פרשת וישלח: דרוש רועה

זה קרה לפני חמש או שש שנים. היינו קבוצה של חבר'ה משכילים ורציניים - מורים ומרצים, חוקרים ומחנכים, והמשימה שקיבלנו היתה פשוטה להפליא: "העבירו את עדר הצאן מפה לשם". המרחק, בסך הכל 30 מטר. הסתכלנו זה על זה וחשבנו "קלי קלות... אנחנו, עם כל התארים והתעודות, מה זה בשבילנו לרעות צאן?"

כל אחד בתורו נעמד בראש העדר וניסה לגרום לו ללכת אחריו, אך העיזים לא נענו לנו. לא כשצעקנו להן "אחריי", לא כששיחדנו אותן בצמחייה, וגם לא כשנופפנו מולן באצבע מורה או באגרוף קפוץ. בדרכים שונות ומגוונות ניסינו לגרום להן ללכת אחרינו, אך העדר בשלו - לא נע ולא זע. האחראי במקום רמז לנו בעדינות - "אתם לא עומדים במקום הנכון". אך אנחנו, חכמים שכמותנו, לא נרמזנו. "רועה", כך חשבנו, הוא זה שהולך בראש העדר, לא?

אחרי שעה מתסכלת של מאמצים מנהיגותיים תקיפים, שלא הזיזו את העדר אפילו מטר, הבריק פתאום אחד החברים בפסוק מפרשת השבוע. כשיעקב שולח עדרים כמנחה לעשיו נאמר - "וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים" (בראשית לב, כ). הרועה, כך אומרת התורה, לא הולך בראש העדר אלא דווקא אחריו. גם הנביא עמוס מתאר את בחירתו לנביא בעת שהיה עובד כרועה - "וַיִּקָּחֵנִי ה' מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן" (עמוס ז, טו).

מאותו הרגע הפכה המשימה פשוטה למדי. כשהולכים מאחורי העדר, קל לזהות את המגמות הפנימיות שלו, קל לראות את הכוחות המובילים שבו, למצוא את המשכוכית - העז המובילה של העדר, לחבור אליהם ולכוון אותם היישר אל תוך המכלאה. רועה הצאן מקשיב לעדרו, מתחבר להלך הרוח שבו, ורק מתוך כך מצליח להוביל אותו למחוז חפצו.

כל מנהיגי האומה שלנו היו רועי צאן - האבות, השבטים, משה, שאול ודוד. לפני שהנהיגו את העם, התנסו כולם שנים רבות בהנהגת עדרים - בהליכה אחרי העדר. הכבוד והקשב לרוחות המנשבות בין הכבשים או העיזים אפשרו להם לרעות את הצאן בהצלחה. זה מה שהפך אותם למנהיגים דגולים כל כך.

לפני כמה שנים טסתי להעביר הרצאה באילת. רגע לפני ההמראה שאל אותי הנוסע שלידי - "אתה מכיר את הטייס?". כשגיחכתי למשמע השאלה, הוא תמה איך אני מוכן להפקיד את חיי בידי אדם שאיני יודע דבר על הכשרתו המקצועית, על ערכיו או על מצב בריאותו. "הרי לא היית נכנס לניתוח בלי לברר מראש מי הרופא", אמר וצדק.

ההבדל פשוט, הוא מיהר להסביר לי - אנחנו סומכים על טייס ולא סומכים על רופא, כי אם הרופא יפשל אנחנו ניפגע קשות אך הוא ימשיך בחייו כרגיל. לעומת זאת, הטייס עולה יחד איתנו למטוס, הוא קושר את גורלו בגורלנו. אנחנו לא צריכים לברר עליו כלום. הידיעה שמה שיקרה לנו יקרה גם לו, טובה יותר מכל מבחן ומאפשרת לנו לתת בו אמון.

זו כנראה הסיבה לכך שבתורת הלחימה הצה"לית המפקד רץ בראש הכוח המסתער וצועק "אחריי". לא בגלל הדוגמה האישית והערך החינוכי, אלא בעיקר בגלל הספק המקנן בראשו של כל חייל - שמא נשלח להסתער בקרב מיותר, או שערך חייו לא נלקח מספיק ברצינות.

כשהמפקד עומד בקו האש עוד לפני כל חייל, הוא משרה על חייליו את האמון העמוק בחשיבות המשימה. הידיעה ש"עימו אנוכי בצרה" וש"בכל צרתם לו צר", מאפשרת לחיילים לתת אמון במפקדם ולרוץ בעוז אפילו מול שריקות כדורי האויב. המפקד אמנם עומד בראש הכוח, אך זהו מודל חריג, שרלוונטי דווקא לצבא, שמטרתו להרבות את אמון החיילים במפקד. כמו מה שגורם לנו לתת אמון בטייס. אך בנסיבות אחרות, מקומו של המנהיג או הרועה הוא דווקא אחרי העדרים. שם מנהיגים אמורים להלך.

תחת כל עץ רענן קמה היום תוכנית "מנהיגות" המציעה דרך חדשה שבה נצעד. דימוי המנהיג הנפוץ בתוכניות אלו הוא של מנהיג כריזמטי, הצועד בראש המחנה וצועק "אחריי". אך מודל המנהיגות הזה שגוי ומעוות מיסודו. לפני המחנה צועדת רק מנהיגות אלוהית - עמוד האש או עמוד הענן. המנהיג האנושי הוא "רועה" ההולך אחרי המחנה. מנהיג שרוצה לצעוד בראש המחנה יוצא מנקודת ההנחה שהוא שמש העמים בעוד העם הוא בסך הכל עדר עיזים. ובכן - מתברר שאפילו על עיזים זה לא עובד...