7 באוקטובר 2023 היה מחדל מודיעיני ענק, שהיה חזרה מדויקת על מחדל מודיעיני ענק שהתרחש בדיוק 50 שנה ויום לפני כן - ב־6 באוקטובר 1973, יום פרוץ מלחמת יום הכיפורים. כשאירוע ייחודי בסדר גודל כזה חוזר בפעם השנייה, חייבים להניח שיש לו מקורות עמוקים שאנסה לעמוד עליהם כאן.
אחרי 1967 הקים צה"ל לאורך תעלת סואץ שרשרת מעוזים, והמצרים הקימו ממול סוללת עפר ענקית. בשבוע שלפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים איתרו תצפיתני צה"ל שבמעוזים כי המצרים יוצרים בסוללת העפר חצרות פנימיות, ומזרימים לשם טנקים וחלקי גשרים. התצפיות ברמת הגולן גילו שהסורים מקרבים לקו הגבול טנקים וכן ציוד גישור לקרבת תעלת הנ"ט שנחפרה בגבול כבר אחרי מלחמת ששת הימים. הדיווחים הועברו למחלקת המחקר בחיל המודיעין, שאמונה על הפקתה של תמונת המודיעין השלמה.
בערבו של כל יום הוציאה מחלקת המחקר סיכום שמפרט את מה שנצפה בשתי הגזרות, וסיכמה: אין שינוי בהערכתנו שהמצרים והסורים אינם סבורים שיש להם יכולת לגבור עלינו במלחמה, וכנראה ריכוזי הציוד נועדו לתרגילים צבאיים.
באותם ימים ישבו בסוריה יועצים רוסים רבים עם בני משפחותיהם. ימים אחדים לפני המלחמה נקלטו ברשתות הקשר שיחות בהולות בין משפחות היועצים הסובייטים - שקיבלו הוראה להתפנות בבהילות מסוריה, ורכבת אווירית יחד עם ספינות נשלחו לפנות אותם. התגובה של אמ"ן מחקר היתה שכנראה הסורים מגרשים את הרוסים, כפי שהמצרים עשו שנה קודם לכן, והסבירות למלחמה עודנה נמוכה.
ביום כיפור ב־2 בצהריים הרעידו אזעקות את הארץ, הסורים והמצרים פתחו במתקפה.
ערב 7 באוקטובר 2023 התצפיתניות ראו את התרגילים שאנשי חמאס עורכים להשתלטות על יישובים ועל מפקדות. נתפסה החוברת המכונה "חומת יריחו", ובה התוכניות המדויקות של חמאס למתקפה לאורך כל הגזרה. התוכנית הוצגה לדרגים הרלוונטיים. גם תושבי יישובי העוטף ראו, במו עיניהם, את חמאס עורך את ההכנות, את מצנחי הרחיפה מתאמנים ואת הטויוטות הלבנות העמוסות בחמושים מתמרנות. אך התפיסה היתה: חמאס מורתע. הכסף הקטארי וכ־20 אלף עובדים שהורשו להיכנס לישראל מדי יום מבטיחים את השקט.
כדי להבין שני מצבים אקוטיים של עיוורון מודיעיני מוחלט אל מול נתונים ברורים כשמש, ב־1973 וב־2023, לא די לדעתי לדון בהכשרה המודיעינית, בהסתמכות על מקורות מיוחדים לעומת סוכנים ותצפיות, או במקומו של המודיעין בקבלת ההחלטות בצה"ל. אנחנו חייבים להבין רובד עמוק הרבה יותר בקיום היהודי, ואותו אציג עכשיו.
אלפיים שנות פוגרום
במשך כמעט אלפיים שנה שהה העם היהודי בגלות, שבה לקהילות היהודיות לא היתה דרך להתמודד עם הרוע שהפנו כלפיהן שכניהן. לא היה להן איך להתמודד עם האינקוויזיציה ולא עם גירושים המוניים, לא עם אפליה והגבלות עבודה ומגורים, ולא עם פרעות של אנטישמים מקומיים. כאשר היהודים בעיירה באוקראינה שמעו שהקוזקים מתכנסים בבית המרזח, שותים לשוכרה ומתכוננים לצאת לפוגרום - כל שיכלו לעשות הוא להתחבא בעליית הגג ולקוות שהרעה תפסח עליהם. התנהגות זו עברה, בדוגמה ובחיקוי, מאב לבן במשך כ־80 דורות!
אפיגנטיקה הוא התחום בביולוגיה העוסק בשינויים בתפקוד הגנים שאינם כרוכים בשינוי רצף הדנ"א עצמו. כלומר, שינויים בביטוי של הגנים שעוברים בתורשה, שינויים תורשתיים בתפקוד הגנים - ללא שינוי בדנ"א. האפיגנטיקה ההתנהגותית בודקת את ההשפעה הקיימת בין תהליכים אפיגנטיים ביולוגיים וסביבתיים. התברר שגם שינויים סביבתיים הם מקור לשינויים אפיגנטיים התנהגותיים רבים שהשפעותיהם באות לידי ביטוי בצורות שונות. אחת ההשפעות הנחקרות ביותר והרלוונטית לענייננו היא פוסט־טראומה.
ב־140 השנים האחרונות נוצר קו אפיגנטי אחר ונתן בחלקים מעמנו את אותותיו. בצד העיוורון לרוע שהתפתח בקרב מרבית יהודי הגולה, התפתחו בקרב מיעוטם תכונות אחרות, הכוללות נכונות לשנות את תנאי חייהם ולהילחם
ברצוני להניח כאן השערה: במשך עשרות דורות של התנהגות מסוימת - ובמקרה של העם היהודי: ניסיון להתעלם מהרע ולקוות שהוא יחלוף - זו הפכה לתכונה רווחת בעם שלנו. אעז ואומר שאפילו בתקופת השואה, כשאספו את היהודים, הם נטו להאמין שאכן לוקחים אותם רק למחנות עבודה, ושהרעה תעבור. אולי אפילו ברכבות לאושוויץ שררה אווירה כזו: זה יעבור. בסוף יהיה בסדר.
באותה מידה יצרה המציאות בגולה גם תכונות אחרות בעמנו. ולמשל, בעיניי, יש קשר ישיר בין העובדה שכבר בגיל 3 התחיל הילד היהודי את לימודיו ב"חדר" לבין השיעור הגבוה של חתני פרס נובל יהודים: הלימוד וההעמקה הפכו לתכונה בעמנו.
לא כל היהודים התנהגו באותו אופן. בעקבות פרעות 1882-1880 בדרום רוסיה התארגנה תנועה ציונית חלוצית בשם "חובבי ציון", במטרה לשנות את תנאי חייהם של היהודים על ידי עלייה ארצה. כעשור אחר כך החל הרצל את פעולתו הציונית, וב־1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון. התנועה הציונית הלכה והתרחבה, ואלפי צעירים הגיעו ארצה כדי לשנות את גורלם בגלות ולהקים בעמל כפיהם ארץ חדשה. הם ובניהם הקימו יישובים ובנו כוח מגן. גם בתקופת השואה לא כל היהודים נהגו באותו האופן, ובחלק מהגטאות התארגנו צעירים - לרוב בני תנועות הנוער הציוניות - להילחם בנאצים.
ועל כך מבוססת ההשערה השנייה שאניח כאן: ב־140 השנים האחרונות נוצר קו אפיגנטי אחר ונתן בחלקים מעמנו את אותותיו. בצד העיוורון לרוע שהתפתח בקרב מרבית יהודי הגולה, התפתחו בקרב מיעוטם תכונות אחרות, מעשיות, הכוללות נכונות לשנות את תנאי חייהם ולהילחם. לא התעלמות מהרוע - אלא נכונות להילחם בו, לא כניעה לגורלנו - אלא נכונות לשנות אותו. רוב לוחמי הפלמ"ח, ההגנה, אצ"ל ולח"י היו בניהם של החלוצים הציונים. ההשפעה בין הסביבה הארץ־ישראלית והצבר־החלוץ־הלוחם יצרה סט תכונות אחר, שבמרכזו ביטחון עצמי ונכונות לעשות ולהילחם.
השערה זו מבוססת, בין השאר, על מחקרים המוכיחים כי שינוי אפיגנטי יכול לחול אפילו תוך דור כשיש שינוי קיצוני של התנאים. הדבר הוכח בעת הרעבה של חולדות שמנמנות שילדו גורים רזים, ונחקר גם בקרב ההולנדים, שבימי מלחמת העולם השנייה הולידו דור קטן ממדים, שחזר לממדיו המקוריים אחריה.
בישראל של 1948 היו כ־600 אלף איש, ובהם צברים בני חלוצים, ומהגרים שהצליחו לפרוץ את המצור הבריטי למן תחילתה של מלחמת העולם. הדבר נתן את אותותיו כבר במלחמת העצמאות, שבה התגלתה גבורתם. מייד אחרי קום המדינה הגיעו לכאן מיליוני יהודים נוספים, רובם עקורים ניצולי שואה ממדינות אירופה, ומאות אלפי מגורשים ונמלטים מהפרעות במדינות ערב. בניו של העם היושב בציון וששב לציון התנהגו במלחמות סיני וששת הימים אחרת מהדורות הקודמים להם. אך האם התכונה של העיוורון לרוע נכחדה? לא ממש, כפי שנראה. ייתכן שעצם הפרויקט הציוני, ונכונותם של החלוצים לחיות כשסביבם ובתוכם רוב ערבי עוין, היו שריד לאותו עיוורון "גלותי".
על העיוורון
נעבור עכשיו לאוקטובר 1973. הקמ"נים, כמו כלל הקצינים בצה"ל של ערב מלחמת יום הכיפורים, היו ברובם הגדול בנים ונכדים לניצולי שואה ולניצולי הפרעות בארצות ערב. להשערתי, היתה קיימת בקרבם התכונה של עיוורון לרוע ותקווה לטוב, זו שהתפתחה באבות־אבותיהם ועברה מדור לדור בגולה. בהתבסס על כך אני טוען שכאשר התגלתה, יום אחר יום, התמונה הקשה של הבאת מאות טנקים ואמצעי גישור לתעלת סואץ ולתעלת הנ"ט בגולן, ממש כמו אצל הסבא בשואה או הסבא־רבא בעיירה באוקראינה, צף ועלה אצל חלק מהקמ"נים של 1973 העיוורון לרוע, בצד התקווה: זהו תרגיל בלבד.
נעבור עכשיו עוד 50 שנה קדימה: אוקטובר 2023. קציני צה"ל הם הפעם נכדים, נינים ובני נינים של ניצולי השואה. העיוורון לרוע טרם נמוג, ועדיין מכתיב את הראייה של רבים מהם. הקמ"נים רואים את התוכניות של חמאס לכיבוש העוטף ואת הכנותיו, אך גם הם, בחלקם הגדול, וגם שאר הקצונה הצה"לית שנחשפת למידע זה, נותרים עיוורים ואוחזים בתקווה העדכנית: חמאס מורתע.
וכאן ברצוני לעבור להשערה השנייה שהעליתי, שרלוונטית בעיקר לחלוצים הציונים ולצאצאיהם, אך חלה כיום על רובנו: רוב החיילים והקצינים בצה"ל - כמו רוב אזרחי מדינת ישראל כיום - הם צברים. המציאות שהם גדלו אליה היא מציאות של חופש, של ביטחון. כמה דורות של היותם־היותנו בני חורין, מנצחים, הולידו בדור הזה תודעה של יכולת ושל היעדר פחד: אנחנו נסתדר, אנחנו ננצח.
בעיניי, הצירוף של העיוורון לרוע - הגלותי, והביטחון העצמי המופרז - הצברי, היו הצירוף שהוביל אותנו לכישלון העצום של 6 באוקטובר 73' ושל 7 באוקטובר 23'.
היהודי החדש
אך מנגד, מ־7 באוקטובר 1973 ומ־8 באוקטובר 2023 באה לידי ביטוי תוצאתו של המהלך האפיגנטי שבבסיס ההשערה השנייה: לקרבות נכנסו בני הדור של אנשי החופש הבטוחים בעצמם והנכונים לקרב. בתום אוקטובר 1973, לאחר קרבות גבורה והקרבה עזים, צה"ל ישב בעומק מצרים, 101 קילומטר מקהיר, הארמייה השלישית כותרה, ותותחי צה"ל הפגיזו את פאתי דמשק. במלחמה הנוכחית אנו עדים לתצוגה מופלאה של כוח מתפרץ, של גבורה יוצאת דופן ושל רצון לחימה מפעים. בתוך חודשים ספורים של לחימה כמעט כל גדודי חמאס הוכרעו, צה"ל שולט ברצועה כמעט באופן מלא, השמיד את צמרת חיזבאללה ומחזיק ברצועה שלטת בדרום לבנון.
מדובר בתהליכי עומק שהתהוו בחברה הישראלית, ושהם תוצאה ישירה של ההיסטוריה היהודית. למן קום המדינה הטובים בבני הנוער התגייסו לטובות שביחידות הצבאיות. בעיניי זו היתה ריאקציה ברורה לשואה: מה שההורים שלנו עברו לא יחזור.
אנו עלולים להיות עיוורים למציאות עוינת, ולכן יש להוסיף "רכיב עיוורון" להערכות המודיעין שלנו. עלינו להיאחז בתכונה המנוגדת, בת שנות הציונות והמדינה, המובילה את לוחמינו בקרב, וליצור גם את התנאים הסביבתיים המפתחים אותה
נולדתי וגדלתי בגבעת שמואל, אז שכונה של ניצולי שואה, ולרבים מההורים של חבריי היה מספר על היד. ההבנה שאין ליהודים שום מקום אחר היתה מובנת לנו מאליה, התקבלה עם חלב אמותינו. וכך גם ההבנה שאנחנו צריכים לעשות את המיטב כדי שהמדינה הזו אכן תהיה מקלט בטוח. אני זוכר את עצמי במלחמת יום הכיפורים דוהר עם מחלקת נגמ"שי האזנה שבפיקודי מעבר לתעלה, ומייד אחר כך מקים מחדש ומפקד על בסיס המודיעין במוצב החרמון הישראלי לאורך שמונה חודשים של הפגזות עלינו במלחמת ההתשה עם הסורים, כשאני באופוריה מהאופן המיטבי שאני מצליח לתרום למדינה.
אחרי שנתיים בקבע ועם כתיבת ספרי הראשון הלכתי ללמוד ספרות ופילוסופיה וכתבתי ספרים נוספים. אבל לקראת סיום הדוקטורט, עם תחילת האינתיפאדה הראשונה, היה ברור לי שאני צריך לחזור ולתרום את חלקי. עזבתי את האקדמיה ומצאתי את דרכי למוסד. פגשתי שם אנשים שלכל אחד מהם יכולה היתה להיות קריירה מצליחה מאוד בעולם האזרחי - אבל כולם הבינו שעליהם לתרום את יכולותיהם למדינת ישראל (והתוצאה: טרוריסטים פלשתינים ומדעני גרעין איראנים מתים, ביפרים מתפוצצים, הבונקר של נסראללה נחשף...).
בעיניים פקוחות
באופן דומה ניתן להבין תהליכים ואירועים אחרים: את גודל השנאה והאכזריות שהופנו כלפינו ב־7 באוקטובר לא הצלחנו לשער - אם בגלל העיוורון הגלותי לרוע, ואם כי בנו הם אינם קיימים באופן זה. וגם לכך אתן הסבר אפיגנטי: לשנאה ולאכזריות לא היה מתי ואיך להתפתח בתנאי הגלות, וזאת לעומת תנאי החיים המדבריים של חלק מאויבינו, הכוללים מנהגים של נקמת דם ואפילו רצח על חילול כבוד המשפחה, שפיתחו זאת אצלם. וזאת, כמובן, בצד תפיסות דתיות קיצוניות ועוד עניינים סביבתיים.
דוגמאות נוספות: תקופת ההמתנה ב־1967, הפלישה המצרית והסורית ב־1973 וכיבוש העוטף וזוועות חמאס ב־2023 עוררו מחדש את טראומת השואה. הסתערות כוחותינו וגבורתם בשלוש המלחמות הללו היו במידה רבה תגובה לטראומה זו.
ואסכם. לא קל להיפרד מתכונה אפיגנטית בת אלפיים, אך יש להביאה בחשבון: אנו עלולים להיות עיוורים למציאות עוינת, ולכן יש להוסיף "רכיב עיוורון" להערכות המודיעין שלנו. עלינו לפתח ולהיאחז בתכונה המנוגדת, בת שנות הציונות והמדינה, המובילה את לוחמינו בקרב, וליצור גם את התנאים הסביבתיים המפתחים אותה, למשל במערכת החינוך. אחרי שנים של עיוורון ותקווה, הבנו ב־7 באוקטובר שחלק מאויבינו, בשנאתם ובמאווייהם הלאומיים והדתיים, מעדיפים מלחמת שמד על שלום ורווחה. למדנו גם שיש מדינות ערביות שמוכנות לחיות איתנו בשלום, וגם כאן נדרשת התפכחות מצידנו. מדינת ישראל תוכל לתמרן בין המגמות הסותרות האלה רק כל עוד לרשותה לוחמים המבינים שהעם היהודי לא ישכון לבטח אלא אם כן הם יעשו את כל שביכולתם לטובת זאת, ושכבה אזרחית רחבה המסורה לאותה מטרה.
בעזרת כל אלה נעבור בהצלחה לשלב הבא בקיומנו כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו