ג'באליה תחילה: סוף־סוף הבנו למה צה"ל חוזר בפעם השלישית למעוז הטרור

עם רגל אחת בהאמר הצבאי והרגל השנייה בהר האבק שנדרס תחת שרשראות הטנקים, ניגש אלי בסיום הסיור אחד החיילים. בתי ג'באליה ההרוסה סביבנו. צרורות ירי ברקע. כלבים משוטטים השתרעו על החול, מחכים לשרידי אוכל מ"בית המח"ט" שלידו עמדנו.

החייל הציג תמונה שמצא באחד הבתים הסמוכים. נראה בה מחבל צעיר ומחויך עם סרט ירוק לראשו, כשלצידו אישה מבוגרת לבושה בשמלה תכולה עם לבבות ומחזיקה קלצ'ניקוב. "תמסור לבוגי יעלון שאלה האנשים שלהם אנחנו כביכול עושים 'טיהור אתני'. מה הוא חושב? שלא צריך לטפל בהם?", שאל רטורית בזעם.

הדברים של יעלון, פעם רמטכ"ל מהולל והיום קשיש שנטרפה דעתו, פגעו קשות בחיילים, ובדיוק בנקודה החשובה להם ביותר: הרוח. מפקדים וחפ"שים, בנים ובנות, בסדיר ובמילואים, סיפרו לי בזה אחר זה עד כמה תחושת השליחות היא זו שמניעה אותם לסכן את חייהם למען העם והמדינה.

ברחוב שבו עמדנו נהרגו רק לפני שבוע שלושה לוחמי גבעתי: עידו ז'נו, ברק דניאל הלפרן ועמרי כהן. 18 נוספים נפצעו. זו היתה התקפת הגרילה הנועזת ביותר של חמאס זה חודשים ארוכים. 15 מחבלים פתחו באש מכמה כיוונים, מנצלים רגע נדיר של חוסר ערנות מצידנו. "בתוך שתי דקות כמעט כל המחבלים נהרגו. חיילים שנפצעו ירו מתוך האוטובוס. מפקד הפלוגה, עומר ברדה, נפגע, אך המשיך להשיב אש, בזמן שאחד הנהגים וחייל נוסף מטפלים בו", מתאר את הקרב רב־סרן עמיעד, קצין המבצעים של צק"ח (צוות הקרב החטיבתי) של חטיבת השריון 401.

"הרוח היא זו שנותנת לאנשים את הכוח. הרי החיילים פה עוברים דברים לא פשוטים, אבל לא רק שהם חוזרים מהחופשות, אלא שיש להם ברק בעיניים. הם מבינים את חשיבות המשימה ואת ההצדקה לה", הוא אומר.

אנחנו יושבים באחד הבניינים בלב ג'באליה. טנקים וכלים צה"ליים אחרים נחים בכניסה, כמו מכוניות בבניין מגורים בעיר. כל קומה משמשת קבוצה אחרת של חיילים. יש פה חי"ר ושריון, סדיר וקבע, וכמובן מילואימניקים. אייל, הנהג שהכניס אותי לעזה, משרת ברצף מאז פרוץ המלחמה. שלושה מבניו ביחידות קרביות. אחרים עשו "רק" עשרה מתוך 14 חודשים במדים.

בקומה אחת אני פוגש את עוזרת קצין האג"ם, לשעבר מפקדת פלוגת השריונריות הראשונה, שעכשיו מנהלת פה כל פרט ביד רמה. בקומה אחרת - בני 30 פלוס, שלעת זיקנה למדו להיות מטיסי רחפנים. פעם החרמון היה העיניים של המדינה, היום אלה כלי הטיס הזעירים שמפלסים לצה"ל את הדרך בכל הגזרות.

הקצין הצעיר עמיעד מקרין בעצמו גם את הלהט הערכי וגם את האומץ וקור הרוח הנדרשים למצבים הקשים שהמלחמה מביאה איתה. לפני חודשיים בדיוק הוא השתתף בסיור המפקדים הקצר שבו נהרג מפקד החטיבה שלו, אלוף־משנה אחסאן דקסה.

"אחסאן נהג לומר שכדי להכיר מקום צריך ללכת אותו ברגל. לכן פרקנו מהרכבים והלכנו בסך הכל 60 מטר. היינו ארבעה אנשים והיו איתנו שני טנקים. זו היתה סמטה במחנה הפליטים שבלילה הקודם עשינו בה פעולת חבלה משמעותית, כך שחשבנו שהיא נקייה ממטענים. באנו לראות את התוצאות, אבל אז היה פיצוץ גדול מאוד וירי. הבנתי מייד שאנחנו במארב, ואחסאן נהרג. גם נפצעתי בעצמי, אבל יכולתי לתפקד. קיבלתי רסיסים לפנים, לצוואר ולגרון, ואחד לרגל".

