"המעמד הבינוני המזרחי הוא הגיים צ'יינג'ר של החברה בישראל", אומר פרופ' אורי כהן, ראש החוג למנהל ולמנהיגות בחינוך בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב. "השינויים הפוליטיים השאירו את המבנים של הקבוצות השונות בחברה הישראלית פחות או יותר אותו דבר. הגורם היחיד שמשנה, מעצב ומשתנה זה המעמד הבינוני המזרחי".
פגשתי את כהן ואת פרופ' נסים ליאון, ראש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, לרגל יציאת ספרם החדש: "מעמד הביניים המזרחי: ממאבק לניעות לניעות במאבק" (הוצאת מאגנס). שמו של הספר אולי נשמע אקדמי מאוד, אבל הוא עוסק בחיי היום־יום של כולנו, או ליתר דיוק, באפשרות שלנו לנוע למעמד חברתי־כלכלי גבוה יותר מזה שאנחנו מצויים בו. בסוציולוגית קוראים לזה מוביליות או ניעות.
קבענו ברחבת בית הכנסת על שם פרס נובל בראשון לציון, בשכונה הנושאת אותו שם. "את מבינה את הפרדוקס?" שואל כהן. "שמו של נובל, אירופאי טהור, מתנוסס על גבי מבנה של בית כנסת ספרדי בשכונה מזרחית". "זה מגלם באופן מושלם את מעמד הביניים המזרחי", מוסיף ליאון.
שכונת פרס נובל ממוקמת במערב ראשון לציון, על גבולה הדרומי של העיר, והיא נחשבת לאחת השכונות המבוססות ביותר בעיר. קרוב לחצי מתושבי השכונה הם בני 45 ומעלה, משפחות שרכשו נכס כשרק הוקמה השכונה לפני יותר מ־20 שנה. רוב הבתים בשכונה הם צמודי־קרקע דו־משפחתיים, ודירת שישה חדרים היא הדירה הנפוצה ביותר. מחירו הממוצע של נכס נושק ל־3 מיליון שקלים, ובמרחק הליכה מהשכונה נמצאת המכללה למנהל. המפלגה הפופולרית בשכונה היא מפלגת הליכוד.
"יש ארבעה מרכזי בילוי ענקיים בראשון לציון", מתאר כהן, "במשך שנים כשהצעירים היו מגיעים לבלות בתל אביב, היו מבקשים מהם תעודת זהות ואומרים 'לא מתאים'. בשבת בצהריים הייתי באחד המרכזים האלה וביקשתי מהמלצרית מקום. היא אמרה לי, 'תשמע, זה 50-40 דקות'. אתה רואה ים מזרחים, המרכזים מפוצצים, החנויות מפוצצות. גם בשישי־שבת. ולא רק בראשון לציון, אנחנו מדברים על מעמד בינוני מזרחי מאשקלון, שעכשיו מתפתחת בצורה מדהימה, אשדוד, וואו, תפארת, נתניה - כל מישור החוף הישראלי עובר תהליך של צמיחה ושגשוג. זוהי מזרחיות מודרנית שחשה שמחה מול הצמיחה הכלכלית, שהיא הצלחה ישראלית מדהימה, גם בהקשר של שותפות של כל הקבוצות במדינה".
זה כמה עשורים כהן וליאון עובדים ביחד. הם עצמם חלק מאותו מעמד שעבר מוביליות. כהן נולד וגדל בחולון למשפחה עיראקית, וליאון הוא בן למשפחת חזנים מגבעתיים, אביו מסלוניקי ואמו ילידת תימן. אחיו הוא ראש עיריית ירושלים, משה ליאון. כהן וליאון לא דומים כמעט בשום דבר, מלבד זה ששניהם חריפים, מרתקים ואקטואליים ברמה שאפילו הם לא תיארו לעצמם. בספר החדש הם מספקים נקודת מבט שונה לגמרי על מפלגת הליכוד ומתבוננים בה כסוכנת של ליברליות ושל קידום מזרחים. אולי בגלל זה, אגב, הם לא זוכים להכרה מספקת בזירה האקדמית המקומית והמנומנמת, או בקרב מי שמהדהדים אותה החוצה. אבל כהן וליאון הם בדיוק האקדמאים שהציבור צריך לשמוע, והקול שלהם, הרלוונטי תמיד בציבוריות הישראלית, חיוני היום יותר מאי־פעם.
