בכירי לשכת נתניהו וקטאר: סירחון חזק של כסף

קטאר. אין מנוס מחקירת החשד למעורבות קטארית בצמרת הישראלית. החשדות והסירחון כבדים מכדי שניתן יהיה להניח לפרשה הזאת להתמסמס. יתרה מזאת: קיים חשש שמאחורי מסך העשן הכבד מסתתרים עניינים נוספים, שאינם ידועים, שחומרתם גדולה אף יותר.

בואו נעשה רגע סדר. קטאר היא לא המממנת העיקרית של חמאס. איראן היתה אחראית בשנים האחרונות לרוב התקציב הצבאי של הארגון. היא העבירה לו מיליארדים בדרכים שונות - מנשק שהוברח לעזה במנהרות וכסף פיזי שהועבר בדרכים שונות, ועד לשיטת ה"חוואלות" - העברת כספים באמצעות חלפנים, בעיקר באיסטנבול ובביירות.

השיטה פשוטה: המממנת (איראן) מעבירה את הכסף במזומן לחלפנים בחו"ל, נניח 10 מיליון דולר. הם מקבלים, ויוצרים קשר עם חלפנים בעזה שקיים ביחס אליהם אמון מוחלט. החלפנים העזתים מוסרים 10 מיליון דולר במזומן לחמאס. את הכסף הפיזי הם מקבלים ממכירה של סחורות שנקנו בחו"ל בכסף המקורי ויובאו לעזה.

ישראל נלחמת כבר שני עשורים ויותר במימון הטרור. הקושי הגדול הוא לאתר את מקורותיו. לעיתים מדובר באגודות צדקה שפרושות ברחבי העולם ואוספות כסף מאנשים תמימים למטרות טובות - אלמנות, יתומים, טיפול בפצועים, ועוד. את הכסף הן מעבירות דרך חשבונות בנק לאגודות שרשומות בעזה. חלק ממנו מגיע ליעד: את חלקו האחר, לעיתים העיקרי, לוקח חמאס.

ב־2002 הקים מאיר דגן, אז ראש המטה ללוחמה בטרור, יחידה בשם "צלצל" שביקשה לבלום ולייבש את המקורות הכספיים של ארגוני הטרור. כשעבר לכהן כראש המוסד, עברה "צלצל" ביחד איתו וגם פרחה שם. דגן טיפח אותה וראה בה נשק נוסף במערכה נגד הטרור, לא נשק בלעדי אבל כזה שבהחלט יקשה עליו את החיים. זה הצליח במידה רבה במקומות מסוימים ובמידה פחותה במקומות אחרים, אבל זה עשה כאב ראש לארגוני הטרור ולמי שמממן אותם (בעיקר איראן) והוביל לכך ששיטות שהיחידה פיתחה אומצו על ידי מדינות שונות, בראשן ארה"ב.

אחרי מבצע צוק איתן אפשרה ישראל לקטאר להעביר כסף לעזה, כדי לסייע בשיקום הרצועה. זאת היתה טעות: במסווה של סיוע אזרחי נפתחה הדלת הראשית למימון הטרור בעזה. בכירי צלצל ניסו למחות, אבל נתקלו בדלת אטומה. ראש הממשלה נתניהו סירב לפעול בנושא, וראש המוסד יוסי כהן איבד עניין ביחידה עד שהוביל לסגירתה ב־2017. שנה אחר כך היא אמנם הוקמה מחדש תחת המטה ללוחמה כלכלית (מט"ל) במשרד הביטחון, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר. בהיעדר העוצמה המבצעית והמודיעינית של המוסד איבד המאבק הזה מכוחו. התוצאה הישירה היתה שכסף זרם ביתר קלות לארגוני הטרור, כדי להקים ולשמן את המכונה שהופעלה ב־7 באוקטובר. טועה מי שחושב שהלקח נלמד: יודעי דבר מעידים שגם כיום המאבק הזה מתנהל באופן מגושם, ועם יעילות חלקית בלבד.

נחזור לקטאר. במאמץ לבלום את ההסלמה הביטחונית החליטה ישראל ב־2018 לאפשר לה להגדיל את הסיוע לעזה. המינוח "החליטה לאפשר" קצת מטעה, משום שישראל בעצם דחקה בקטאר לעשות את זה מתוך מחשבה שכסף יקנה שקט. גם כאן, הגורמים שקידמו את הנושא היו נתניהו וכהן, שפעל בשליחותו (באחד ממסעותיו לקטאר הוא צירף אליו את מי שכיהן אז כאלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי). כך נולדו מזוודות הדולרים, שהפכו למימון שוטף של 30 מיליון דולר בחודש ושימשו לשלל עניינים - מתמיכה אמיתית במסכנים בעזה, ועד לתמיכה מעשית בחמאס ובמטרותיו האזרחיות והצבאיות.

השקט הזה התפוצץ ברעש גדול ב־6:29 בשבת השחורה, אבל קטאר לא שילמה שום מחיר. ישראל נזקקה לה שוב, הפעם לתיווך בשחרור החטופים. קטאר היא מתווכת ידועה, שסייעה בעבר לשחרור חטופים מידי ארגוני טרור במזרח התיכון ובאפריקה. מקטרגיה טוענים שחלק מהארגונים האלה מומנו על ידה כדי להגדיל את השפעתה ובמטרה להעניק לעצמה חסינות מפניהם. כמה מבכירי הארגונים האלה היא אף אירחה (ומארחת) בקביעות בדוחא. הטליבאן מצא אצלה בית חם עד שחזר לשלטון בעקבות נסיגת האמריקנים מאפגניסטן, וחמאס מתפעל מאדמתה את מנגנון החוץ שלו - שבכיריו היו שותפים להכנות ל־7 באוקטובר.

העניין הקטארי לא מסתכם בטרור. האסטרטגיה של הנסיכות הקטנה היא לקנות השפעה רחבה ככל האפשר בכל מקום שאפשר. הקטארים משקיעים בבנקים, ומשקיעים בנדל"ן, ומשקיעים בחברות ענק, ומשקיעים בפוליטיקאים, ומשקיעים בתקשורת. ההצלחה מסחררת בכל תחום: מהמונדיאל שאירחו (כשברקע חשדות כבדים לשחיתות) ועד "אל־ג'זירה", שהיא רשת התקשורת הגדולה והמשפיעה בעולם הערבי והמוסלמי. בתווך הניבו להם שלל ההשקעות הפיננסיות רווחים עצומים וגם השפעה גדולה על הכלכלה והפוליטיקה במדינות רבות, בהן ארה"ב ובמערב אירופה.

מתישהו, כך נראה, קטאר התחילה להשקיע גם בישראל. מן הסתם היא עשתה זאת כדי לקנות לעצמה השפעה וחסינות - לעיתים בסדר הזה ולעיתים בסדר הפוך. לא ברור מי קיבל מה, אבל ברור שיש אירוע. זה התחיל בדיווח שלא אומת או נשלל על עשרות מיליוני דולרים שהוקצו כביכול לקמפיין של נתניהו, נמשך בדיווח על העסקתם של יונתן אוריך ושרוליק איינהורן, יועציו של נתניהו, בקמפיין שנועד לשפר את תדמיתה של קטאר בזמן המונדיאל, והסתיים (נכון לכרגע) בדיווח של עפר חדד בחדשות 12 השבוע שאלי פלדשטיין, מיודענו מפרשת גניבת המסמכים המסווגים מצה"ל, הועסק על ידי קטאר בזמן המלחמה כדי לסייע באותו עניין קבוע של שיפור התדמית שלה.

הטענות האלה כבדות מכדי שיישארו סתם כך באוויר. מצטרף אליהן שובל שמתארך בהתמדה של סימני שאלה אחרים, שכרוכים באותה הפקעת. למשל, העובדה שפלדשטיין עבד בלשכת ראש הממשלה (כדובר צבאי) אבל לא קיבל משכורת, ואם כך - מי כן שילם לו? למשל, העובדה שהוא תדרך כתבים בקביעות בסוגיות הנוגעות לקטאר, תוך שהקפיד להבליט את חלקה "החיובי". למשל, העובדה שהוא קיבל על פי הנטען משותפו לגניבת המסמכים, ארי רוזנפלד, גם מידע מסווג שנגע לקטאר, שלא ברור מה נעשה בו.

נתניהו, מקורביו ושלל שליחיו אינם מגיבים לפרשות האלה. אפשר רק לדמיין מה הם היו עושים לו ראש הממשלה היה נפתלי בנט, יאיר לפיד או מישהו אחר. איזה קרנבל היה מתנהל פה סביב "בוגדים" במימון זר, וסביב פגיעה בביטחון המדינה: הרי זאת אותה החבורה שהדביקה את השורש ב.ג.ד על שלל הטיותיו לכל אדם וגוף אפשרי, וכעת מתברר שדווקא מתוכה היו מי שלכאורה מומנו על ידי מי שמימנה במקביל את חמאס. ולא מדובר בדגי רקק אלא בכמה מיועציו הבכירים של נתניהו, שנהנים מגישה חופשית אליו וגם למידע במרכז העצבים הרגיש ביותר בישראל.

חקירה. לפרשה הזאת יש כמה היבטים פוטנציאליים. האחד, פלילי - אם יתברר שהיו מי שקיבלו כסף מקטאר והעבירו לה מידע אסור או ביצעו בשליחותה פעולות שנגדו את האינטרס הישראלי. השני, כלכלי - אם יתברר ששולמו או התקבלו כספים שלא כחוק. השלישי, מנהלי - אם יתברר שיועצים שעבדו בלשכת ראש הממשלה פעלו במקביל וללא דיווח גם עבור גורם זר ועוין. והרביעי, ציבורי־אזרחי - מעצם הידיעה שבכירים בסביבתו של ראש הממשלה עבדו בתשלום עבור מי שאינה מוגדרת כמדינת אויב אבל מתפקדת ככזאת לכל דבר ועניין.

כל אלה יכולים להתברר רק בחקירה. התקשורת לא יכולה לעשות את העבודה במקום החוקרים, כי היא לא נהנית מאותם כלים ומאותה הנגישות למקורות מידע. אלא שבינתיים, גופי החקירה ישנים, והיחידה שפועלת היא התקשורת. זה הרבה, אבל זה לא מספיק: הסירחון כאן כל כך כבד שהוא מחייב חקירה יסודית.

יש בישראל שלושה גופים שיכולים לבצע חקירה כזאת. הראשון הוא משטרת ישראל, שתפקודה בפרשות השונות שכבר נחקרות מעלה חשש כבד אם נותרה פה עדיין משטרה. השני הוא שב"כ, שראשו רונן בר נתון במאבק שמסלים מול נתניהו ושלוחיו אשר יטענו כי מדובר בחקירה שנועדה לתפור לראש הממשלה תיקים כדי להעניק לבר חסינות. השלישי הוא המלמ"ב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, שנהנה מסמכויות חקירה נרחבות, אם כי תחת שר הביטחון הנוכחי סביר שהן יקוצצו בהתמדה.

מבין שלושת הגופים האלה, רק שב"כ יוכל לבצע חקירה יסודית שתוביל לשורה תחתונה ברורה שממנה ניתן יהיה ללמוד מי עבד ומי שילם ומי קיבל מה ותמורת מה. בר יכול להחליט על חקירה כזאת בעצמו (זה עוד לא קרה), נתניהו יכול להורות לו לפתוח בחקירה כזאת (זה לא יקרה), והבקשה/הנחיה יכולה להגיע גם מהיועצת המשפטית לממשלה (לא ברור אם זה יקרה).

לפרקליטות היה חשוב יותר השבוע להגיש כתבי אישום מיותרים נגד דובריו של ראש הממשלה בפרשת הטרדת העד מאשר לחקור את הפרשה הנוכחית שכבר זכתה לכינוי "קטארגייט". נדמה שיידרשו עוד כמה פרסומים וחשיפות של עיתונאים עד שחקירה כזאת תיפתח, וגם אז - לא ברור עד כמה רחוק היא תגיע, ואם לדייק: האם נתניהו ידע שמקורבי המקורבים שלו קיבלו על פי החשד כסף מקטאר בתמורה לשירותים שונים. למי ששכח נזכיר כי גם בפרשת המסמכים טענו בהתחלה בסביבתו של ראש הממשלה שהם לא מכירים את פלדשטיין, שהפך אחר כך בפיהם ל"פטריוט ישראלי" (ציטוט ישיר של נתניהו), ולגבי המסמכים עצמם מתרבות העדויות לכאורה שגם נתניהו נחשף אליהם - בעיקר למסמך המפורסם האחד שפורסם ב"בילד" הגרמני כדי לטרפד עסקת חטופים.

נתניהו יעשה כמובן הכל כדי שהפרשה הזאת לא תיחקר, בדיוק כפי שהוא עושה הכל כדי שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית למחדל 7 באוקטובר. כן, אותו מחדל שהתאפשר בגלל כשל מודיעיני ומבצעי חמור, אבל גם בגלל שחמאס הצליח לבנות את עצמו בסיוע נדיב של קטאר. כן, אותה קטאר שנתניהו תמך בהכנסתה כמממנת מרכזית של חמאס, אותה קטאר שיועציו הקרובים נחשדים כי עבדו עבורה.

חמש הערות. הראשונה, על החטופים. השחרור בשבת האחרונה היה דרמטי. החטופים שחזרו, ובעיקר אור לוי ואלי שרעבי, סיפקו מידע משמעותי על חטופים רבים אחרים ועל מצבם. זה לימד עד כמה בהול הצורך להשלים את המשימה ולהשיב את כולם הביתה, בטרם יהיה מאוחר מדי.

ישראל תנסה בימים הקרובים להרחיב את שלב א' בהסכם כדי לכלול בתוכו עוד חטופים חיים שיוגדרו "הומניטריים". לא ברור אם חמאס יסכים, ואם כן - מה ידרוש בתמורה, אבל נדמה שלמרות ההתנגדות העזה בממשלה ישראל צריכה לעשות כל מאמץ בכיוון, כי מדובר נטו בהצלת חיים.

ההערה השנייה היא על המלחמה. ישראל נערכה השבוע לחידושה אם העסקה תתפוצץ. ההגנה סביב עזה עובתה משמעותית מחשש שחמאס ינסה לתקוף (בכוחות המוגבלים שנותרו לו), וכוחות נוספים הובאו למקרה שיידרש לפעול שוב התקפית. תופי הטם־טם שנשמעו מהקבינט ליוו את ההכנות האלה בדרמטיות, אבל איש מהשרים לא השיב על השאלה המתבקשת מה מתכוונת ישראל לעשות אחרת ממה שעשתה ב־16 החודשים האחרונים. איך בפעם הזאת, אם תקרה, יובס חמאס סופית, ואיך עושים את זה כשבעזה יש עדיין 76 חטופים שהשבתם היא מטרה מרכזית של המלחמה.

התשובה היא שלישראל אין תשובה. הממשלה מסתתרת מאחורי הנשיא טראמפ והבטחתו ל"גיהינום". לא מאוחר לדרוש ממנה למלא את חובתה לציבור שבחר בה ולדאוג לביטחונו ולעתידו - ולא לבצע הפרטה בפועל של האינטרס הלאומי שלנו לגורם זר, ידידותי ככל שיהיה.

ההערה השלישית היא על הסיוע ההומניטרי. בליבת הטענות שליוו את הודעת חמאס השבוע על השהיית מימוש ההסכם עמד העיכוב בהכנסת ציוד לעזה, ובעיקר קרוואנים ואוהלים שנועדו לשכן רבים מפליטי המלחמה הפלשתינים. הטענות הופנו לישראל, אבל הן היו מנוף לחץ שנועד לגרום לירושלים ללחוץ על המתווכות, ולהן ללחוץ על מי שאמורות לספק את הציוד לעזה - במקרה הזה טורקיה.

ביום רביעי בלילה הושגו הבנות שאפשרו, כך נראה, חזרה למסלול. זה יתברר סופית אם חמאס יעמוד בסיכום ויעביר היום רשימה של שלושה חטופים גברים, חיים, שישתחררו מחר. גם אם זה יקרה, המשברים הבאים כבר בפתח, וכדאי להתכונן אליהם: מי שרוצה במלחמה, טוב יעשה אם יגדיר את יעדיה מראש ויבהיר כיצד הוא מתכוון לממש אותם. זה המינימום שמתחייב כלפי החטופים וכלפי החיילים שייהרגו בדרך.

ההערה הרביעית היא על חוק ההשתמטות מגיוס. נציגים מכמה קבוצות וארגונים של מילואימניקים נפגשו באחרונה עם שר הביטחון ישראל כ"ץ. הם יצאו מזועזעים. היו שטענו שהוא התעניין יותר בטלפון שלו מאשר בפגישה (הוא לא), אבל הטענה המשמעותית יותר היא שהוא פשוט לא בקי בפרטים. שהוא יורה סיסמאות שנוגדות את צורכי צה"ל ויכולותיו, ושהוא בעיקר נחוש לקנות שקט כדי שיוכל לקדם את החוק שיפטור בפועל חרדים מגיוס.

זה לא יכול להתקיים מכל סיבה שבעולם, בוודאי לנוכח האפשרות שישראל תשוב להילחם בעזה - מהלך שידרוש גיוס של עשרות אלפי חיילי מילואים לתקופה לא ידועה. גם אם המלחמה לא תתחדש, העומס שמוטל על צה"ל עצום בכל הגזרות, ומתחייב לחלוק אותו באופן שוויוני והוגן יותר. כ"ץ, למי ששכח, אמור להיות שר הביטחון: בינתיים הוא שר ביטחון הקואליציה.

ההערה החמישית היא על המטכ"ל הבא. השבוע אושר מינויו של אייל זמיר בוועדה למינוי בכירים, והוא יחליף את הרצי הלוי ב־5 במארס. זמיר חזר השבוע למדים - בינתיים רק כאלוף - והתחיל להסתובב ביחידות צה"ל בגזרות השונות. במקביל הוא עוסק בשיבוץ המטכ"ל שילווה אותו. סגנו עתיד להיות תמיר ידעי, שפרש ויחזור כעת. זה ציוות טוב, שאמור להוביל תהליך של שיקום עמוק בצה"ל, אבל הצלחתו מותנית גם במידת הגיבוי שיקבל מהממשלה ומהעומד בראשה, שבהמשך להתנהלותו של כ"ץ נדרשים לזכור כי צה"ל הוא לא שלהם ולא נועד לשרת אותם, אלא את מדינת ישראל.