עמיעד (29), תושב הצפון ואב לילדה, ממשיך בסיפור הקרב: "הגבתי באש למקום שממנו הבנתי שאני מאוים, למרות שלא ראיתי כלום. את יהודה, מג"ד 52 שנפגע קשה, ניסיתי למשוך אחורה, אבל לא הצלחתי. הוא היה בשטח השמדה. כל השרוול שלו התמלא דם, ונראה היה שהיד נקטעה. קראתי לקמ"ן שהיה איתנו כדי למשוך אותו, והצלחתי לשים לו חוסם עורקים, בזמן שכדורים פוגעים 20 מטר מאיתנו. וככה עשינו. הקמ"ן יורה ומחפה, ואני מטפל ביהודה המג"ד, שהוא שכן שלי ואני מכיר אותו שנים רבות, עוד מבני עקיבא. יהודה עוד היה חי, אבל כדי שלא יאבד את ההכרה צעקתי לו: 'יהודה, תחזיק את עצמך, אתה חייב לחזור הביתה, נעמה מחכה לך בבית. אין סיכוי שאתה לא חוזר לילדים'". המג"ד אכן ניצל ויצא מכלל סכנה, אך הפציעה הקשה לא מאפשרת לו לחזור לפקד כרגע.

צוותי הטנקים שהגיעו אחרי כמה דקות חילצו את המג"ד ואת הקמ"ן, וכך עמיעד מצא את עצמו לבד ופצוע בצומת המטוּוח, שומר על גופת מפקדו, אחסאן, לבל תיחטף, ונלחם לבד במחבלים. "הרגשתי שעברו כמה שעות עד שהגיעה אלי תגבורת, למרות שבפועל אלה היו כמה דקות".

בשוך הקרב, לא לפני שווידא שגופת המח"ט פונתה בשלום ושהציוד אישי שלו במקום מבטחים, הוא פונה לבית חולים. אחרי שלושה ימי אשפוז, ושלושה ימים נוספים בבית עם האישה והתינוקת, הוא שב ללחום בג'באליה.

מודל לחיקוי

אלא שאין יותר ג'באליה. גם לא תהיה. המקום כפי שהוא לא ניתן לשיקום. טיפול השורש שצק"ח 401 המיט על העיר ועל מחנה הפליטים הצמוד אליה הפך אותם לא ראויים למגורי אדם.

זה לא שיש הרבה בתים הרוסים, אלא שאין ולו בניין אחד או דירה אחת שלא נפגעו בצורה קשה. כמו רעידת אדמה בדרגה 900. והדבר המדהים הוא שהכל נעשה מסיבות מבצעיות. לפחות במחצית מהבתים התגלו אמצעי לחימה, ובאחרים חומרים מסיתים. למעשה, מסבירים לי המפקדים, חמאס ניצל את השנה שחלפה מפרוץ המלחמה ועד מבצע העומק פה כדי למקש את ג'באליה, הרבה יותר מכפי שהיתה בתחילת המלחמה.

זו הסיבה לכך שכוחותינו חזרו לג'באליה בפעם השלישית, שגם אמורה להיות הפעם האחרונה. יתרה מכך, הפעולה ש־401 עושים פה היום אמורה להיות מודל לשאר חלקי עזה. כלומר, בכיבוש הראשון של עזה, מייד לאחר פרוץ המלחמה, צה"ל שטף את הרצועה באופן כללי. אזורים רבים נוקו מטרור, אך לא היה טיהור מלא וסדור של כל תאי השטח. בהתחשב בהיקפי ההתארגנות המוקדמת של חמאס, גם לא ניתן היה להשיג תוצאה כזו.

עכשיו הכוחות עוברים באופן שיטתי ויסודי בין פוליגונים, כלשון החיילים, מפנים את כלל האוכלוסייה ומטהרים את כל המבנים. מי שלא עוזבים את המקום לאחר האזהרות נחשדים אוטומטית בהשתייכות לטרור, ולכן מחוסלים במקום. על פי ההערכה, כ־1,000 איש עוד נשארו שם. השאר, שברחו, עוברים דרך נקזים שבהם נבדק אם יש להם קשר לחמאס. זו הדרך לוודא שהטרור ייעקר מג'באליה לתמיד, וכך גם השלטון האזרחי של חמאס.

הפעולה במרחב צפויה להימשך עוד כמה שבועות. לאחר מכן, אם לא תהיה הפסקת אש, הממשלה תצטרך להחליט אם להעתיק את המודל למקומות נוספים. אם כך יקרה - גם המעט בעזה שנשאר עומד יהפוך לתל חורבות. זה העונש שגזר חמאס על האוכלוסייה שבשמה יצא למלחמה נגד ישראל.

השביעייה שלכם חזרה

גבירותיי ורבותיי, השביעייה שלכם חזרה. אם המונח הזה נשמע לכם מוכר, אינכם טועים.
בעשור שעבר, עם "השישייה" ואז עם "השביעייה", נתניהו קיבל את ההחלטות המרכזיות בתחומי ביטחון ישראל. מאז הרבה השתנה, ולפחות שלושה מחברי הפורום ההוא - אהוד ברק, אביגדור ליברמן ובוגי יעלון - הפכו ליריבים מוטרפים של נתניהו. במקומם יש שותפי סוד אחרים:
נתניהו עצמו, כמובן, וגם השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר, שנכון יותר להגדיר אותו כמוציא והמביא של ישראל מול ארה"ב, וכאדם השני בחשיבותו בתחומי החוץ והביטחון אחרי נתניהו. עימם בשביעייה - שר הביטחון ישראל כ"ץ, וראשי המפלגות השותפות בקואליציה: אריה דרעי, איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' וגדעון סער. למה גולדקנופף לא שם, תנחשו לבד.

הפורום האינטימי הזה הוא שמנהל את מהלכי המלחמה כבר כמה חודשים. השיח בו עמוק, ענייני וכמעט נטול הדלפות. בניגוד לקבינט המדיני־ביטחוני, לא יושבים בו עשרות עוזרים ופקידים, ולכן אפשר לדבר בו בחופשיות ובענייניות. וכך לקבינט, שלפעמים נוכחים בו 50 איש ושנראה יותר כמו מפגש חברתי, נותר בעצם לאשרר את שלמעשה נידון עד דק וכבר הוכרע בשביעייה. היא "קבינט המלחמה" בפועל.

הפורום הזה (כשגלנט עדיין היה חלק ממנו) הוא זה שהכריע מה יהיה אופי התגובה הישראלית למתקפת הטילים השנייה של איראן. זו היתה אחת ההחלטות המורכבות והרגישות ביותר שקיבלה ישראל אי־פעם. כמעט חודשיים אחרי כן, חרף הבטחות עצבניות לנקום בישראל, האיראנים יושבים בשקט. "ציר ההתנגדות" שבנו במשך ארבעה עשורים קרס. הם איבדו את חמאס, את חיזבאללה, את אסד ואת סוריה, ונותרו חשופים ללא הגנה אווירית ובלי יכולת לייצר טילים חדשים.

אף על פי כן, האיראנים וגרורותיהם בעיראק נוצרים אש. זו התוצאה של הפגיעה הקשה והחכמה מאוד של ישראל בהם - פגיעה שעוצבה בשביעייה. במבט היסטורי, הפעולה ההיא כנראה תיחשב נקודת ההכרעה של המלחמה לטובתה של ישראל.

האינטרס הישראלי

הצלחות חדשות לפעמים מציפות צרות ישנות. כזה הוא מצבם של הכורדים, אותו לאום עתיק בן עשרות מיליוני אנשים שיש לו אהדה וקשרים לישראל. בשעה שבארץ ובעולם חוגגים את נפילת משטרו של אסד, הכורדים החיים לאורך הגבול הסורי־טורקי נמלאים חרדה קיומית.

במשך יותר מעשור, כתוצאה מחולשת שלטונו של אסד, הכורדים בסוריה נהנו מאוטונומיה באזור רוג'בה. אסד סיפק להם סוג של הגנה מפני הטורקים, אויביהם ההיסטוריים. בתמורה, הם הגנו עליו ועל המערב מפני דאעש וטורקיה גם יחד. כוח צבאי עז־נפש של הכורדים היה המפתח להסדר הזה.
זאת ועוד, מנהיג המורדים הסורים, מוחמד אל־ג'ולאני, איש האחים המוסלמים, הצליח לאחד את הפלגים השונים בסוריה תחת המטרה של מיטוט שלטון אסד. לכן המיליציות שלו נמנעו מפגיעה בשנואי נפשם - הכורדים. עכשיו, כשהרודן הסורי איננו, ובפרט כשטורקיה, האויבת המושבעת של הכורדים, היא הפטרון של השלטון החדש בדמשק, קיים אצלם חשש כבד מנקמה המונית של ארדואן.

"טורקיה היא איום גדול וקיומי עלינו", אומר בשיחת טלפון בכיר בממשלה העצמאית של הכורדים בצפון־מזרח סוריה. לא פשוט להקים איתו קשר. הוא לא דובר אנגלית, ולכן נדרש מתורגמן שעולה בקו מאובטח מאירופה כדי לקיים את השיחה.

הבכיר הכורדי מסביר את המלכוד שהשלטון החדש בדמשק והישן באנקרה טומנים לו ולבני עמו. "עד כה לא הגענו להסכם עם הממשלה החדשה על עתיד החבל הכורדי. הם אומרים שסוריה תהיה דמוקרטית עם שלטון מרכזי אחד, ושרק הוא יורשה לשאת נשק. לכן הם דורשים מאיתנו להתפרק מהנשק שלנו. אבל הכוח הצבאי שלנו, שנלחם בדאעש ושומר על האוטונומיה הכורדית, הוא הערבות לקיום שלנו. הפירוק שלו מסוכן לנו. הוא זה שמגן על האוכלוסייה שלנו", מסביר המנהיג הכורדי.

השאיפה שלכם היא הקמת מדינה עצמאית, או השתלבות בסוריה החדשה?
"אנחנו רוצים מדינה פדרלית, כלומר שלטון מרכזי בדמשק שיחלק את הכוח בין המחוזות השונים. אבל לא הגיעו איתנו להסכם לגבי זה".

האם לדעתך אפשר להאמין להבטחות של אל־ג'ולאני ושותפיו, שלפיהן בדמשק תשלוט עכשיו ממשלה מתונה שתטפל רק בשיפור המצב בסוריה, או שאלה רק יחסי ציבור למערב?
"זה דבר שייבחן לאורך הזמן. צריך יהיה לראות אם הם יכולים לבסס מדינה חדשה עם חוקה, בית משפט וצבא שייתן ביטחון לכולם. רק אז נוכל להיווכח שהם כוח מתון. בינתיים יש כמה דברים שהם דגל אדום, כמו כפיית חיג'אב על הנשים, איסור שתיית אלכוהול במקומות מסוימים ועוד אלמנטים שהיו במדינה האסלאמית של דאעש".

מה הציפיות שלכם מישראל?
"ישראל צריכה להיות זהירה מאוד, כי השלטון החדש בדמשק אינו של כוח אסלאמי מתון, וגם טורקיה שתומכת בהם אינה אסלאם מתון. אנחנו נמצאים במזרח סוריה, ויכולים לאבטח את הגבול ולמנוע את פעולתו של המסדרון השיעי, שמעביר תחמושת מאיראן ללבנון. זו לא בעיה עבורנו. אבל אנחנו צריכים תמיכה. בכל פעם שישראל תומכת בנו זה מטריד את טורקיה. לכן ההצהרות של שר החוץ שלכם (גדעון סער) הן חשובות. אנחנו מברכים עליהן, ומוכנים לפגוש נציגים של הממשלה שלכם כדי לעבוד ביחד. חשוב שהציבור בישראל ישמע על הכורדים, ושהלובי הפרו־ישראלי יפעל למעננו בוושינגטון. אנחנו אלה שנלחמנו בדאעש, ששומרים על האינטרסים של המערב ושמחויבים לערכים הדמוקרטיים".

אין ספק שישראל מזמן היתה צריכה לפחות לטפח את הכורדים בסוריה. לפני שבועיים ארדואן קנה שליטה בדמשק, כי במשך שנים הוא השקיע תמיכה צבאית וכלכלית במיליציה של אל־ג'ולאני. על פי אותה שיטה, ישראל יכולה היתה לסייע לכורדים, וכך ליצור מאזן אימה מול השלטון הג'יהאדי החדש. נכון שכרגע שלטון זה מרוכז בעצמו, והלוואי שיתברר בעתיד שפניו אכן לשלום.

אבל גם לרפובליקה האסלאמית של איראן לקח כמה עשורים לבנות את "ציר ההתנגדות" שכמעט החריב את מדינת היהודים. וארדואן והאסלאם הסוני הקיצוני שונאים אותנו לא פחות מזה השיעי. לכן על מנהיגי ישראל להביט קדימה, לטווח הארוך, ולא רק עד לקצה האף האסטרטגי.

מובן שחיסול הצבא הסורי ותפיסת "כתר החרמון", כלשונו של ז'בוטינסקי (ותודה לאבשלום קור), הם צעדים כבירים בחשיבותם. אבל עבור טורקיה, שהשבוע השיקה מפציץ חמקן חדיש, למשל, הצבא שלה הוא החזק באירופה. כל עוד ארדואן או בן דמותו נמצאים בשלטון - בתוך כמה שנים היא עלולה לבסס איום ממשי על גבולנו, עוד יותר מאסד.

אם נשב בשקט וניתן לסולטן האנטישמי לעשות ככל העולה על דעתו - יש סיכוי גבוה שכך יקרה. מאידך, אם נפעל בחוכמה עכשיו, נספק לכורדים ולדרוזים נשק מיותר או שלל, נסייע להם כלכלית ונקדם את עניינם בוושינגטון - נחסוך לעצמנו אתגרים גדולים פי כמה בעתיד.