מהפכה מזרחית בפוליטיקה
המייצגים אולי הכי מוכרים (ושנויים במחלוקת) של המעמד הבינוני המזרחי המגוון בישראל נמצאים במפלגת הליכוד. "אנשים כמו אמסלם, ביטן, גמליאל, רגב ואחרים לא הגיעו מהשוק", מבהיר ליאון. "הם עברו בדיוק את כור ההיתוך האקדמי. הם נושאים תארים אקדמיים, הם חלק ממעמד הביניים המזרחי האקדמי, אפילו אם המזרחיות המוחצנת שלהם לא מוצאת חן בעיני אוכלוסיות כאלה ואחרות".
"המהפכה המזרחית מתחילה בפוליטיקה", טוען כהן, "במה שנסים ואני כינינו 'מרכז תנועת החרות' (בספר שכתבו ביחד ב־2011, א"א). הנקודה המרכזית היא שבעקבות המהפך ב־77' היתה אמונה בתוך הליכוד ובקרב המזרחים שהדברים השתנו. מתברר שהדברים הוחמרו.
"אחד הדברים שאומר דוד ביטן, שהוא מראשון לציון, בירת ישראל המזרחית, הוא שהבעיה היא עם בגין. עשינו את המהפך - איך הבן אדם לא החליף את כל בעלי התפקידים במוסדות והביא מזרחים?"
ליאון: "כמו ששמיר הסביר לבגין, צריך להגיע לאנשים דרך עבודה בשטח. ליצור שותפות תחרותית. זה אומר לאפשר למי שעוברים מוביליות פוליטית להתחרות בך, וגם להודות להם על זה שהם מתחרים בך. וזה דבר שאני חושב שבחלק מהאליטות הישראליות לא הופנם".
כהן: "זה היסוד הגזעני".
ליאון: "אתה אומר גזעני, אני אומר פחד". "זה ויכוח בינינו", הוא אומר ופונה אלי.
כהן: "המזרחים כל הזמן נכשלים וקמים, קמים ונכשלים, אבל בסופו של תהליך את רואה אותם מתקדמים. ועם כל הכבוד, אפשר לדבר ולדבר, אבל נתניהו הוא הגורם המרכזי להתקדמות של מזרחים. בתפיסה שלו הוא עשה שיפט מאוד משמעותי בתוך המפלגה, ואת רואה שהמפלגה הזאת הרבה יותר מגוונת".
תסביר לי איך בדיוק? הרי הטענות כלפי נתניהו הן הפוכות.
ליאון: "אני אגיד משהו לגבי נתניהו. אני לא יודע עד כמה זה היה בכוונת מכוון, אבל העובדה היא שבתקופת שלטונו, בוודאי בכל הנוגע למיניסטריאליות, מזרחים קודמו להנהגה ריאלית".
כהן: "אני ונסים אולי מתעסקים בספירה של כמה מזרחים יש בכל מקום. יש גם את כל האנשים האלה שאומרים לי, 'תראה, במפלגת העבודה יש את לזימי. למה אתה לא מצביע?' אבל רוב המזרחים לא עסוקים בזה. הם שואלים שאלה אחרת: מי משמר את התמד השינוי, המהפכה? בגלל זה 'רק לא ביבי' הופך להיות הציר. כי אם אתה מוציא את הרכיב הזה שנקרא נתניהו, נעלמים לליכוד בין עשרה ל־15 מנדטים. כולם יודעים את זה. ואז נגמרה המהפכה המזרחית של המעמד הבינוני. וזה הדבר היפה, ההבנה ששיתוף פעולה הוא הרבה יותר חשוב מאשר מהפכה דרמטית".
מה זה "המהפכה המזרחית של המעמד הבינוני"?
ליאון: "אין לי תשובה מוחלטת לזה. אני יכול לומר דבר אחד - כששאלתי את אמא שלי איך היא הרגישה אחרי המהפך, היא אמרה לי: התחלנו לנשום. כי היא זיהתה את בגין עם המוביליות הפוליטית. מבחינת הציבור, המותג הזה שנקרא בגין מזוהה עם הרגע שבו השתחרר הפקק הפוליטי ונפתחה האפשרות לשותפות בשלטון. אני חושב שאותו דבר מתרחש בסיפור של נתניהו. רק מה? אצל נתניהו זה לא שותפות פוליטית, זו שותפות כלכלית. זאת אומרת, הרגע שבו אתה נושם כלכלית מזוהה עם נתניהו.
"עכשיו, יבואו מבחוץ, יחלקו, יגידו המדדים כאלה, המדדים אחרים, וכדומה. בסדר, אבל מנקודת המבט של המזרחים תומכי נתניהו, המוביליות הכלכלית מזוהה איתו. לא משום שהוא תרם לשוויון, אלא משום שמבחינתם הכוח הניאו־ליברלי פתח את השוק. מצד אחד זה הביא לרמיסה של אוכלוסיות מוחלשות, וזה קרה, אבל מצד אחר, זה הוביל לחיזוק אוכלוסיות שהיו בעבר מוחלשות. אז את יכולה להבין מדוע נתניהו הופך להיות מותג כמו בגין: אם בגין זה המותג של השחרור הפוליטי, נתניהו הוא המותג של השחרור הכלכלי־חברתי".
רק לא ביביסטים
ההשכלה הגבוהה היא כלי מרכזי למוביליות בכל העולם. לכן אין זה מפתיע שחסימתה של המערכת האקדמית בפני מזרחים רבים היתה גורם עיקרי לבלימת המוביליות שלהם במשך כמה עשורים. "בעשורים הראשונים להקמת המדינה המערכת הפוליטית רצתה לקבוע מדיניות של מוביליות", מספר כהן, שרבים ממחקריו עוסקים בהיסטוריה הפוליטית של מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. "במיוחד בן־גוריון, שפתח את האוניברסיטאות בלי לבקש אישור מהאליטה האקדמית.
"אבל בשנות ה־70 וה־80 אנחנו רואים התנגדות עצומה של קבוצה מאוד מאורגנת, מאוד דעתנית ומאוד חזקה, שאפשר לנתח את מקורות הכוח שלה וקוראים לה האליטה האקדמית האוניברסיטאית. פרויקטים שנועדו לקדם מזרחים כמו מכינות, הקמתן של אוניברסיטאות חדשות והאוניברסיטה הפתוחה - הוכשלו במכוון, ובמקביל, הועלה סף הכניסה לאוניברסיטאות באופן לא פרופורציונלי. האליטה הזאת, בהנהגת הסגל הבכיר באוניברסיטה העברית, פיקחה בצורה שיטתית על סוגיית הנגישות להשכלה גבוהה והנהיגה מדיניות של הדרה, סילוק, של גזענות".
"גזענות היא מילה קשה", קוטע אותו ליאון.
כהן: "לא יודע, הם היו גזענים, מה אפשר לעשות".
ליאון: "זו לא גזענות, זה אינסטינקט קמאי של פחד".
כהן: "לא יודע מה זה קמאי, אני יודע שיש פה מדיניות. It's a policy".
ליאון: "כן, אבל אני מתקשה מאוד עם המושג הזה, גזענות. יש לו היסטוריה מאוד לא טובה, גם בהקשר היהודי".
כהן: "אז במקום גזענות נקרא לזה הדרה, הרחקה?"
ליאון: "או ניתוק?"
רק באמצע שנות ה־90, עם מה שכהן וליאון מכנים "מהפכת המכללות", צוואר הבקבוק האקדמי התחיל להיפתח עבור מזרחים. ציבורים רבים יותר קיבלו אפשרות להיכנס למסלולי ההשכלה הגבוהה, גם אם באופן מצומצם יותר ופחות יוקרתי.
"וכאן קורה הדבר המדהים ביותר: שוק העבודה בישראל משתנה", מתאר כהן. "לדוגמה, כדי לנהל בית ספר אתה צריך להיות עם תואר שני. ב־1980-1970 לא היו כמעט מזרחים עם תואר שני. היום 50 אחוז מהמנהלות וגם היועצות ועוד תפקידים מרכזיים - הן מזרחיות. הן הופכות להיות חלק משמעותי משדרת הניהול של בית הספר.
"אם תשימי את זה בקונטקסט רחב יותר, מעמד הביניים בישראל הלך והתגוון עם השנים. היום יש בו מזרחים וערבים וגם מעט חרדים, יחד עם הדתיים־הלאומיים, וכולם מתחרים עם האשכנזים על אותה משרה. פעם חלמו על מציאות כזאת, זה בעצם כור ההיתוך. והנה מתברר שכשהיא הגיעה, היא משברית בצורה עמוקה. נוצר תהליך קשה מאוד במפגש התעסוקתי בין אשכנזים למזרחים".
ליאון: "זה אחד המשברים שקורים בעולם. ואז הרבה פעמים גם נוצרות אידיאולוגיות שקשורות לזהות, לערכים".
