גם בן גוריון הבין את הסכנה בכוח חזק מדי אצל גופי הביטחון

ישראל עומדת בסימן "אסור לדווח לממשלה, לשרים, לראש הממשלה". זאת העבירה החדשה. פרופ' אפרים קארש, מגדולי ההיסטוריונים של המזרח התיכון ובכלל, פרסם מסה גדולה תחת הכותרת "מאוסלו לבארי: איך הובילו 30 שנות הזיות שלום לטבח 7 באוקטובר". בהסתמך על דוח מבקר המדינה הוא כותב כי "בחודשים שקדמו ל'צוק איתן' שר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל גנץ, ראש השב"כ יורם כהן ור' אמ"ן כוכבי מנעו מהקבינט מידע מודיעיני חיוני ביותר על 'מבצע עוין גדול' שתכנן חמאס, מחשש ש(השרים) עלולים להורות להם לבצע פעולת מנע נגד התוקפנות המתקרבת. עיתוי המתקפה המדויק לא היה ידוע - כתוצאה מפערי מודיעין. (בעלי התפקידים לעיל חששו שאם ידווחו לקבינט ותתבצע פעולת מנע), ייווצר סיכון להתלקחות כוללת".

זו תמונה של קרטל המודיעין שפועל היום ביתר תוקפנות מבעבר, וזאת בניגוד לדין שנקבע בדוחות של ועדות חקירה על ניהול גורמי המודיעין בישראל. בדוח מבקר המדינה על קבלת ההחלטות לפני ותוך כדי "צוק איתן" (פברואר 2017), הניסוח הוא כזה: "אף על פי שלפי מסמכי אמ"ן הוצאתה לפועל של פעילות עוינת משמעותית מעזה לעבר ישראל היתה מוכנה מספר חודשים לפני מבצע צוק איתן, ואף שעלה כי ייתכן שלא ניתן יהיה להתריע לפני ביצוע הפעילות (שהוגדרה כאסטרטגית) - לא הציגו שר הביטחון לשעבר יעלון (ורשימת השמות שהוזכרה) את המידע לשרי הקבינט כבר באותו שלב".

זאת מהות החטיפה והמעצר של פלדשטיין ונגד המילואים בידי אנשיו של ראש השב"כ רונן בר. מי שהבין את הבעיה של הזרמת המודיעין לראש הממשלה היה ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון. חוקרים שבדקו לאורך השנים את ממצאי ועדות החקירה לגופי המודיעין, קובעים שבן־גוריון חשש כי לאחר שיפרוש מתפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון, יבואו ימים שבהם התפקידים יופרדו ופוליטיקאי אחר שאינו ראש הממשלה ימלא את תפקיד שר הביטחון. מונתה ועדת ידין־שרף, שתפקידה היה לעשות סדר בין אמ"ן, המוסד והשב"כ, והיו וישנם עוד גופי מודיעין. "חייבת להיות בידי ראש הממשלה תמונה מלאה של פעולות השירותים החשאיים במדינה", קבעה ועדת השניים. זה היה ב־1963 ערב לכתו של ב"ג. הוא חשש בדיוק ממה שראינו בתקופת המלחמה: שראש הממשלה יהיה תלוי בצינור המידע שעליו יש לשר הביטחון בלעדיות. ההמלצה היתה למנות "יועץ ראש הממשלה למודיעין בעל סמכויות רחבות". זה בעצם מה שח"כ עמית הלוי מקדם באיחור של 61 שנים. לא בטוח שצריך גוף חדש, אבל ה"יועץ" חייב שיהיה לו סיוע של צוות כלשהו.

