פרשת חיי שרה: לא הכל אישי

במוצאי השבת שעברה נורו פצצות תאורה אל בית ראש הממשלה שלנו. בתוך ים החדשות הרעות שלנו, זו אחת הגרועות והמחרידות שהיו כאן לאחרונה. הידיעה שיש בתוכנו אדם שבחר לאחוז בנשק ולהפנות אותו כלפי ראש הממשלה, גם אם מדובר רק באופן סמלי (בזמן שלא היה בתוכו), צריכה לערער ולעורר את כולנו לחשבון נפש דחוף.

רק בשבוע שעבר ציינו את יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, אותו יום מר ונמהר לפני 29 שנים, שצלקותיו הנוראות טרם החלימו. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה", אמר רבין בנאומו האחרון, רגעים ספורים לפני הירצחו. ניבא ולא ידע מה ניבא. המחשבה שהאלימות הפוליטית שוב מרימה את ראשה, ושיש מי שחושב לקדם את עמדתו בכוח הזרוע והנשק כלפי ראשי המדינה, צריכה להדיר שינה מעיני כולנו. אלו מעשים מתועבים ומסוכנים, שצריך להתנגד להם בכל הכוח, ללא הבדל מפלגה, עמדה ומגזר.

בחברה דמוקרטית אין מקום לאלימות, לא רק משום שברמה הערכית החברה מתנגדת לאלימות ומוקיעה אותה, אלא גם משום שבדמוקרטיה אין באלימות כל תועלת. דרך טובה לזהות היכן עומדת חברה על הציר שבין דיקטטורה לדמוקרטיה היא מבחן "התקף הלב", והדרך הזו טובה ומועילה בכל הרמות - מרמת הקהילה, הארגון או המוסד החינוכי ועד רמת השלטון, החברה, המפלגה והמדינה.

אם מחר, חלילה, ילקה העומד בראש בהתקף לב, האם המציאות צפויה להשתנות באופן דרמטי מקצה לקצה, והאם ברור כיצד ולאיזה כיוון ינוע השינוי? סימן ההיכר של התנהלות דמוקרטית הוא שההנהגה אינה תלויה בפרסונה ספציפית, וקיים מנגנון שמאפשר את שימור הרצף הארגוני והשלטוני, גם אם ראש הממשלה, המנכ"ל או ראש הישיבה לא יוכלו מחר להמשיך בתפקידם.

כך, למשל, אם מחר חלילה נשיא ארה"ב ילקה בליבו, המציאות האמריקנית כנראה לא תשתנה באופן דרמטי. אך אם נשיא רוסיה יושבת מחר על רקע רפואי - כל עתיד המלחמה באוקראינה לוט בערפל, עד כדי כך שקשה לומר אם המצב ישתפר או יורע, אך די ברור שכל הקלפים נטרפו ושהמציאות לא תיראה אותו הדבר.

זוהי מהות הדיקטטורה - השתתת המבנה הארגוני על פרסונה ספציפית ומסירת רוב הכוח באופן ישיר או עקיף לאדם אחד. לכן לאורך ההיסטוריה, בדיקטטורות או בשלטון מלוכני, נפוצה כל כך השיטה של רצח המנהיג, שכן זו הדרך (היחידה כמעט) לחולל שינוי. בדמוקרטיות לא רוצחים את המנהיג בדרך כלל, לא רק בגלל ערכי סובלנות ואהבת אדם, אלא מהסיבה הפשוטה שזה לא יעזור. המנגנון חזק מכל אדם ספציפי, וגם אם השליט ימות, שום דבר מהותי לא יתחלף. העם אותו עם, והמנגנון אותו מנגנון, ועם כל הכבוד לפרסונה הספציפית, שום דבר מהותי לא צפוי להשתנות.

יש אצלנו בזמן האחרון אינפלציה בשימוש במושג "דיקטטורה". מאשימים בה את הממשלה, את בית המשפט או את התקשורת. אבל "מבחן התקף הלב" מלמד שאף אחת מהמערכות הללו אינה באמת דיקטטורה - שום שינוי פרסונלי ספציפי לא ישנה את המצב מקצה לקצה.

אנחנו חיים בדור הפרסונליזציה: נותנים המון מקום לדמות ולאישיות, לפרופיל ולסיפור החיים של אנשי הציבור שלנו. אך בעומק ובמהות, הם לא הסיפור. התודעה הדמוקרטית היא תודעה של מנגנון ושל ערכים, של מסגרת ומערכת. הדיקטטורה, לעומתה, שייכת לפרסונות. אדם מסוים, חשוב ככל שיהיה, הוא לא הסיפור, ואוי ואבוי לנו אם יהיה.

פרק כ"ד הוא הפרק הארוך ביותר בספר בראשית, ואחד הפרקים הארוכים ביותר בתורה כולה. הפרק עוסק במסעו של עבד אברהם לחרן במטרה למצוא אישה ליצחק, באירוחו של העבד בבית לבן בן בתואל, בהיענותה של רבקה להזמנה ובהגעתה לארץ כנען. הגיבור הבלתי מעורער של הפרק הזה הוא בלי ספק עבד אברהם - שנשבע לאברהם שיבצע את השליחות, שטורח והולך, מתפלל ומבקש, מתעקש ומצליח, וחוזר לארץ כשתאוותו בידו. אך מעניין לשים לב שהתורה משמיטה מהסיפור פרט קטן ושולי לכאורה - את שמו של האיש. לא פחות מ־14 פעמים מוזכר בפרק הכינוי "העבד", אך בשמו הוא לא נזכר אפילו פעם אחת. המדרש ישלים כהרגלו את הפרט הביוגרפי הזה, ויקבע כי מדובר בדמשק אליעזר, העבד שעליו מסופר בפרקים הקודמים. אך השאלה בעינה עומדת - מדוע משמיטה התורה את שמו מהפרק הארוך והמפורט הזה, וקוראת לו שוב ושוב על שם תפקידו בלבד - "העבד"?

נדמה כי התורה מבקשת ללמד אותנו פרק בחשיבותה של הדה־פרסונליזציה. גם בסיפור משפחתי אישי וסוער חשובים יותר המהות והתפקיד, ולא הדמות הספציפית, שמה ואישיותה. הבנה זו מלמדת אותנו פרק חשוב באופן שבו ראוי ונכון לייסד את החברה. לא רק על דמויות גיבורות, ידועות וחשובות, אלא על מנגנונים ותפקידים. העיסוק במהות התפקיד ובצורת ההתנהלות חשוב יותר מהשאלה מי מאייש אותו.

מלבד ההתנגדות התקיפה והבלתי מתפשרת לכל גילוי של אלימות, כדאי וראוי לחברה הישראלית להחליף את העיסוק בשאלת הפרסונה - בשאלת המנגנון. לא מי עומד בראש המערכת, אלא כיצד המערכת מתנהלת.