כהן: "למה? כי יש ויכוח בין הקבוצות על מה אתה יכול להכניס לתוך הזהות הקולקטיבית, ומה אתה לא יכול להכניס. וזאת מלחמת עולם. זה עד היום מלחמת העולם. וזה גם קשור בחלוקת המשאבים מחדש.
"מה שקורה עכשיו, זה שאת השותפות האדנותית שפעם היתה בפוליטיקה שינינו, ועכשיו אנחנו מובילים שינוי בתעסוקות, בעיקר אלה שמנהלות היום את התאגידים המודרניים המשמעותיים. מה שהיה פעם פירמידה, הופך להיות סוג של חבית. אפשר לראות את זה בכל עירייה בישראל. המנהלים השתנו. על חשבון מי? אין ספק שההתקדמות של המעמד הבינוני המזרחי באה על חשבון מישהו, והמישהו הזה צורח, צועק ובועט. וכאן התחילה הפאניקה.
"מה שקורה פה בשנים האחרונות, ההתערערות של הסדר התרבותי־חברתי, היא משמעותית. ומול ההתערערות הזאת, האתוס של המעמד הבינוני משתנה והקבוצה האשכנזית הופכת להיות הקבוצה של 'אכלו לי, שתו לי'. הבעיה של ה'אכלו לי, שתו לי' האשכנזי היא הפאניקה, הפאניקה המוסרית, הפאניקה החברתית שהם נכנסים לתוכה. מאחר שהם לא יכולים לצאת נגד המזרחיות ישירות, יש מה שנקרא העתקה של המשבריות ל'רק לא ביבי'. אנחנו נקבע לכם מי ינהיג אתכם, ומתוך זה נהפוך עוד פעם את השותפות איתכם לשותפות אדנותית".
ליאון: "מה שעומד מאחורי הטענה הזו זה שבעצם אתם לא רציונליים. אם אתם בוחרים מנהיג כזה, סימן שאתם לא רציונליים. חזרו לנקודת ההתחלה".
זו לא הרפורמה
"השאלה הכי חשובה מבחינה סוציולוגית היא אם כאשר הקבוצה המוחלשת סוגרת בהתמדה את הפערים, הקבוצות החזקות מחבקות אותה או נרתעות ממנה?" אומר כהן. "אבל כאן צריך לחדד את זה - מה זה נרתעות ממנה?" שואל ליאון. "זאת אומרת, אם אותה קבוצה מוחלשת הופכת להיות תואמת לקבוצה החזקה, משילה מעצמה כל מיני רקעים כאלה ואחרים שתרמו למובחנות שלה - יכול להיות שהיא תחובק, תתקבל. השאלה היא אם אותה קבוצה מוחלשת, כשהיא עושה את המוביליות, יכולה להמשיך להחזיק ברקע שמבחין אותה. ופה הניסיון ההיסטורי של ישראל, או הניסיון של החברה הישראלית, מראה שהדברים מסובכים מאוד, מורכבים מאוד, טעונים מאוד".
בואו נדבר רגע על הדמויות בליכוד, כמו מירי רגב, דודי אמסלם ואחרים. רובן מבוזות, בין היתר, גם על בסיס זה שהן שמרו על הרקע שמבחין אותן. הדמויות האלה הן חלק מהמעמד הבינוני המזרחי האקדמי. אבל בספר אתם מתארים דואליות: מצד אחד, מזרחים עושים מוביליות מסוימת דרך הפוליטיקה בצד הימני של המפה, ומצד שני, בפועל, העמדה הזאת היא מקור להחלשה.
ליאון: "המשחק הזה מלווה כל הזמן את מעמד הביניים המזרחי: מצד אחד העצמה, התעצמות, ומצד שני החלשה. איפה זה כן עובד? אם אתה מותאם לחלוטין לדגם מאוד מסוים, אפשר להגיד הגמוני. אבל אם אתה סוטה קצת מהדגם הזה, מדבר קצת בצורה יותר לאומית, יהודית וכדומה, זה ישר מתויג כלאומני, כפונדמנטליסטי, משיחי, כל המושגים האלה".
וימני. זאת גם מילה אסורה.
ליאון: "כן. אחד הדברים המוזרים, כשאני מסתכל על המושג הזה 'ימין' בישראל, אני לא חושב שהיה פה אי־פעם שלטון לא ימני. זאת אומרת, אם נסתכל למשל על בן־גוריון ושותפיו מאחדות העבודה, התפיסה הניצית שלהם היתה תפיסה ימנית. רבין, ב־92', כשהוא מגיע לשלטון, מצביעים לו כי חושבים שהוא יפתור את בעיית הביטחון. הפרופיל הימני של השלטון בישראל הכרחי כדי שהציבור יתמוך בו, כי הציבור בישראל הוא ימני. אז מה זה ימני? במקום המילה ימני אפשר לשים את המילה ביטחוני, לאומי, אפילו לא לאומני. זה הכל תגים שבאמצעותם אתה רוצה להחליש את הצד השני".
הצד השני, שהייתם אומרים עליו שהוא צד מזרחי?
ליאון: "הוא צד שהיום בתוכו יש מרכיב מזרחי בולט".
כהן: "איפה? בצד הימני? בצד הימני".
ליאון: "אין מרכיב מזרחי היום בולט בימין?"
כהן: "כן".
ליאון: "אז אתה מנסה באמצעות התיוג להחליש את הטיעון שלו. לא להחליש אותו, להחליש את הטיעון שלו. כי להחליש אותו זה בעייתי; הוא מחזיק באלקטורט".
כהן: "ההשלמה של התזה הזאת היא ההבנה שמ־77' עד היום, ללא תמיכה מאסיבית של מזרחים, אי אפשר להקים ממשלה יציבה בישראל".
ליאון: "אגב, בשמאל מבינים את זה מ־77'. אם תיקחי למשל את חקר המזרחים בישראל, הוא הולך ומתפתח בצורה מואצת מ־77', ולמה? כי המזרחים הופכים לבעיה המזרחית, שצריך לפענח אותה. צריך לתת לה נוסחה כדי להתגבר עליה, כדי לפתור אותה. כל הפרדוקס הוא - ואנחנו גם חלק מהפרדוקס הזה - שככל שאתה דן בבעיה המזרחית, כך אתה יותר ויותר מתייג אותה".
כהן: "נסים, תנועת הלייבור היתה עכשיו 14 שנה באופוזיציה. אתה רואה יכולת להתקרב ולשוחח אחד עם השני, ובסוף, הבחירות עכשיו נגמרו בניצחון סוחף ללייבור, אוקיי. פה אתה לא רואה תהליך כזה. במיוחד לא אם אתה מגדיר את זה כבעיה המזרחית, או רק לא ביבי. אם אתה אומר, אנחנו נסלק אתכם באמצעות בית המשפט, המשפט של ביבי, לאחר מכן הצוללות, לאחר מכן המהפכה המשטרית. אם תסתכלי בצורה הגונה וישרה על הרפורמה המשפטית, הצורך בקיומה מוסכם על בין 90 ל־100 חברי כנסת. אבל כשהליכוד פתאום עושה מהלך, זה הופך להיות סקטוריאלי. אני באמת חושב שזה בגלל שהליכוד מוביל פה מדיניות מדהימה של שינוי, של גיוון, של ישראליות חדשה".
ליאון: "הליכוד, בעשור האחרון, הוא מקום נוח לדבר מזרחית. מקום שבו אפשר לדבר על דברים שאי אפשר לדבר עליהם באף מקום אחר. דברים שאת יודעת איפה דיברו עליהם בעבר? בכתב העת 'תיאוריה וביקורת' של מכון ון ליר. דיברו שם כמעט באותה שפה שמדברים היום במרכז הליכוד.
"זה לא היה בעבר. ואני שומע את זה, ואני מוכרח לומר שאני די מופתע. כששמעתי לפני כמה שנים למשל את הנאומים של אמסלם - פעם לא דיברו ככה בליכוד. ואם דיברו, תמיד זה היה בהסתייגות, 'אנחנו לא כאלה'. ומשהו פה השתחרר. היום בליכוד זה על השולחן. אני לא חייב להסכים עם הסנטימנט הפרטיקולרי הימני, אבל כאקדמאי, כחוקר, אני צריך להקשיב לזה, להבין שזה נוכח".
משהו חדש מתחיל פה
"שני העשורים האבודים של ניעות מזרחית לא נותרו בחלל ריק", אומר ליאון. "לתוך החלל הזה נכנסו כוחות שעשו ניעותים עקיפים. אחד הניעותים שאותי מעניין כחוקר שעסק בקבוצה הזו, הוא המוביליות של החרדיות המזרחית. הבעיה החרדית, אם אפשר לכנות אותה כך, נוצרה ב־84', על בסיס הסיפור של שני העשורים האבודים. האליטות האקדמיות התחברו כדי לבלום את תנועת התשובה החרדית־מזרחית ואיתה את תנועת ש"ס. השיא היה בסוף שנות ה־90, כשש"ס הגיעה ל־17 מנדטים".