גם ב־2019 כאשר היה ירי רקטות על אשדוד, מכוון לאולם שבו הופיע רה"מ נתניהו במסגרת מערכת הבחירות (המי יודע כמה), נוצר החשש הנורא של ראשי הביטחון: נתניהו עלול לדרוש תגובה מוחצת, שכמובן עלולה לגרום להסלמה אם לא למלחמה ואז צריך להילחם גם על הקרקע, ואת זה "אנחנו" לא רוצים. ואכן צמרת צה"ל וכל השאר, יחד עם היועץ המשפטי מנדלבליט, בלמו כל תגובה. הדפוס הפך למוכר וכנראה פעל גם בליל 7-6 באוקטובר. הגורם המסוכן שמדרדר למלחמות הוא ראש הממשלה ושריו הניצים. לא חמאס ומחבלי הנוחבה. ראש השב"כ עוד לא הסביר את התנהגותו באותו לילה לציבור. הוא גם לא מסביר מי במערכת הביטחון הציג בפני ynet את התמונה של מלחמת גוג ומגוג בין לובשי החליפות ללובשי המדים, כאשר לובשי החליפות כמובן עלולים לדרדר, חס וחלילה, את המצב בלבנון למלחמה נגד חיזבאללה. פרסום הידיעה הנרחבת מבית מדרשו של רונן ברגמן היה ממש ערב מתקפת הביפרים.

גם ראש השב"כ לשעבר יורם כהן עוד לא הסביר לאילו פעולות הוא וחבריו הלשעברים, יחד עם גורמים חוץ־ממשלתיים, רוצים לדחוף את ראש השב"כ הנוכחי? כי הרושם הוא שגורמי הביטחון, יחד עם המערכת המשפטית, נלחמים בכל כוחם נגד רה"מ נתניהו, וזאת דווקא בשעת מלחמה. הבכירים לשעבר בשב"כ דחפו משך כל התקופה שלפני המלחמה את הרעיון האנטי־דמוקרטי שהרמטכ"ל וראש השב"כ לא חייבים להישמע לממשלה אלא רק לחוק, כלומר בג"ץ, כלומר היועצת המשפטית. זאת המצאה חדשה שמנסה להצדיק הפיכה שלטונית.

מי הבוס

המערכות הגדולות של הגנרלים והמשפטנים והפקידים מונעות מהנבחרים לממש את מדיניותם. לא, זה לא ישראל, אלא אמריקה של מלחמת העולם השנייה

ידיד הפנה אותי לספר "שיעור בגדולה" על מי אם לא צ'רצ'יל, שבשבוע שעבר מלאו 150 שנים להולדתו. באחד הפרקים אפשר להבין את מערכת היחסים הקלוקלת בישראל בין ראשי הצבא והביטחון לבין הקבינט הביטחוני והעומד בראשו, ראש הממשלה. מי שהשקיף מהצד כיצד מתנהל תהליך קבלת ההחלטות בצמרת הבריטית במלחמת העולם השנייה היה אוורל הארימן, מהדמויות הבולטות בפוליטיקה ובמדינאות האמריקנית. "החלטות מן המדרגה הראשונה התקבלו בקבינט המלחמה של צ'רצ'יל, קואליציה של המפלגות השמרנית והלייבור... בניגוד גמור ל'קרב על וושינגטון', שבו גופים שונים נאבקים אלה באלה על משאבים ועל הקצבות. בבריטניה, כך גילה במהירות (הארימן), לראשי המטה לא היתה כל גישה לפרלמנט, והם גם לא נהנו מההשפעה האדירה שמפקדי הצבא האמריקנים יכולים להפעיל בגבעת הקפיטול. ראשי המטה הבריטי לא היו אלא יועצים לקבינט המלחמה, שייצג את המנהיגות הפוליטית של המדינה. היו אלה הפוליטיקאים שניהלו את המלחמה... לא הגנרלים או האדמירלים".

בוושינגטון היו רק דיונים ממושכים ומייגעים שהידרדרו לסכסוכים מרים. מזכיר משהו? תוסיפו על זה את הדוקטרינה המופרכת האנטי־דמוקרטית של "שומרי הסף" ו"האינטרס הציבורי" מבית מדרשן של דינה זילבר וגלי בהרב־מיארה. לא. הפוליטיקאים אכן הוכיחו את עליונותם בהנהגת המלחמה על פני בוגרי סיירת מטכ"ל שהשתלטו על כל העמדות הביטחוניות. הפוליטיקאים מייצגים את האינטרס הציבורי ולא אלה הנתונים ללחצים של פעילי שמאל רדיקליים כמו נאווה רוזוליו וגם מפקדי עבר שעפו להם הפקקים.

אפשר לעבור גורם־גורם ולראות איך איבד את שיקול הדעת שלו. זו היועצת המשפטית בהרב־מיארה, משתפת פעולה בהפיכת בית המשפט העליון לפרלמנט שני; פרלמנט שבוחר את עצמו ומאפשר לגופי אופוזיציה ואף לארגונים אנטי־ישראליים לטרפד מדיניות ממשלתית שגם קיבלה את אישור הכנסת. ראש השב"כ תוקף את לשכת ראש הממשלה בשיתוף הרמטכ"ל והיועצת המשפטית. עכשיו קציני משטרה נחקרים כנראה משום שאינם מוצאים חן בעיני גוף ביטחוני כלשהו. השופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים מחבלים ביכולתו של ראש הממשלה להנהיג את המלחמה. דורשים את עדותו אף שישראל רחוקה משגרה. בלי קשר להמצאת הנבצרות, באיזו מדינה דמוקרטית היו ממשיכים בהליכים משפטיים רגילים נגד מנהיג שמוביל מלחמה? זה משפט שמראש נועד על ידי מערכת משפטית עוינת להימשך אין־סוף שנים אחרי שכבר טרטר את אזרחי ישראל חמש שנים.

אבל לאחר פיטורי גלנט וכניסתו של ישראל כ"ץ חל מפנה ואפשר כבר לראות באופק התפטרות של הרמטכ"ל הלוי. השאלה היחידה היא למה לא היום? אתמול? אחרי חשיפת המחדל סביב פסטיבל נובה בכאן 11, קבוצה של קצינים בכירים, יחד עם ראש השב"כ, היו צריכים להגיש מייד את התפטרותם.

נקודת תורפה

מטרת העל של הקפלניסטים היא הפלת הליכוד דרך הפלת נתניהו. איך עושים את זה? מפעילים את הציונות הדתית בסוגיית ה"שוויון בנטל" והחטופים

זה שנים שיש לשמאל ולמעמד השליט אסטרטגיה לפירוק הימין. הכוחות של קפלן וכרכור תולים את תקוותיהם בציונות הדתית. הם מאמינים, ויש להם סיבות טובות, שהכיפות הסרוגות יפילו את בנימין נתניהו וממשלתו. היעד הוא תמיד הליכוד. זה המבצר שעליו הממסדים, ארגוני ה־NGO, הקפלניסטים ומנהיגי ימין עם הרבה אידיאולוגיה ומעט תומכים, תמיד מסתערים.

יש משקיפים מומחים ותיקים שמחזיקים בתיאוריה שבלי הנהגת נתניהו הליכוד מתפרק. על פי תוכנית הקרב הזאת, צריך לתקוף קודם כל את נתניהו. הוא האבן הראשה של הליכוד, ואם תחת המתקפה הבלתי פוסקת על אישים בליכוד המפלגה תפוץ לכל רוח - אפשר יהיה שוב לתמרן חלק לא מבוטל ממצביעי הימין לכיוונים שיאפשרו לחונטות המשפטית והביטחונית להכתיב מדיניות. הדגם לשלטון חליפי לממשלת ימין הוא אותה ממשלה של ליברמן, בנט, לפיד ומנסור עבאס. אני זוכר שכשנה וחודשיים לפני שנחטף למנהרות עזה, אמר לי העיתונאי עודד ליפשיץ שהוא דווקא מאוד אוהב את "ממשלת השינוי" של בנט ולפיד. ליפשיץ היקר הוא לא בדיוק ימין, אלא נמצא בקצה השמאלי של השמאל הציוני שקיבוץ ניר עוז הוא ממעוזיו. שריד ותיק מהאוטופיה הישנה של כרם שלום.

שיטת הפירוק של הימין הדתי בשלב הנוכחי היא באמצעות שתי סוגיות מפצלות אבל למרבה הצער משניות: המאמץ הלאומי העיקרי הוא לנצח במלחמה, ונתניהו הפך למופת של מנהיגות בדמוקרטיה שנמצאת במלחמה. זה כולל את המשימה האיראנית ואת קרב המניעה נגד הקמת מדינה פלשתינית. אך הציונות הדתית עסוקה ב"שוויון בנטל" כנגד החרדים ובשאלת החטופים. דגם רך של ממשלת השינוי היה כאשר גנץ, איזנקוט, גלנט והרצי הלוי שיתקו את המלחמה בהתאם למדיניות האמריקנית. לאחר שהממשלה חזרה לימין בזכות הנחישות של ראש הממשלה, ישראל פרצה את החסמים לנטרול חמאס ולהרס משמעותי ביותר של חיזבאללה בתסריט שאיש לא העלה בדעתו לפני המלחמה.

השמאל והמעמד השליט לא מפחדים מבן גביר גדול, נאמר אפילו 15 מנדטים, אם במקביל יישבר חוט השדרה של הימין, הליכוד, ויצטמק ל־20 מנדטים. במפה של מפלגות בינוניות, כשבנט וליברמן נוגסים מהליכוד נתחים, נתניהו או כל מנהיג אחר מהליכוד לא יצליח להרכיב ממשלה. עיתון "הארץ" יחזור להיות עיתון הבית של ממשלה צייתנית שמונהגת בידי סיעה חלשה.

מארב מסוכן

מעצרו של נציב שב"ס באמצע הרחוב כאילו היה מחבל מסוכן שמזכיר אירועים במשטרים טוטליטריים, הוא עוד פרק במלחמת ארגוני הביטחון

נציב שירות בתי הסוהר קובי יעקובי חשוד שניסה להשפיע על קידום קצין. שוחד. הפרת אמונים. אין מה להיכנס לניתוח ולוויכוח בנושא הזה, המופרך מיסודו. הסיפור האמיתי הוא דרך מעצרו. זה כאילו לקוח מבריה"מ הסטליניסטית. מעצר באמבוש על אם הדרך. בספר הבלתי נשכח שנשכח כנראה, "פרשת טולאייב", עוצרים את גיבור הספר כשהוא יורד בתחנת רכבת. זו תרבות שבה רק בדיעבד אתה מסוגל להסביר מה סיבת המעצר. למשל, מוצא אתני או שירות במלחמת ספרד. מעצר מהז'אנר של יעקובי יכול להתקבל על הדעת כשמדובר במחבל או בחשוד שממלא תפקיד בכיר בארגון פשע.

סיפור שאורי אבנרי המנוח סיפר: יצחק שדה האגדי חשש שבן־גוריון רוצה לעצור אותו. הוא דמיין את זה כך: ב"ג פונה לקצין בכיר איקס, והוא אומר "עליתי איתו לחניתה, הייתי בפלוגה א' של הפלמ"ח, לא מסוגל לעצור את שדה". אחר אומר שנלחם עם שדה שנה קודם בערבות הנגב. לא מסוגל. רק אדם אחד אומר "אני אעשה את זה". זה משה דיין. וזה מובן, "גם אני הייתי עוצר אותו אם הייתי מקבל הוראה".

מעצרו של בעל תפקיד בכיר כל כך מסמן מלחמת ארגוני ביטחון, התרחשות שגם היא לקוחה מתרבות של משטרים טוטליטריים, בעיקר בעולם השלישי. השאלה העיקרית היא מי אמור לפקח על מעשים חמורים כאלה מצד גופי הביטחון? ומי יכול לברר מי האחראי למעשה כזה ולדרוש ממנו דין וחשבון? האפקט העיקרי של פעולות הדיכוי האלה הוא החלשת הממשלה, הפחדת חברי הכנסת ויצירת דמורליזציה בציבור. בתקשורת מתפרסמת רשימת השרים בחלוקה לפי עמדתם נגד היועמ"שית. מתברר שרק מיעוט השרים דורש להדיח את עורכת הדין בהרב־מיארה. מעניין למה? אולי לרוני קובן יש הסבר למה עוצרים בצורה ברוטלית כזאת קצין ממוצא ממזרחי ואם אפשר לדמיין איזה פלמ"חניק בשם צ'חנובר מסיירת מטכ"ל נעצר במארב, כפי שתואר בתקשורת.