נראים רגילים אבל... יש לנו עם של חמורי־על

"עזב תעזב עימו", מצווה התורה לאדם לסייע לחמור הקורס תחת משאו. הציווי נאמר במקור על "חמור שנאך", קל וחומר על חמור ידידך. ההוראה לסייע לחמור, אין משמעה לעמוד ולשאת תפילה לשלומו, ואין כוונתה לשלוף גמרא ולהתפלפל למען חוסנו, אלא להפשיל שרוולים ולסייע להעמיד את החמור על רגליו.

לפני 25 שנה טען ספי רכלבסקי ש"לפי הרב קוק, החילונים הם בבחינת 'חמורו של משיח'... אחרי שהחילונים יבנו את המדינה החומרית, יגיע תורם של הדתיים לשלוט וליצור את המדינה הרוחנית המשיחית". נראה שהשנה האחרונה שבה מדינת ישראל נלחמת על חייה, חשפה את פני החמור. תלמידי הרב קוק המשיחיים, בני הציונות הדתית, הם חמורי־על. שריריהם, זיעתם ודמם הם אלה המחזירים לתושבי ישראל את ביטחונם ושלומם, ומשיבים את עצמאותה החומרית־ביטחונית של מדינת ישראל.

השיח הציבורי השבוע עסק לא מעט בסטטיסטיקת דם אכזרית על גבול מכוערת. לדאבון הלב הנפיקו השבועות האחרונים כמות כואבת של לוחמים שנפלו במערכה על הגנת המולדת. אי אפשר היה עוד להתעלם מהכמות הבלתי פרופורציונלית של חובשי הכיפות הסרוגות בין החללים. כ־60 אחוזים מבין הנופלים באוקטובר 2024 הם בני הציונות הדתית, בזמן שהמגזר הזה מהווה כ־11 אחוז מהאוכלוסייה. בלתי נתפס.

פתח סוגריים: בין החללים בלטו גם קיבוצניקים ומושבניקים חילונים שיחד עם הציונות הדתית נושאים בעול, יותר מאשר חילונים עירוניים אשר נוטים לתרום לביטחון ישראל ביחידות עורפיות. זהו נושא הראוי למאמר נפרד, ובכל זאת, חשוב לי להבהיר, כי אין כוונתי לטעון שהחברה החילונית איננה תורמת לביטחון ישראל ולקיומה החומרי, החברתי והתרבותי. סגור סוגריים.

מי כאן הדתי האמיתי?

השבוע נעירות הכאב של חמורי־העל היו רמות במיוחד. הקולות עלו מבתי הקברות, מבתי האבלים, מדמעות היתומים וגם מנשות המילואימניקים. נראה כי החמור קורס תחת משאו. הציפייה הטבעית של חברה המאמינה בפשטות בקיום המצוות היתה שאחיה החרדים, המאמינים באותה התורה, ימלאו את הצו הפשוט: "עזב תעזב עימו". אלא שבמקום זאת מצאו מנהיגי הציבור החרדי את הזמן המתאים ביותר לנסות ולקדם את "חוק הגיוס" או בשמו המדויק יותר - חוק אי־הגיוס, או חוק ההשתמטות, או החוק המתיר לעמוד על דם רעך. במקום לסייע לחמור היגע לעמוד על רגליו, עומדת החברה החרדית מנגד. היא ממשיכה להתפלל וללמוד למען החמור האומלל, ועם לב אבן מוסיפה למשאו עוד ועוד אבנים.

לא פלא שבתוך הציונות הדתית עולה וצומח גל של שנאה לחרדים. לצערי, אין דרך אחרת לתאר את התחושות של חבריי, את הקולות ברשתות החברתיות, ואני מודה בכאב, גם את התחושה שלעיתים עולה בי עצמי. כך ממש הפכנו ל"חמור שנאך".

במשך שנים סבלה הציונות הדתית מרגשי נחיתות כלפי החרדים. התחושה היתה ששמירת ההלכה בעולם החרדי היא למהדרין בעוד קיום המצוות בחברה הציונית־דתית הוא פשרני יותר, על גבול הלייטי. הדשא של השכן, בעיקר ערוגותיו המצמיחות תלמידי חכמים ורבנים גדולים, נראה היה ירוק יותר. חלקים בהנהגה הציונית־דתית, בעיקר באגפיה החרד"ליים, התרפסו בפני גדולי הדור החרדים, והציונות הדתית כציבור הסכימה להכיל את ההשתמטות החרדית ההמונית משירות בצה"ל.

השנה האחרונה יצרה שבר טקטוני בין שני המגזרים הללו. ללב־ ליבה של החברה הדתית, לא לחלקיה היוניים, חלחלה ההכרה כי התורה החרדית אינה תורה. מי שיושב בבית המדרש או בביתו או על הברזלים ברחוב בשעת מלחמת מצווה, כשסכנת חיים ממשית מאיימת על אחיו ועליו, אינו יכול להיחשב כאדוק בדתו. זו איננה דת. זו אינה תורת ישראל.

במקביל, עוז רוחם, מסירות נפשם, אמונתם וצדיקותם של יפי הבלורית, הזקנים והכיפות שנפלו במערכה, עיצבו מחדש את האתוס הציוני־דתי. נשותיהם ואימותיהם של אותם גברים, אלמנות ואימהות שכולות, התגלו גם הן, בהספדיהן ובאבלן, כנביאות המרוממות את הרוח וכלביאות הנאבקות על החיים. לפתע הבנו: לא פשרה, ולא לייט. מהדרין ולכתחילה - שילוב בלתי מתפשר של ספרא וסייפא. הציונות הדתית גילתה שצמחו בערוגותיה ענקי רוח, תלמידי חכמים שהם גם לוחמים, דור של נפילים ברוח ובחומר. גם החמור וגם המשיח שרוכב עליו.

תחושות התסכול ורגשות הזעם בציונות הדתית על הציבור החרדי, בעיקר על מנהיגיו, הם לגמרי אותנטיים. זה לא אומר שאין מי שמנסה לרכוב על הגל ואף להלהיט את היצרים. שונאי ביבי משתמשים בכל תירוץ אפשרי ומזדמן כדי להפיל את ממשלת הימין: שחיתות שלטונית, רפורמה משפטית, חטופים, ועכשיו - השתמטות חרדים. אין גבול לציניות. העובדה הזו מכניסה את נציגי הציונות הדתית בכנסת למלכוד. מחד - הם חשים היטב את הלך הרוח בציבור הבוחרים שלהם, ומבינים את הצורך האקוטי של צה"ל בעוד לוחמים. מאידך - חשוב להם לשמור על ממשלת הימין. הפלונטר הזה יצר סוג של משבר אמון בין הציבור לנציגיו. הדבר הגיע עד כדי קמפיין (ספונטני?) שבו דמויות בולטות בציונות הדתית הודיעו כי לא יבחרו בעתיד במי שיתמוך בחוק הגיוס, ונשות מילואימניקים יצאו לרחובות. האווירה הציבורית והלחץ עבדו. משהו השתנה בנציגי המגזר בכנסת, גם בין החרד"לים יותר, הנוטים לעיתים להיות כנועים בפני החרדים.

ניתן היה לראות זאת בפוסט שכתב השר עמיחי אליהו בעקבות נפילתו בקרב של הרב אבי גולדברג ז"ל, שמתאר את שינוי האתוס הציוני־דתי. "אנו חיים בעידן של שבירה. לא רק שבירה פיזית של גופים וכלים, אלא שבירה עמוקה של הפרדיגמות שהחזיקו את עולמנו. השבר הנורא של טבח שמיני עצרת חשף את הסדקים העמוקים בתפיסות שלנו. נפילתו של הרב אבי גולדברג הי"ד הבוקר מהווה נקודת מפגש טרגית של העולמות. הקודש והחול, הספרא והסייפא. [...] הדיכוטומיה המסורתית בין 'תורתו אומנותו' לבין 'הגנת המולדת' מתפרקת אל מול המציאות החדשה. זו לא שאלה של 'או או' אלא של 'גם וגם'. המושג החרדי של 'ביטול תורה' מקבל משמעות חדשה כשאנו מבינים שלעיתים דווקא ה'ביטול' הוא־הוא הקיום העמוק ביותר של התורה. [...] אין זו קריאת תיגר כי אם קריאה מתוך אחווה, זו קריאה שעולה מכל פינה, מהתלמידים שלי לשעבר, מחבריי לצוות בצנחנים, מהשכנה, מהמוכר במכולת, מהפקיד בבנק. עם ישראל משלם במלחמה הזו מחירים לא פשוטים וידינו כבדו מנשוא.

"הרב אבי הי"ד הראה לנו דרך אחרת - לא של פשרה או של ויתור על הזהות החרדית, אלא של הרחבתה והעמקתה. שמונת ילדיו היתומים הם עדות חיה לכך שאפשר לגדל משפחה לתורה וליראת שמיים גם כשהאב משרת בצבא. אשתו האלמנה היא עדות לכך שאפשר לבנות בית של תורה גם כשהבעל נושא בעול הביטחון. התלמידים שלימד הם עדות לכך שאפשר להיות מחנך דגול גם כשלובשים מדים. המציאות שנכפתה עלינו מאז 7 באוקטובר אינה מאפשרת עוד את הלוקסוס של ההתבדלות. אלפי הנשים, שבעליהן במילואים כבר חודשים, אינן מבקשות מכם להפוך לציונים. הן מבקשות שותפות בנשיאה בעול. הזוועות שטרם הותרו לפרסום אינן שואלות מי חרדי ומי חילוני. הן זועקות את זעקת השבר של כולנו. ה'קול קורא' הזה אינו קריאה פוליטית או אידיאולוגית. זו קריאה קיומית. [...] כי בסופו של דבר, כפי שלימד אותנו הרב אבי הי"ד בחייו ובמותו, השאלה אינה 'מה יגידו', אלא 'מה נכון'. והנכון עכשיו הוא להיות שם, יחד, בחזית ההגנה על עמנו".

דברים ברוח דומה פרסם השבוע גם אביו, הרב שמואל אליהו, שהפציר בחרדים להתגייס. "אחים יקרים: אל תעמדו מהצד. חייבים לאחוז באומנות אבותינו ולהילחם ביחד על חיינו. להמשיך את דרכם של משה רבנו ויהושע בן־נון. להמשיך את דרכו של דוד המלך עליו השלום. להילחם ביחד באויבינו הקשים, ולקדש שם שמיים בעולם כולו".

"חקיקה איננה הפתרון"

פניתי אל אליהו הבן כדי להבין מה ההשלכות המעשיות של קריאתו הקיומית, ובמילים פשוטות - אם יצביע נגד חוק הפטור מגיוס. "חייבים להוביל בתבונה תהליך הדרגתי של גיוס חרדים, אבל זה צריך להיעשות בתדר שבונה, לא בתדר שמרסק, בתדר שמייצר חיבור ולא חשדנות. אני לא מאמין בכפייה", אומר שר המורשת הרב עמיחי אליהו. "אני קורא לבני התורה, אני פונה למנהיגים הצעירים והמבוגרים ומפציר בהם לשאת בעול. אני יודע שהם קוראים את הדברים שאני כותב, והדבר הנכון ביותר הוא לדבר אל הלב שלהם. אני לא חושב שחוק הגיוס הוא 'כזה ראה וקדש'. תהליך חברתי לא יכול להיווצר מפסיקה של בג"ץ או מחקיקה בכפייה. חקיקה תבוא רק אחרי הבשלה של התהליך. חקיקה כשלעצמה איננה פתרון יעיל. הרי היה חוק, שהם צריכים לעמוד במכסה של 3,000, והם לא הצליחו לעמוד בזה. כי חוק, כל חוק, הוא לא מנוע לתהליכים אלא מציב גדרות, וחוק שאי אפשר ליישם - רק גורם נזק.

"יש המון אמוציות בציבור הסרוג והמסורתי על כך שהוא קובר את בניו. זה מטלטל את כולם ביום ובלילה. אבל אסור לתת לאמוציות האלה לגרום לקרע מול הציבור בתל אביב, שלא מתגייס מספיק ליחידות קרביות, או מול הציבור החרדי שלא מתגייס. השנאה והקיטוב מפרקות אותנו מבפנים. רק בערבות הדדית ננצח".

מי שעוד הביע השבוע קו חדש הוא שר האוצר בצלצל סמוטריץ', שעמד ובכה על המוות המכה בכל פינה, וצייץ שתי מילים: "לא יקרה", על האולטימטום החרדי להעביר את חוק הפטור מגיוס לפני העברת התקציב. זה אכן לא קרה. זעקת הכאב הציבורית יחד עם הדמעות והקו התקיף של סמוטריץ', שזכה לגיבוי של נתניהו, הצליחו לעצור את החרפה.

המסלול העוקף שהחרדים מבקשים לקדם כעת הוא בחקיקת "חוק המעונות" שיאפשר לנשות אברכים שלא התגייסו לקבל סבסוד למעונות. החוק הזה הוא הרבה פחות גרוע ויש בו משהו שוויוני. אין סיבה שאשתו של סטודנט ללימודים יפניים (נניח ערבי שלא שירת בצבא) תקבל סבסוד למעון, אבל אשתו של אברך ישיבה לא תזכה לזה. המטרה הממשלתית של סבסוד מעונות היא להוציא נשים לעבודה. כל זמן שנשים, באשר הן, עובדות ומרוויחות פחות מגברים, טוב שהמדינה תתמרץ אותן לצאת לעבודה. העידוד צריך להיעשות באופן שוויוני בכלל המגזרים, ולהתייחס רק למספר שעות העבודה של האישה. נכון שצריך לעודד גברים חרדים להצטרף לשוק העבודה וגם להתגייס לצבא, אבל לא נכון לעשות זאת על ידי דיכוי נשים חרדיות. במקביל לקידום של חוק סבסוד מעונות שוויוני, צריך לתגמל עוד ועוד את הלוחמים הקרביים, הסדירים והמילואימניקים.

כאשת מילואימניק

ועוד כמה מילים מהלב ומזווית אישית. היה משהו צורם השבוע בנהי התקשורתי על נשות המילואימניקים הקורסות. השיח הזה, המבליט רק את הקושי ולא מדבר על תעצומות הנפש, מסוכן ועלול ליצור אווירת נכאים שתשפיע גם על עוז הרוח בשדה הקרב. ברמה האישית אני מעריצה ומחבקת כל אחת מנשות הלוחמים ומאימהות החיילים, ומנגבת איתן יחד את דמעות הדאגה. אבל חשוב להשמיע גם קול אחר. אני מרשה לעצמי לבטאו, רק מפני שאישי כבר יותר משנה במילואים באופן רציף.

אמנם אין לי זאטוטים בבית, ולכן כנראה "קל לי" יותר. קל? בראש השנה, ביום כיפור, בשבת חול המועד ובשמחת תורה, היה אישי בחזית הצפונית ואני נותרתי לחגוג ולהתפלל לבד עם הילדים. זה לא תענוג גדול. זה אפילו קשה. קשה מאוד. אבל האם אני קורסת? לא. בשום אופן לא. כמו רבות מנשות המילואימניקים, נכנסתי במודעות מלאה מתחת לאלונקה. אמשיך לשאת אותה בגאון כל זמן שצריך, עד שיבואו אחיי החרדים ויושיטו יד. אבל עד אז, יותר משקשה לי להיות אשת מילואימניק, אני גאה בזה. מתפוצצת מגאווה. כבוד להיות אשתו של חמור־על. כבוד לפתוח את פי האתון, ולאחל לגיבורי־העל בחזית ובעורף: שבת שלום!