כהן: "אני חושב שש"ס היא גורם מאוד חשוב, אבל אני לא חושב שבהם טמונים זרעי המודרניזציה".
ליאון: "במידה רבה החרדים הם המזרחים החדשים. מי שכינינו בספר 'נאמני המדינה', אנשים ממנגנוני המדינה שבמידה רבה מנעו את ההתפתחות של המוביליות המזרחית ויצרו את המחסומים המבניים - מנסים היום להעלות משוכות בפני החרדים, מסיבות מגדריות, מסיבות כאלה ואחרות. כך הם מונעים את המוביליות הבאה, ולהחלטות שלהם היום יהיו השלכות בעוד שני עשורים".
כהן: "אני רוצה להגיד משהו אחר. השמאל מנסה להגיד שיש פה אתוסים של רכבות מתנגשות. הם מדברים על התנגשות ציוויליזציות והתנגשות תרבויות. אבל האתוס של המעמד הבינוני המזרחי, בין אמסלם לרגב ולקרעי, הוא אתוס מודרניסטי מאוד ומערבי. אני רואה את זה כתפיסה ממש מוצקה של השתלבות. כשאני מסתכל עליהם בערים הגדולות שאנחנו מדברים עליהן - ערים שהופכות חלק משמעותי מהזהות היהודית - אני רואה בזה אחדות.
"דווקא מול הפסימיות הזאת שהלכה וגדלה, צריך לצאת מתוך הכן ביבי־לא ביבי ולשאול מהם האתוסים המאחדים. המסורתיות של רגב, הדתיות של קרעי, הלאומיות המאוד־מאוד חזקה - כל זה נמצא. אבל ממה שאני רואה, המזרחים על כל אגפיהם מאמצים את האתוס של חיים ויצמן של מעמד בינוני היפר־מודרני ומשכיל. המזרחיות היא מזרחיות מודרנית. המסורתיות, אגב, מוגבלת בתיאור שלה את התופעה הזאת".
ליאון: "אני חושב שפרויקט המסורתיות דווקא מנסה לתת נוסחה שיכולה לקיים ליברליות ויהדות".
כהן: "נכון".
ליאון: "מה לא נכון?"
כהן: "לא, נכון". "הוא בלחץ כי אני אומר נכון", הוא אומר לי.
ליאון: "המסורתיות של שנות ה־80 זו לא המסורתיות של העשורים האחרונים. אז היתה באמת מסורתיות יותר דתית, והיום היא מסורתיות ליברלית על סף החילונית, שמשקפת אוכלוסיות מאוד מוביליות. אם לא היו שני עשורים אבודים של מוביליות מזרחית, זאת לא היתה קבוצה של אינטלקטואלים שמובילה פרויקט, אלא קבוצה אדירה שמובילה תנועה חברתית המונית".
כהן: "אנחנו רוצים שותפות שווה, והשותפות הזאת תהיה. אנחנו נלחמים עליה כבר 40 שנה ואנחנו מצליחים. להצלחה הזאת יש מחיר כואב לקבוצה החזקה, והכאב הזה הוא כאב אמיתי".
ליאון: "אחת הקבוצות שצומחת מתוך המאבק הזה היא מעמד הביניים המזרחי. מובן שהיא מעצבת גם את האשכנזיות מהבחינה הזאת. ודאי שזה מגיע עם קונפליקט, אבל משהו חדש מתחיל פה".
כהן: "אני רוצה להגיד משהו לנסים - אם המעמד הבינוני המזרחי היה לא מרוצה וחסר נחת, היינו רואים קרבות בין אחד לשני פה בשנתיים-שלוש האחרונות. אני לא רואה שהמעמד הבינוני המזרחי יוצא לרחובות".
ליאון: "יגידו לך שמעמד הביניים המזרחי הוא מורכב, שיש מעמד ביניים מזרחי ליכודי, ויש־עתידניקי ועוד. אבל הסיטואציה היא של מעמד ביניים שעשה מוביליות, שנושא איתו משקולת, שכנראה פתרונה עדיין לא בא. המקור שלה הוא הפחד שהכניסה של מזרחים תשנה את המוסדות האקדמיים, בכלל את המוסדות במדינה, את הצביון במדינה. תקראו לזה גזענות".
כהן: "אל תכניסי את המילה גזענות, מסכן. תגידי שאני אומר. וביבי המלך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו