ברוכים הבאים לעידן "ערפל הפסקת האש"

הוא התגייס בגיל 12 ומת בגיל 51 מחולירע. 200 שנה לאחר מותו הוא עדיין משה רבנו של התיאוריה הצבאית, איינשטיין של תורת המלחמה. קרל פיליפ גוטפריד קלאוזביץ הבין כקצין צעיר את מה שרוב התיאורטיקנים הצבאיים עדיין לא מצליחים לתפוס - שצבאות, כמו קניונים או רשתות חברתיות, הם בסך הכל מערכות שבני אדם יוצרים כדי לארגן את הדחפים הבסיסיים שלהם, ולכן מלחמה היא ממלכת אי־הוודאות - עוד מושג צבאי שהוא יצר.

אשתמש בפרוסי שכתב את התנ"ך של התיאוריה הצבאית "על המלחמה" (למעשה הוא מת תוך כדי כתיבתו, ורעייתו סיימה ופרסמה) כדי לנסות לפענח את הפסקת האש עם חיזבאללה.

יש כמובן סכנת ניים דרופינג באזכור קלאוזביץ, כי כולם מדברים קלאוזביץ. אין צוער קצונה בכל צבא שלא חויב לקרוא את "עקרונות המלחמה", הנספח לספר הגדול, שמכיל את עיקר רעיונותיו. פרשנים מדברים על מרכזי כובד וחיכוך כאילו זו בעיה פיזיקלית מתמטית. קלאוזביץ ידע שמלחמה היא לא פיזיקה - היא ביולוגיה. וזה מביא אותנו לקונספט של קלאוזביץ על "מרכז הכובד" - הנקודה שבה האויב הכי פגיע.

קלאוזביץ לימד אותנו שעלינו למצוא את מרכז הכובד של האויב - את הנקודה שבה ניתן לפגוע בו בצורה שתוביל לקריסתו. ישראל זיהתה והיכתה במרכזי הכוח של חיזבאללה - חיסול הדרג הבכיר, הפצצת יעדים אסטרטגיים. אבל לדעתי, לא רק הבונקרים, לא המשגרים שלהם, אפילו לא מבנה הפיקוד שלהם שחוסל, היו מרכז הכובד. מרכז הכובד האמיתי היה מה שמנהיג חיזבאללה, נסראללה, קרא לו "אחדות החזיתות" - התיאום בין עזה, לבנון ואיראן והאיום הקיומי על ישראל. הפרויקט הזה קרס אחרי המתקפה הישראלית. איום הפלישה הגדולה לישראל חוסל לעת עתה. חיזבאללה יכולים להתרברב עד מחר, אבל הם זחלו על הגחון והפרו את ההבטחה הדתית של נסראללה לא להפסיק הלחימה עד להפסקת אש בעזה.

מי שמדבר רק על ספירת ראשים, טילים ותשתיות, מפספס נקודה שקלאוזביץ היה מזהה מייד - הכוח האמיתי של חיזבאללה מעולם לא היה הנשק שלו, אלא המיתוס שיצר לעצמו בעולם הערבי ובעיקר אצלנו. תחזיות האימים האפוקליפטיות התנפצו על קרקע המציאות. הארגון הדומיננטי ב"ציר ההתנגדות" נכנע למעשה בבקשת הפסקת האש, בעוד חמאס ממשיך להילחם. כעת ניתן להעביר כוחות פנויים לעזה ולהמשיך בלחימה. וכמובן איראן. אם ישראל תתקוף באיראן, חיזבאללה כבר לא פקטור.

קלאוזביץ פיתח את התיאוריה שלו על "נקודת השיא של הניצחון", בזמן שצפה בצבאותיו של נפוליאון מתמוטטים בחורף הרוסי. זהו הרגע המדויק שבו התקדמות נוספת הופכת מסוכנת יותר מאשר עצירה. כמו מהמר ברצף ניצחונות שלא יודע מתי להפסיק, צבאות לעיתים קרובות דוחפים מעבר לנקודה הזו. האויב של הטוב הוא הטוב מאוד.

איום הפלישה לישראל חוסל לעת עתה. חיזבאללה יכולים להתרברב עד מחר, אבל הם זחלו על הגחון והפרו את ההבטחה הדתית של נסראללה לא להפסיק את הלחימה עד להפסקת אש בעזה

את אותו חישוב עלינו היה לקיים בזירה הלבנונית. צה"ל יכול להמשיך להתקדם צפונה, אפשר לכבוש עוד כפרים, להשמיד עוד בונקרים, אבל יהיה לזה מחיר בחיי לוחמים ובסופו של דבר, גם זה היה נגמר בהסדר. המשך התקדמות ידרוש מאמץ קרקעי, שלא בטוח שמחירו מצדיק את התוצאה.

וצריך לומר את האמת, אף שחיסלנו יותר מ־2,500 מחבלי חיזבאללה, אין סרט כזה להשמיד לחלוטין את הארגון. בחיזבאללה יש עשרות אלפי מחבלים, והוא מייצג כמעט שליש מהלבנונים. כדי להשמיד את כל האמל"ח שלהם צריך להגיע לביירות ולבעלבכ. לא ריאלי בעליל. גם במלחמת ששת הימים לא השמדנו את כל הכוח המצרי והסורי, ולכן מי שמטפח ציפיות שווא להשמדת חיזבאללה מבלבל את המוח.

מרבים, ובצדק, לצטט את קלאוזביץ, שאמר שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. ההסכם בין ישראל לחיזבאללה אינו תוצאה של חולשה או של ויתור על מטרות, אלא חלק בלתי נפרד מתפיסה מדינית־ביטחונית חדשה שאמורה לעצב את המזרח התיכון בשנים הבאות.

חיסול מוחלט של חיזבאללה אינו יעד ריאלי בטווח הקצר, ולכן הפסקת אש היא שלב נוסף במאבק, שבו עלינו לשמור ולנתב כוחות ומשאבים לאיום האיראני ולסיום המערכה בעזה. ישראל מבינה שהמשך ההתקדמות ידרוש מאמץ קרקעי, שהיקפו אינו מצדיק את התוצאה. מנגד, כאן נכנס רעיון חשוב נוסף של הפרוסי - "ריכוז המאמץ", כלומר התמקדות במטרה מרכזית אחת במקום להתפזר לקרבות רבים. זה היה הרעיון המסדר בהחלטה להמתין עם לבנון ולהתמקד בעזה. והוא נכון תמיד.
הסכם הפסקת האש קיים על הנייר, כמו רבים כל כך לפניו. אבל למציאות, אנחנו זוכרים היטב, יש דרך לשחוק את המבנים התיאורטיים המסודרים שלנו. עד היום כוחות יוניפי"ל פטרלו בגבולות באותה התלהבות שבה שומרים בסופר בודקים תיקים. האם זה ישתנה? הצבא הלבנוני אמור למנוע חימוש מחדש של חיזבאללה. סימן שאלה גדול.

המודיעין הישראלי יעקוב אחרי הכל, יאסוף נתונים בדיוק אובססיבי, כמו גבר בודד שמתעד את הפוסטים ברשתות החברתיות של האקסית שלו. וכאן ייבחן ההסכם. האם ישראל תדע, בניגוד לעבר, להכות בזמן אמת את האיום? ישראל רוצה לסגור את הסיפור הצפוני, לשחרר כעת כוחות לעזה ולהתכונן לאיראן. חיזבאללה מנסה לשרוד אחרי שהוכה קשות. אמריקה של ביידן רוצה לצאת עם משהו לא מביש בסוף הכהונה.

האמת הסופית והמרה שקלאוזביץ הבין טוב מכולם: אין פתרון לסכסוך, יש רק ניהול של עוצמתו. הסכם הפסקת האש הזה הוא לא שלום - הוא רק מלחמה שמנוהלת באמצעים אחרים. שלום בזמננו הוא כמו סוביודיצה, אות מתה. על סף מלחמת עולם שלישית אם לא בראשיתה, אנחנו חזית אחת מתוך כמה חזיתות. זה לא יהיה קצר וצריך אורך רוח. קלאוזביץ טבע כידוע את המושג "ערפל המלחמה" - המצב שבו תמונת הקרב אינה ברורה לחלוטין.

המלחמה היא ערפל כבד של סיכונים ואי־ודאות. וכעת אפשר לדבר על "ערפל הפסקת האש" וערפל הגארבג' טיים עד להחלפת ממשל ביידן בטראמפ ובאנשיו. בחודשיים האלו זה יהיה יומרני לנסות לחזות מה יקרה. הפסקת אש היא פנסי ערפל בתוך הערפל הזה, שכולל איום ממשל ביידן באמברגו נשק והצבעה במועצת הביטחון. כעת ניתן להזרים כוחות לעזה, לרענן כוחות ולהכות כשהערפל מעט נמוג והאפשרות להשיג את המטרות ריאלית יותר.