עשרות פעילי טרור בג'נין, תפסו כמויות גדולות של אמל"ח ואיתרו ונטרלו מטעני חבלה רבים שהוטמנו מתחת לצירים (מטען כזה פצע באמצע השבוע את מח"ט ג'נין, אל"מ איוב כיוף, מדרום לשם, בגזרת טולכרם). הם גם שילמו מחיר: שלושה שוטרים פלשתינים נהרגו עד כה בקרבות עם מחבלים.
מי שמחפש הוכחות לרצינות המבצע, ימצא אותן בסד"כ: המבצע לא מתבסס רק על כוחות מקומיים, ולפעילות צורפו שני גדודי העתודה של הרשות - גדוד 9 וגדוד 101 - שממוקמים בשגרה באזור יריחו. מי שמחפש הוכחות להיעדר רצינות במבצע, ימצא אותן בקצב ההתקדמות: עד עתה לא הגיעו כוחות הרשות ללב העניין. מה שלצה"ל היה לוקח כמה שעות, לוקח להם כמה שבועות.
גורם בכיר אמר לי שלשום שמוקדם לתפור חליפות. הפלשתינים נחושים מאי־פעם, אבל הם לא יפעלו בג'נין לנצח והם גם לא פועלים במקביל באותה הנחישות בגזרות אחרות. רק השבוע, במקביל לאירועים בצפון השומרון, נדרש צה"ל לפעול בטולכרם, כולל תקיפה מהאוויר, ועצר עשרות מחבלים בכל רחבי יהודה ושומרון. זה מצטרף לנתונים הכלליים של 2024, שמסתיימת עם כ־2,500 מעצרים של פעילי טרור ויותר מאלף כלי נשק שנתפסו. הפעילות האינטנסיבית הזאת הובילה לירידה בנתוני הטרור הקשה (מכ־850 פיגועים ב־2023 לכ־250 פיגועים השנה), ולירידה מקבילה באירועי הטרור העממי (מכ־3,200 אירועים בשנה שעברה לכ־1,100 אירועים השנה).
שאלתי אותו איזה ציון הוא נותן לפעילות הפלשתינית. הוא אמר שהדרישה הישראלית מהם ברורה: תטפלו, או תזוזו כדי שאנחנו נטפל. בינתיים זה עובד, וזה גם משרת אינטרס ישראלי. במקרה הזה מתאימה הקלישאה שאומרת שהצלחתם היא הצלחתנו.
ג'נין 2. עבור רוב הישראלים, מה שקורה כעת ביו"ש זה חדשות חוץ, שחולפות בדרך כלל ליד האוזן. אפשר לקשור את זה לסיבות פוליטיות, ואפשר לסיבות פרקטיות: מאז השבת השחורה יש כל כך הרבה עניינים ביטחוניים בוערים יותר בגזרות אחרות, שהאירועים שקורים מעבר לקו הירוק נדחקים לצד.
בעיניי, זה אות כבוד לצה"ל ולשב"כ, שמצליחים לשמר את יו"ש כזירה משנית. הם עושים את זה במאמץ ניכר, ובכוחות מופחתים. כרגע נמצאים בשטחים 19 גדודים, בהשוואה לקצת יותר מ־30 בראשית המלחמה. שלושה גדודים נוספים פועלים בגבול ירדן, בניסיון לבלום את מאמצי ההברחות ולסכל פיגועים ממזרח (השנה היו ארבעה כאלה, ובהם אחד קטלני, במעבר אלנבי, שבו נרצחו שלושה ישראלים על ידי נהג משאית ירדני).
טועה מי שחושב שהאירוע נגמר. הוא בקושי התחיל. השטח הפלשתיני מבעבע. יש לזה הרבה סיבות: עזה וסוריה כמובן, אבל גם מצב כלכלי גרוע באמת שהוא שילוב של בעיות מבניות ושלטוניות ברשות עם הסגר שנמשך מראשית המלחמה וששלח כ־150 אלף פלשתינים שעבדו בישראל באופן חוקי (ועוד כמה עשרות אלפים שעבדו באופן בלתי חוקי) לחפש עבודה בגדה בשכר נמוך בהרבה. חלקם הפנו את הזעם כלפי הרשות, חלקם כלפי ישראל.
הלאה. הציבור הפלשתיני חושש שישראל עומדת לספח באופן רשמי את יהודה ושומרון. זה לא חשש מופרך: שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הכריז על כך באופן רשמי. אותו ציבור גם חושש שכניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן תאפשר לישראל לעשות ככל העולה על רוחה. גם זה לא חשש מופרך מבחינתם: חלק מבכירי ממשלו העתידי התבטאו באופן כזה או אחר בעבר.
עכשיו תוסיפו על זה את השנאה המובנית לרשות, את כמויות האמל"ח שזרמו בשנים האחרונות (ועדיין זורמות) לכל רחבי הגדה, את ההקצנה בקרב קבוצות שונות של צעירים שהתאהבו בפוזת המורדים מהטיקטוק ("גוב האריות" משכם, שהעסיק את ישראל בשנה שקדמה למלחמה, היה הפרומו למה שקורה עכשיו במקומות שונים ביו"ש), ואת האלימות המוגברת של קיצונים יהודים (כולל אירועי טרור). תחברו את כל אלה ותקבלו אתגר משמעותי, שעם נפץ נכון - נניח הר הבית - ועם רוח גב מהרחוב הפלשתיני שבינתיים יושב בבית, עלול להצית כאן אש גדולה.
בינתיים, זה לא קורה. הסיבה הראשונה היא הפעילות המסכלת של שב"כ והפעילות המבצעית של צה"ל, שנשענים על כוחות איכותיים פחות: ביו"ש נמצאים כרגע רק שני גדודי חי"ר ממוכן, גדוד 94 (דוכיפת) שפועל בגבעת החרסינה בחברון וסיירת חרוב שפועלת במרחב ג'נין. הסיבה השנייה היא הימנעות של הציבור הפלשתיני מיציאה לרחוב, מחשש שיפסיד את המעט שעוד נותר לו. הסיבה השלישית היא הבנתם של הפלשתינים שאת עיקר הנזק לישראל הם לא גרמו ברובים ובאבנים אלא דווקא במאמץ דיפלומטי והסברתי ברחבי העולם: החרמות, הסנקציות והתביעות המשפטיות הם תוצאה ישירה של המאמץ הזה.
עכשיו נוספה סיבה רביעית: הפעילות של כוחות הביטחון הפלשתיניים. בינתיים רק בג'נין, אבל גם זה משהו. יש מי שטוען שהפעילות הזאת היא תוצאה של כבוד: גניבת הפיק־אפים היתה משפילה מדי עבור המנגנונים, שהחליטו להראות לפעילי הטרור מי הבוס. יש מי שטוען שהיא תוצאה של פחד: ממה שקרה בסוריה, כמובן, ואולי ממה שישראל תעשה אם הם לא יפעלו.
ואפשר שהמניעים ציניים בהרבה: טראמפ יהיה עוד רגע נשיא, והרשות רוצה להראות לו שהיא מתאמצת. זה חשוב לה פעמיים. גם כדי להראות שהיא טובה לא רק בדיבורים ובהבטחות אלא גם במעשים, וגם מסיבה פרקטית הרבה יותר: הרשות מעוניינת לחזור לעזה ולקבל עליה את השליטה ביום שאחרי המלחמה. מבחינתה, ג'נין היא מבחן הוכחה - לעצמה, וגם לישראל ולעולם.
חטופים. הדיווחים השבוע לא היו מעודדים. המשלחת הישראלית חזרה מדוחא אחרי שמונה ימי שיחות, שלא הובילו לפריצת הדרך המקווה שתאפשר שחרור חטופים. בתקשורת הערבית נכתב כי חמאס וישראל הוסיפו דרישות. גם התבטאויות פומביות לא בדיוק סייעו לקידום הסוגיה.
הכלל שקובע שכשיש שקט סימן שקורה משהו, וכשיש דיבורים לא קורה כלום, הוכח שוב כנכון. הבעיה היא שהדיבורים האלה, בחלקם, עלולים להיות מזיקים. כמו בעבר, הם מגיעים גם מהצד הישראלי, מהצמרת. רה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ, שדיברו על המשך השליטה הישראלית בעזה, הבהירו בעצם לחמאס שאין לו בעבור מה לעשות עסקה. מהותית הם צודקים: ישראל אכן צריכה להמשיך לשלוט ביטחונית בעזה, כלומר לשמור לעצמה חופש פעולה מלא. זה לא אומר שהיא צריכה להתנחל ברצועה או להחזיק בה כוחות קבועים.
הטעות היא בטקטיקה: ישראל צריכה עסקה. לא רק כי זאת מטרת מלחמה עיקרית שלא הושגה, אלא כי זה חוב של הממשלה לאזרחיה שהופקרו על ידיה, ובעיקר כי לא יהיה ניצחון ולא יהיה ריפוי בלי שהחטופים ישובו הביתה. לכן עדיף היה לדבר פחות, ולשמר עמימות. כל היתר יכול לחכות ליום שאחרי העסקה.
יש מבין משפחות החטופים מי שבטוחים שזה חלק מתרגיל שחוזר על עצמו. בהתחלה מדברים על שיחות ועל "חלון הזדמנויות נדיר" שלא ישוב. ואז מנמיכים ציפיות ל"אופטימיות זהירה", שמצטמצמת בהדרגה. ואחר כך מדברים על כך שחמאס מערים קשיים. ואז הכל מתפוצץ. ארבעה שלבים קבועים, שבסופם מגיעים תמיד לאותו מבוי סתום, שבמהלכו מתברר שגם ישראל הכניסה עיזים שמנעו התקדמות לעסקה.
השבוע נפטרה חנה קציר, שחזרה בשנה שעברה מהשבי. בעלה רמי נרצח בשבת ההיא בממ"ד בביתם שבקיבוץ ניר עוז. בנה אלעד נרצח בשבי וגופתו הושבה לקבורה בישראל. ליבה לא עמד בנזק הפיזי שנגרם לה בשבי, ומן הסתם גם במעמסה הנפשית העצומה. היא אמנם שרדה את 7 באוקטובר, אבל לכל דבר ועניין מתה בו, אף שתאריך הפטירה שלה התאחר.
נתניהו מיהר לפרסם הודעת השתתפות בצער על מותה. אני מאמין לו שהודעתו היתה כנה. חבל רק שהוא לא מצא לנכון לעשות את המובן מאליו ולבקר בקיבוצה, ניר עוז, שרבים מחבריו עדיין חטופים בעזה. התחמקותו מהביקור הזה שנייה רק להתחמקותו מאחריות. שתיהן עומדות בבסיס הפחד שלו מהקמת ועדת חקירה ממלכתית.
צודק שר הביטחון כ"ץ בדרישתו מצה"ל להאיץ את התחקירים: התהליך הזה התמהמה יותר מדי. הציבור זכאי לתשובות, וצה"ל מחויב בתיקון ובהפקת לקחים. טועה כ"ץ אם הוא חושב שאפשר יהיה להסתפק בתחקירים האלה ובהפלת התיק על הרמטכ"ל ועל צה"ל: גם לדרג המדיני יש אחריות, ואפילו מוגברת. הוא יידרש לתת עליה את הדין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו