כשהפרוגרסיבים גיחכו על טראמפ הוא צחק כל הדרך אל הניצחון

אחד ההיבטים המשעשעים בניצחון המוחץ של טראמפ היה הכישלון המרהיב של תקשורת המיינסטרים. שם ופה. שוב העיתונאים והפרשנים הוכיחו את כישרונם העיקרי: היכולת לטעות בביטחון מלא ובנחרצות בלתי מתפשרת.

הניצחון של טראמפ היה צפוי ובלתי נמנע כמו התמוטטות בית מעץ, ש־20 שנה נאכל מבפנים על ידי טרמיטים פרוגרסיביים. הדמוקרטים לא ראו את מכת השוט של ההיסטוריה מגיעה, למרות כל הסימנים המוקדמים. הם היו עסוקים מדי בהמצאת מונחים חדשים לכינויי גוף שאינם מדכאים.

האמת, כרגיל, פשוטה באופן מביך. בעוד עיתונאים בניו יורק ובת"א עסקו בטוויית תיאוריות מתוחכמות על גסיסת הדמוקרטיה, מעמד הצווארון הכחול האמריקני גסס ממוות מוחשי בהרבה - מחנק כלכלי, שחיקה תרבותית והידרדרות מתמדת. זה מה שקורה כשחברה מעדיפה את הטרלול של הווק והיגיינה סימבולית על פני הישרדות ושכל ישר.

במינסוטה שוטרים מפחדים לעצור פושעים שחורים, כי הם חוששים שיואשמו בגזענות. בקליפורניה מורים מפחדים להעניש תלמידים אלימים, כי זה עלול להיחשב ל"דיכוי שיטתי". אקטיביסטים דמוקרטים מהוליווד, חברים של פי דידי, דורשים לבטל את תקציב המשטרה וגרים בשכונות מגודרות עם אבטחה פרטית. ומי שצועקים הכי חזק על "פריבילגיה לבנה" הם בדרך כלל הלבנים הפריבילגים ביותר בהיסטוריה האנושית. הם חיו בבועה כל כך אטומה, והאמינו שהבעיה הגדולה ביותר של העולם היא שאין מספיק שירותים נטולי מגדר בקמפוסים.

טראמפ ניצח את הבחירות עם הקואליציה הרחבה ביותר של רפובליקני אי־פעם. יותר צעירים, יותר נשים, גברים שחורים ובעיקר - הקול ההיספני בכל רחבי ארה"ב הלך בפעם הראשונה עם הרפובליקנים. במחוז סטאר בדרום טקסס, אחד המחוזות העניים במדינה, המורכב מ־97 אחוז היספנים, הרפובליקנים ניצחו בפעם הראשונה מאז 96'. 1896. אבל כשמספרים על הנתון הזה ב"THE VIEW", התוכנית הפופולרית של רשת abc ה"אובייקטיבית", הניתוח של הפאנליסטיות הוא שזו מיזוגיניה.

ג'וי ריד, עיתונאית מגישה ב־msnbc, רשת אובייקטיבית והוגנת - כמו שילוב בין עיתון "הארץ", פרקליטות מחוז תל אביב וקבוצת תמיכה לנשים עם שני שמות משפחה שרוצות להוסיף עוד שם משפחה, אבל בלי שזה יישמע כמו שם של משרד עורכי דין - האשימה השבוע את הנשים הלבנות שהן "בוגדות מגדר, שפחות לפטריארכיה" ואת הגברים ההיספנים - "נטשתם את הסבתות שלכם לגירוש".

פועלים היספנים ביצעו את מה שעבור האליטות המשכילות של החוף נחשב לחטא שאינו בר כפרה: הם בחרו באינטרסים שלהם עצמם על פני הנרטיב שהקצו להם. התקשורת, שכרגיל ניסתה לנהל מבצע תודעה, לא הצליחה להבין מדוע אנשים שאמורים לשנוא את טראמפ - על פי מודלים דמוגרפיים שבנו בקפידה - הצביעו בעדו. אבל מה שקרה זה שפועלים לטינו־אמריקנים חוקיים צפו במשכורותיהם מתמוססות בגשם חומצי של הגירה לא חוקית. ההישג הגדול של המפלגה הדמוקרטית היה כנראה לנסות לשכנע את אותם עובדים, שהסבל שלהם הוא למעשה צורת ניצחון פרוגרסיבית.

מחוז סטאר בטקסס, למשל, צמוד לגבול מקסיקו וחווה על בשרו את גל ההגירה הטקטוני. גל שמעבר להשפעתו הישירה על איכות החיים וזמינות העבודה, מכיל בתוכו לא מעט פושעים, אנסים ורוצחים. זו לא טענה של פייק ניוז. זו עובדה.

הם לא רוצים מלחמות, אבל מאמינים שאפשר לנצח בהן. הם לא רוצים בדלנות מוחלטת, הם פשוט רוצים שהאינטרסים של האזרחים האמריקנים יבואו לפני האינטרסים של ביורוקרטים גלובליסטים

הסיפור הגדול של הבחירות מורכב מסיפורים קטנים ומקו משותף אחד. זו אם שרוצה שבתה תמשיך להצטיין בשחייה בבית הספר, אבל פוחדת שתצטרך להתחרות בגברים ביולוגיים. זה תלמיד אסיאתי בקולג' שלא מבין למה כולם אומרים לו שארה"ב היא הרעה ביותר, בזמן שהוא יודע כמה בני מזל אזרחיה. זה היספני מניו יורק שנמאס לו שמהגרים לא חוקיים שלוקחים שכר נמוך יותר ומקבלים סיוע ממשלתי מאסיבי, מתחרים איתו על אותן משרות.

מה משותף לכל הסיפורים האלו? בעולם של 2020 היה אסור לספר אותם. בעולם של שליטה דמוקרטית מוחלטת ברשתות החברתיות, שבו צנזורה הופעלה על סיפור הלפטופ המפליל של בנו של הנשיא ביידן, בעולם שבו כל משפט מנוסח לא נכון הוביל לחסימה וה־FBI פנה לרשתות חברתיות כדי לחסום מידע - לסיפורים האלו לא היה קול. לא היה כוח. הניצחון בבחירות חייב רבות לאירוע ספציפי. אולי האירוע המשמעותי ביותר בעשור האחרון.

אילון מאסק רכש את X (לשעבר טוויטר), והתוצאה הישירה היתה חזרתו של חופש הביטוי. וחופש הביטוי היה התנאי העיקרי לקאמבק של טראמפ. כי כשיש מקום שאפשר לשחק בו הוגן, טיעוני ההיגיון הבריא של טראמפ לא רואים ממטר את פוליטיקת הזהויות של קמלה וביידן. כשטראמפ דיבר על "Make America Great Again", הפרוגרסיבים צחקו בזלזול. הם לא הבינו או לא רצו להבין שרוב האמריקנים באמת רוצים מדינה חזקה, גאה ובטוחה.

התקשורת פספסה את ההצלחה האמיתית של טראמפ עוד בכהונה הראשונה. הוא בנה תנועה, תנועה שלא מתביישת בכינוי "פופוליסטים", לא מתביישת בדגל, בזהות האמריקנית המשותפת. זו לא תנועה של אדם אחד, יש להם גם סגן נשיא פופולרי, ג'י די ואנס, שהוא התגלמות החלום האמריקני. יש להם סנאט ובית נבחרים שמוצפים בנבחריהם, וממשל שהפעם ייראה בדיוק כמוהם. והם כבר לא לבד.

הם לא רוצים מלחמות, אבל מאמינים שאפשר לנצח בהן. הם לא רוצים בדלנות מוחלטת, הם פשוט רוצים שהאינטרסים של האזרחים האמריקנים יבואו לפני האינטרסים של ביורוקרטים גלובליסטים. הם רוצים שלום בעולם, אבל מבינים ששלום עושים עם מקל ביד. הם לא אוהבים בהכרח את טראמפ, אבל הם ממש לא סומכים על הדמוקרטים.

הם רוצים כלכלה חופשית, אבל לאומית, כזו שמגבילה סחר עם מדינות עוינות ושומרת על מעמד הצווארון הכחול. הם לא רפובליקנים בהכרח. הם לא דמוקרטים. הם תנועת MAGA, הם יותר מ־60 מיליון אנשים, והם כבר לא רוצים שהממסד יכיר במחאה שלהם. הם רוצים לפרק את הממסד הגלובליסטי אחת ולתמיד. הסיסמה המוצהרת שלהם היא "Make America Great Again", אבל מאז הבחירות יש מוטו אחד שחוזר -

?Can you hear us NOW ואנחנו שומעים אותם עכשיו. בכל העולם שומעים.