הקיבוץ בעוטף ג'נין שמסרב להתרגל לירי: "כל מה שננרמל - הכשרה לצעד הבא"

נגה רמון לא מפחדת. היא יושבת על סלע ומתחרה מול עצמה בזריקת אבנים קטנטנות אל האופק. מתחתיה, מעבר לגדר המערכת, במרחק הליכה קצרצר, הבתים של גַ'לבון. מהם נורים מדי פעם, בהפתעה, צרורות לעבר הבית שלה בקיבוץ מירב. השמש עוד מעט תשקע ונהיה קריר. נגה בת ה־9 מתעטפת ברדיד של אמה, הילה, בזמן שרן בן נון, יו"ר הנהלת הקיבוץ, נותן לנו סקירה על המצב הביטחוני.

"בערב פסח 2023, כחצי שנה לפני 7 באוקטובר, הגיעה חוליה, ככל הנראה ממחנה הפליטים ג'נין, לג'לבון. הם הלכו לקצה שם", הוא אומר ומצביע ימינה לעבר הבתים המערביים של מעלה גלבוע. "זה היה ערב פסח. ערב בדיקת חמץ". אירוע הירי הזה פתח את החזית של קו התפר בגלבוע. לא מדובר אמנם בגבול מדיני "רגיל", אבל כשמעברה השני של גדר ההפרדה נמצאים שטחי הרשות הפלשתינית של צפון השומרון, הסכנה ניכרת. "מאז, כל אירועי הירי היו לכיוון שלנו. לקיבוץ מירב. את רואה אוטו נוסע?" הוא שואל ומצביע לעבר כביש במרכז הכפר שמתחתינו. "מעליו יש בית אדום... זה הכביש שמגיע מג'נין. ככל שאנחנו יודעים, כל החוליות הגיעו מג'נין, התחבאו באזור הזה, ירו צרור וברחו. אנחנו סופרים 20 אירועים בשנה וחצי האחרונות".

בפסח ההוא נגדע השקט הפסטורלי שידעו יישובי הגלבוע, ובהם מירב, במשך 20 שנה. מאז סופרים התושבים בעיקר ניסים, ומדגישים - "אנחנו לא אמורים למדוד את המצב לפי ההצלחות שלהם, אלא לפי הניסיונות", אומרת רמון. "אנחנו עדיין בתוך האירוע, והוא חייב להיגמר. לא הגיוני שנחיה עם זה בשקט. היו שלבים שלא העזנו לצאת למרפסת. אם אנחנו יודעים לעצור ירי מאיראן, צריכים לדעת לעצור ירי מג'לבון".

גם בבית של נגה ואמה אירע הנס. פעמיים. אנחנו נכנסים לבית המשפחה דרך החצר שמשקיפה אל ג'לבון. ליד קיר הוויטרינה שדרכו נכנסים לסלון, נשען שולחן פלסטיק לבן מקופל. חריר הירי שנפער מספר בלי מילים מה עלול היה לקרות כאן. "הנה החור בשולחן. הוא היה ממש חדש. קנינו אותו כמה ימים לפני כן. בדיוק כאן הוא עמד". הילה לא שהתה באותו יום בבית. על הירי נודע לה בהודעה בקבוצת הווטסאפ הקהילתית. "בעלי היה בבית עם הילדים. זאת היתה שעת ערב. בבוקר למחרת הילדים באו לפתוח את השולחן ופתאום נפל מתוכו הקליע".

"בעצם ברגעים אלה, כשאנחנו עומדים כאן במרפסת, מישהו יכול לתצפת עלינו ולירות?" אני שואלת. "חד־משמעית כן", משיב בן נון ברוגע שמאפיין את מי שהתרגל לסכנה בלית ברירה.

מפסטורליה לצלילי מלחמה

שבועיים לאחר הירי, בערב פסח האחרון - כשאנחנו כבר עמוק בתוך המלחמה - נורה הצרור השני שפגע בבית המשפחה. "רוב היום המרפסת היתה פתוחה. כל אחד מהילדים ניקה חלק אחר. אחד ניקה את התנור, הבת הגדולה ניקתה את החלונות והיתה בדרך לנקות את הוויטרינה. היא ניקתה חלק אחד, פתחה את דלת הזכוכית כדי להמשיך, חזרה לשולחן האוכל כדי להתארגן, נגה עמדה כאן", מצביעה רמון על המרצפות מול הוויטרינה. "כשנשמע הירי, כל אחד ידע בדיוק מה הוא עושה. אחד מהילדים נכנס להתחבא מאחורי התנור".

"את ידעת לאן ללכת, נגה?" אני שואלת. "אני רצה לכאן", היא מצביעה לעבר ספות הסלון. "נכון", משבחת אותה אמה, "הולכים למקום המוגן, בסלון אין חלון ולכן הוא המקום המוגן". רמון מחייכת אל בתה. "ואז שמענו זכוכית מתנפצת וקלטנו שהירי עלינו - ובמזל הקליע לא נכנס דרך החלון הפתוח - ופגע בחלון הזכוכית. היתה לנו תחושה מאוד חזקה של נס. לכל אחד בשכונה יש סיפור כזה. משפחה בשכונה שקליע פגע בחלון המטבח בזמן שהילדה ישבה בסמוך על השולחן וציירה. לפני חודש וחצי נפגעו כאן ארבעה בתים משתי מחסניות שירו לעברנו וגם אצל גיסתי".

זה קרה בשבועות הראשונים של המלחמה, כשבעלה כבר היה במילואים והתכונן לקראת הכניסה הקרקעית לעזה. רמון ניתקה אותו מקבוצת ההודעות של היישוב, כדי שלא ישמע על אירועים במירב כשהוא רחוק כל כך. אבל אז הגיע שוב ירי, ובתוך כמה דקות נודע לו הדבר. "הוא התקשר אלי ואמרתי לו 'אם כבר נודע לך, זה קרה בבית של אחיך'". גם הירי הזה הסתיים ללא נפגעים. "שמענו ירי רציני. רצנו לממ"ד - הרבה מתוך הלחץ של אותם הימים. גיסתי כתבה בקבוצה 'זה פגע בחלון שלנו - נס גדול'. היא היתה בדיוק בדרך להשכיב את התינוק שלה בעריסה, והכדור פגע בחלון שמעליה".

את הירי הראשון לעבר היישוב זוכר בן נון היטב. זה קרה כמה ימים אחרי הירי לעבר מעלה גלבוע. חול המועד פסח, 2023. "זה היה יום שבת. הייתי בבית של ההורים שלי. בדיוק יצאנו החוצה ושמעתי צרור. לצערי כבר ירו עלי בחיים ואני יודע להבדיל בצליל מתי יורים עליך ומתי יורים לידך", הוא מספר מניסיון עברו הצבאי בצנחנים. "גם הילדים שלי יודעים לזהות היטב ולהבדיל בין סוגי הירי וקולות הנפץ", אומרת רמון על חמשת ילדיה. "בשבת הראשונה של המלחמה בעלי התגייס כמו רוב הגברים בשכונה. גיסתי, שאין לה ממ"ד, באה אלינו עם שבעת ילדיה. באמצע ארוחת השבת שמענו ירי. גיסתי קראה לילדים שלה לרוץ לממ"ד. הילדים אמרו 'עזבי, זה לא ירי עלינו'. הילדים למדו להתנהל במציאות הזאת, שזה כשלעצמו טירוף. למדנו לזהות. יש שלושה סוגים של קולות: ירי עלינו, ירי של כוחותינו שפועלים בכפר, ופיצוץ של מטענים שמופעלים על החיילים שלנו - עד היום במזל ללא נפגעים. מקיבוץ פסטורלי עם צלילי מואזין ברקע הפכנו לקיבוץ שחי בצל קולות מלחמה".

התנפצות הבועה

הילה רמון, שנכנסה לאחרונה לתפקיד דוברת היישוב, הגיעה עם בעלה וילד אחד לקיבוץ מירב לפני 20 שנה, "היתה תחושה, על אף המואזין והירי בחתונות, שזה לא קשור אלינו. תקראי לזה עצימת עיניים או תמימות".

"ג'לבון תמיד היה כפר קטן וזניח שאף אחד לא התעסק איתו. הוא היה הפריפריה של הפריפריה", אומר בן נון. "פקועה היה זה שנחשב 'הכפר הרע'. חקלאי עין חרוד, בית אלפא וניר דוד סבלו מהם כשירדו מפקועה לעמק. בתחילת שנות ה־90 כל מה שאת רואה כאן למטה לא היה קיים. הם התפתחו בצורה דרמטית. בתחילת שנות האלפיים התושבים בכפר עוד שתו מבורות. בלילה לא היה חשמל. הכפר היה חשוך לגמרי. כפר נידח וקטן בקצה העולם. יכולת לראות סדרה של כבישים מהעמק וסדרה של כבישים מג'נין שלא מתחברים. גם אנחנו היינו פריפריה. באמצע שנות ה־90 בנינו במירב מפעל גדול לנרות דקורטיביים, 'נרות עציון'. קלטנו לעבודה רבים מתושבי ג'לבון".

החיים השקטים נקטעו ב־2001, כשחוליה של מחבלים עלתה על ההר, נעמדה על הכביש בכניסה לקיבוץ, וכפי שמתאר בן נון - "ריססה רכב הסעה של בנות שלנו, על הכביש שממנו באתם". בפיגוע נרצחה עליזה מלכה בת ה־16 וחצי וחברותיה נפצעו. אחת מהן באורח קשה. "מבחינתנו זה שבר את הבועה שבה חיינו וחשבנו שאנחנו ביחסי שכנות טובה". המפעל המשיך לעבוד. היחסים לא נפסקו ביום אחד, אבל כשהמפעל נסגר - היא הסתיימה לחלוטין. "מאז שבנו את גדר ההפרדה ב־2004 היה נתק מוחלט", אומר בן נון. מאז ועד פסח 2023 זכו התושבים בגלבוע לשקט - עד שהחלו היריות.

"מאז הירי הראשון הבטחנו לעצמנו שלא מתרגלים", אומרת רמון, "קשה שלא להתרגל, כי בסופו של דבר לכל דבר מתרגלים. אבל אם הבטחנו לא להתרגל לפני 7 באוקטובר - מובן שלאחר מכן זה התחזק. כל דבר שננרמל הוא הכשרה לצעד הבא. לא ייתכן שבמדינת ישראל ילדים לא יוכלו לשחק במרפסת. כל יישובי עוטף ג'נין הם חלק ממדינת ישראל. זו מציאות בלתי נסבלת שיורים עלינו. אנחנו מבקשים - תנו לצבא לעשות מה שצריך כדי שזה ייפסק, לשלול מהם את היכולות. יש לנו אמון מלא בצבא, ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה - מאמינים בצבא שיצליח לפתור את הבעיה. הדרישה הפשוטה שלנו - אין מצב שהילדים יחיו פה בפחד".

במגמת התרחבות

קיבוץ מירב נוסד ב־1982 תוך כדי מלחמת לבנון השנייה, עם התאזרחותה של היאחזות מלכישוע והפיכתה לקיבוץ. בשנת 1987 עבר הקיבוץ למקומו הנוכחי על פסגת הר אבינדב ושינה את שמו למירב. בשלט הכניסה המזמין לקיבוץ נמצא ההסבר לשם החדש שנבחר - כשם שמרמז לשמה של מרב, בתו של שאול המלך שרבים מאתרי הגלבוע ומפסגותיו קשורים למשפחתו ולגבורתו. "וכן מבטאת משהו מרוחו של המקום - מי־רב - כנגד קללת דוד את הגלבוע, 'הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם'", כפי שנכתב בקינה לאחר נפילת שאול ויהונתן במקום.

הדרך ליישובים המבודדים מפותלת והנוף בשעות האור מרחיב את הנשימה. עצים ירוקים, שדות ושבילים, ופסגות שמבקשות שיטפסו עליהן. הכניסה לקיבוץ מאובטחת. כביש המערכת משקיף בחלקו לעבר קיבוץ מעלה גלבוע ובסמוך אליו - קצה הכפר פקועה. בדרך חזרה נוכל להרגיש בעצמנו עד כמה היישוב מבודד. הכביש המפותל חשוך לחלוטין. כמו ברבים מכבישי הפריפריה אין תאורה. אורות הכפרים מעבר לגדר מנצנצים.

"היום זה נראה רצף התיישבותי אחד גדול", אומר בן נון כשאנחנו מביטים אל מעבר לגדר, "שבמרכז שלו העיר ג'נין, ובחלק המרוחק יותר זה מחנה הפליטים ג'נין, וכפרים נוספים. מתחתינו, כאמור, ג'לבון. לשמאלנו מלכישוע, שהוקמה בה קהילה שיקומית למשתקמים מהתמכרות לסמים, ובימים עם ראות טובה אפשר להביט בהרי שומרון. ביוזמה של המועצה האזורית, משרד השיכון, החטיבה להתיישבות וקק"ל, מתחילים לבנות יישוב חדש מעורב לדתיים ולחילונים. 70 משפחות ראשונות קיבלו בימים אלה את המגרש, ואנחנו מקווים שבחודשים הקרובים יחלו לבנות את היישוב החדש 'מיטל'. בעזרת השם, יהיו פה יותר יהודים בזמן הקרוב. גם אנחנו ממשיכים לבנות ולגדול כל הזמן באופן איטי ורצוף".

כ־160 משפחות חיות במירב. 800 נפשות. כ־400 ילדים עד גיל 18. הקיבוצים הדתיים שייכים לתנועת הקיבוץ הדתי ולכן משויכים למועצה אזורית עמק המעיינות. תלמידי בית הספר נוסעים בכל יום על הכביש התלול הסמוך לג'לבון בדרכם ללימודים. הקיבוץ, מהראשונים שעברו הפרטה מלאה, מתבסס בעיקר על חקלאות. ענף המטעים המוביל הוא של מנגו, תמרים ואבוקדו. ישנם גם כרמים וענפי חקלאות נוספים כמו רפת, לול ומדגה.

"זה יישוב מאוד קהילתי", אומרת רמון. החינוך הקהילתי תופס מקום ראשון במעלה, היא מספרת, בזמן שאחד מהבנים מתארגן לצאת מהבית לפעולה בתנועת בני עקיבא. "הנוער כאן עוזר למשפחות החיילים והמילואימניקים. בסבב הראשון היו לנו 70 מגויסים. בעלי עכשיו בסבב שלישי. הנוער עוזר למשפחות. עכשיו הם פועלים בנושא ההנצחה ומארגנים יום קהילתי למען שיקום הצפון. הנתינה, יחד עם החינוך והחקלאות, הם חלק מהדנ"א של היישוב".

בקיבוץ מירב הוקמו גם בית לחיים לנשים עם צרכים מיוחדים מרקע דתי, ובית מאזן המשמש חלופת אשפוז לנשים. בעבר פעל בקיבוץ "בית הילד", שבו שהו ילדי אומנה שהוצאו מבתיהם. הבית נסגר לאחר 20 שנה מתוך רצון של הקהילה לקלוט את הילדים שבגרו ולהשקיע בהם.

הזדמנות אמיתית לתקן

כחצי שנה לאחר שתושבי מירב הבינו שהם תחת איום התרחש אסון 7 באוקטובר. מאז, אומרים ביישוב, בצה"ל הבינו שכדי להגן על היישובים צריך להגדיל את כוח האדם. בן נון: "דבר שני שהצבא הבין זה שאי אפשר להגן על מירב מהגדר. הגדר כל כך קרובה, בקו אווירי של 200 מטר. היא כל כך קרובה שלא ניתן לראות אותה. ההבנה היתה שחייבים לוודא שבכפרים הסמוכים לא תהיה יכולת ולא תהיה מוטיבציה לבצע פיגועים. זה רחוק מלהיות מושלם, אבל היום הצבא מדבר במונחים של שלילת היכולת ולא במונחים של הגנה. מאז 7 באוקטובר הצבא תופס בתים בתוך הכפר לשבוע-שבועיים, עושה סיורים רכובים ורגליים בתוך הכפר".

החשש הגדול ביותר של התושבים הוא מפני חדירת מחבלים. "המרחק מג'לבון למירב הוא עשירית מהמרחק בין סג'עייה לכפר עזה ומאית מהמרחק מנוסייראת לבארי. ראינו שגם מעל לחומה אפשר לדלג, ואת הגדר אפשר לחצות בתוך כמה דקות. אפשר להגיע מג'לבון לבתים שלנו בהליכה לא מהירה בתוך עשר דקות. אנחנו כל הזמן תחת איום ותחת התרעות של חדירה".

החשש מפני חדירת מחבלים החל לפעם בלב התושבים עוד לפני 7 באוקטובר. קצת לפני שמחת תורה נערכה פגישה בקהילה. רמון: "גיסי שאל מה אנחנו עושים אם עכשיו עולים 60 מחבלים מהכפר, התשובה היתה שאין לנו מה לעשות. אנחנו לא ערוכים לתרחיש כזה. מובן שאחרי 7 באוקטובר אנחנו רוצים להאמין שאנחנו יותר ערוכים. יש כאן כיתת כוננות שעושה כל הזמן תרגילים. יש גם הרבה נשים שהוציא רישיון לנשק, ודאי כשרבים מהבעלים במילואים. התפקיד שלנו הוא לא להירדם. אם נמנע את היכולת שלהם לירות עלינו - נמנע את השלבים הבאים. אנחנו פה כדי לשתף פעולה עם הצבא ולתת יד בכל דרך שאפשר כדי לחזק את הביטחון".

בקיבוץ פועלת כיתת כוננות. בן נון: "לצערנו, התקן הוא ל־18 חברים. הגשנו בקשה להגדיל ל־28 חברי כיתת כוננות. אנחנו שלושה יישובים די מבודדים על ההר. ב־7 באוקטובר רוב חברי כיתת הכוננות גויסו ונשארו כאן רק שלושה. הרבש"ץ בנה את כיתת הכוננות מחדש, והיא בנויה על חברים שלא מיועדים למילואים ונמצאים בכשירות כל הזמן".

בעקבות המצב, מספרת רמון, בתקופות של ירי שמגיע בגלים, "יש ילדים שמפתחים תסמיני חרדה, שמפחדים לצאת מהבית. יש ילדים שישנים עם ההורים, יש ילדים בשכונות אחרות שמפחדים להגיע לשכונה שלנו, שאנחנו קוראים לה בצחוק 'ג'לבון עילית'. זאת המציאות - אנחנו הבתים שבחזית. נכון שכל מדינת ישראל בחזית וכל המדינה נלחמת על קיומה. אחרי 7 באוקטובר יש לנו הזדמנות אמיתית לתקן, לפקוח את העיניים בזמן".