"אני באמת לא יודעת מה יותר מסוכן. להתנגד לאסלאמיזם או להיות קורבן של פמיניזם? אני מהססת, כי זה כל כך, כל כך מעצבן. פמיניסטיות לכאורה, שאין להן שום בעיה עם מעשי האונס של 7 באוקטובר מכיוון שהפשעים האלה הם סוג של התנגדות. על מה לעזאזל הן מדברות? איך הן מעיזות להגיד לי שאני כבר לא יכולה לקרוא לעצמי פמיניסטית? למה? רק מפני שאני אומרת רגע אחד, בוא ניקח צעד אחורה ולא נבטל מישהו רק בגלל האשמה אחת בודדת - שהיא לא, חלילה, אונס, אלא אמירה סקסיסטית או מחווה שלא במקום? זה רק מראה לך לאן הגענו בעולם המקוטב שלנו".
בעולם המקוטב שלנו נוח לטעות ולחשוב שהדוברת היא אשת ימין קיצוני, אחת שכולה אש וגופרית ושרואה את הפמיניזם, זכויות הלהט"ב, מיעוטים ושאר ערכים שמזוהים עם הליברליזם, בתור סכנה לתרבות המערב. למרבה הצער של אויביה הרבים מבית ומחוץ, קרולין פורסט היא אף לא אחד מהדברים הללו: היא אינטלקטואלית צרפתייה רבת זכויות שבילתה עשורים במלחמות אמיצות למען זכויות נשים, לסבית מוצהרת שהותקפה פיזית לא פעם על ידי שמרנים אלימים, בעלת טור בעלת אומץ לב יוצא דופן, שיצאה לא פעם למלחמות פומביות כנגד גברים חזקים ובעלי השפעה שהשתמשו במעמדם לנצל ולפגוע. אבל כשפורסט התחילה לטעון שכל מי שבאמת רואה את עצמו כהומניסט חייב להתנגד לאסלאמיזם האלים והרדיקלי, חבריה לשעבר בשמאל הצרפתי החלו להתרחק ממנה בטענות לגזענות ולאסלאמופוביה. וכשפורסט העזה להטיל ספק בדוגמות של הרדיקליזם הפרוגרסיבי בן ימינו, התגובות היו חריפות בהרבה.
מי טו, הוא לא
אנחנו יושבים בדירתה האלגנטית במארה, השכונה בפריז שבעבר היתה הרובע היהודי וכיום היא לב ליבה הטרנדי של עיר האורות, שופעת בתי קפה קסומים וחנויות יוקרה. אף שזו שעת בוקר מוקדמת מאוד, פורסט, כדרכה, מלאה אנרגיה. בימים אלו ממש יוצא לאור ספרה החדש, "הוורטיגו של #גם_אני (מי טו)", שבא חשבון עם התנועה - הידועה יותר באנגלית כ־me too - שהפכה בעשורים האחרונים לאחד הכוחות החברתיים החזקים ביותר בעולם המערבי. הספר, אומרת לי פורסט, הוא הקשה ביותר שכתבה אי־פעם; אמירה גדולה מאישה שבילתה יותר מעשור בביקורת על האסלאם האלים, הימין הקיצוני ושאר תופעות מדאיגות.
בליבו של הספר החדש עומדת ההבחנה שבעוד הכוונות של מי טו היו נעלות, ובעוד התנועה בהחלט ובהחלט הביאה לתוצאות ראויות להערכה ולדיון חשוב ונחוץ על אלימות כנגד נשים ושאר התנהגויות גבריות בלתי נסבלות, בשנים האחרונות היא הפכה לסוג של מסע צלב נטול הבחנות ודקויות, ששש לגדוע באבחה אחת את הקריירה של כל מי שנחשד, בצדק או שלא, בכל סוג של התנהגות לא ראויה, שולית וזניחה ככל שתהיה.
כמו אריק בריון, לדוגמה, בכיר לשעבר בטלוויזיה הצרפתית. בריון, על פי הודאתו, השתכר במסיבה ערב אחד בשנת 2017 ואמר דברים לא נאותים לסנדרה מולר, עיתונאית שנכחה אף היא במסיבה. למחרת בבוקר צייצה מולר ברשת החברתית על האירוע ושיתפה את מה שמולר אמר לה: "יש לך שדיים גדולים, את אישה לטעמי. אני אגרום לך לאורגזמות כל הלילה". היא צירפה לציוץ את ההאשטג "חשפי את החזיר שלך".
הציוץ נעשה ויראלי כמעט מייד, ובריון הפך לאחד הנבלים הראשונים והעיקריים של מי טו בצרפת. שלא במפתיע, הקריירה שלו צללה, ובריון החליט לתבוע את מולר. הוא התנצל על מה שהוא כינה "האמירה המכוערת" שלו, אבל הסביר שכל כוונתו היתה לפלרטט עם מולר, ושאמירה אומללה אחת, פעם אחת, ללא כל תקדים וללא כל חזרה, אינה סיבה מוצדקת להשחיר את פניו באופן ששינה את חייו לנצח. בריון זכה במשפט הדיבה שלו, מולר ערערה, ובשנת 2021 בית משפט בצרפת קיבל את הערעור. לכל הפחות, מסבירה פורסט בספרה החדש, הפרשה מראה כמה האשמות כאלה סבוכות, ואיזה נזק עצום יש בלהעלות מייד על המוקד כל גבר שנחשד בכל אמירה לא נעימה.
ובעוד מי טו תמיד שמחה שהקורבן העקוד הוא גבר לבן ובעל השפעה, התנועה, מציינת פורסט באומץ, מהססת בהרבה לבוא דין עם אלו שאשמים בפשעים חמורים בהרבה, אבל שהתמזל מזלם להיות שחורים, מוסלמים או שאר אוכלוסיות שחביבות במיוחד על חסידי פוליטיקת הזהויות בשמאל הרדיקלי.
קחו, לדוגמה, את לאדג' לי, במאי קולנוע שחור שהוריו היגרו לפריז ממאלי. בשנת 2009 אחד מחבריו הקרובים למד שאחותו מנהלת רומן עם גבר. אחרי שהחבר היכה את אחותו נמרצות, שבר את אצבעה וגרם לה לזעזוע מוח, הוא, לאדג' לי, וחבר נוסף מצאו את הגבר הנ"ל, זרקו אותו לתא המטען של מכונית, היכו אותו בלי רחמים והשאירו אותו חבול ופצוע ביער סמוך, ושם מצא אותו למחרת עובר אורח שהבהיל אותו לבית החולים. לאדג' לי נשפט לשלוש שנים בכלא על חלקו בתקיפה, גזר דין שהומתק למאסר על תנאי אחרי ערעור. אבל כשהוא הגיע באותה השנה לטקס פרסי הסזאר, האוסקר הצרפתי, הקהל - ששרק שריקות בוז רמות לרומן פולנסקי בגנות עבירות שביצע לפני עשורים - קיבל את לי במחיאות כפיים נלהבות. אלימות על רקע מיני, הסבירה פורסט, מטרידה את מי טו רק אם האשם משתייך לקטגוריות הזהויות הנכונות.
חופש בחירה
הספר, לא תופתעו לשמוע, גורר תגובות נסערות בצרפת בשבועות האחרונים. מבקריה של פורסט - ויש הרבה מאוד כאלה, בייחוד בשמאל הרדיקלי - מאשימים אותה בבחירה סלקטיבית של אנקדוטות כדי לחבל בהישגים של מי טו בשירות הימין. אבל אוהביה - וכאלה יש אפילו יותר - מצביעים שוב על האומץ יוצא הדופן של פורסט, שרבים בצרפת מכנים "אמיל זולה של ימינו".
"אני לא אחת כזאת שמעריצה אנשים", צוחקת פורסט כשאני שואל אותה על ההשוואה לעיתונאי האגדי, "אבל אמיל זולה הוא היחיד שאולי אני באמת מעריצה. גדלתי בדרום צרפת, באותה העיירה כמותו, וההחלטה שלו לצאת להגנת אלפרד דרייפוס היתה בדיוק הסוג של העיתונות האמיצה שהיתה ועודנה מה שאנחנו צריכים".
זולה, נזכיר, היה מהכותבים הבכירים בצרפת כשדרייפוס, קצין בצבא הצרפתי, נעצר ב־1894 בעוון מסירת סודות צבאיים לגרמניה. אף שלא היו שום עדויות שקשרו את דרייפוס לפשע שהוא כביכול ביצע, עובדת היותו יהודי אמיד הספיקה למפקדיו האנטישמים כדי לתלות בו את האשם. אחרי משפט מוטה שבו לא הורשה לעיין בהאשמות נגדו, הוא הורשע, הושפל בטקס ציבורי והוגלה לאי השדים, ושם נכלא בתנאים קשים ביותר. זולה הגיב לפרשה ב"אני מאשים", מכתב פתוח לנשיא צרפת שעזר לפתוח את הפרשה מחדש ולהוכיח את חפותו של דרייפוס. המשפט פילג את החברה הצרפתית, הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני התאחדו כנגד דרייפוס, וקואליציה של אינטלקטואלים, אמנים ומדינאים התייצבה לצידו. אם זולה היה בחיים כיום, אומרת פורסט, אין לה ספק שהוא היה מתנגד במרץ לאנטישמיות החדשה שמרימה את ראשה בצרפת, זו ששוב מאחדת את הימין ואת השמאל, זו שבשנה האחרונה מתמקדת בעלילות דם כנגד ישראל.
"זה מחליא לראות כל כך הרבה אנשים בכל רחבי העולם שמשמיעים טיעונים אנטישמיים, כמו השקר שישראל תוקפת בעזה רק מפני שהיא שונאת פלשתינים ורוצה להרוג את התינוקות שלהם. בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים עוד הרבה כמו אמיל זולה כיום, שיזכירו לנו את העובדות. שיסבירו בדיוק מי תקף ומי הותקף. אפשר לדון כמה שרוצים בשאלה אם התגובה הצבאית של ישראל צריכה להיות כזו או אחרת, וזה לגיטימי לגמרי. אבל ברגע שמתחילים להעלות האשמות מגוחכות על קולוניאליזם, זה לא הוגן בכלל".
פורסט ביקרה בישראל אחרי 7 באוקטובר והזדעזעה ממה שראתה בקיבוצי עוטף עזה. "שוחחתי עם אלו ששרדו", היא מספרת, "והדבר שהכי קשה להם לקבל זה שהם הכירו את האנשים האלה מעזה. הם העסיקו אותם בקיבוצים, הם התנדבו להסיע אותם לבתי חולים. והנה, פתאום, פלשתינים רגילים, אנשים שהם הכירו במשך שנים, היו אלו שסיפקו את המודיעין לתקיפה, ואלו שהשתתפו באופן פעיל בזוועות. לפעמים אנשים שהם הכירו לא היססו לרצוח ולאנוס אותם. לפעמים אבות ובנים פלשתינים אנסו יחד את אותה האישה הישראלית, או חטפו ביחד את אותם הילדים הישראלים. קשה כל כך לעכל את זה מכיוון שזו שנאה, שנאה יוקדת וצרופה, ושום דבר בעולם לא יכול להצדיק את זה".
הביקורים בארץ, והתגובות למתקפה בכל העולם, הפכו את האנטישמיות לאחד מנושאי העניין העיקריים של פורסט בשנה האחרונה, עוד התפתחות שלא בהכרח ניתן היה לצפות. היא גדלה בדרום צרפת לאב סוחר יינות ולאם שהתמחתה בעתיקות, והתחנכה בבית ספר קתולי. כשהיתה בת 14 התגרשו הוריה, וקרולין עברה לפריז עם אמה. שם יצאה מהארון, הכירה את שותפתה לחיים עד היום, העיתונאית פיאמטה וונר, והחלה לעבוד ב־france 3, אחד מערוצי הטלוויזיה הציבוריים בצרפת, וגם במגזין נחשב לסטודנטים. זה האחרון פיטר לבסוף את פורסט אחרי האשמות שעמדותיה, בייחוד נגד הימין השמרני הקתולי בצרפת, קיצוניות מדי. כאחת שלא נותנת לכל מאן דהוא להגיד לה מה מותר ומה אסור להגיד, פורסט, יחד עם וונר ואחרות, הקימה את "prochoix", או "חופש הבחירה", מגזין שחרת על דגלו "הגנה על חירויות אישיות כנגד כל אידיאולוגיה דוגמטית, אנטי־ליברלית, גזענית או פונדמנטליסטית". המגזין הפך לאחד הקולות הבולטים בשמאל הצרפתי, בעיקר בשל התנגדותו העזה לכל חקיקה שמגבילה הפלות והגנתו העזה לא פחות על זכויות להט"ב.
קונספציות הרסניות
פורסט היתה יכולה, בקלות רבה, להתקבע בנישה הנוחה של חביבת השמאל ולהמשיך לפרסם ספרים שיביאו לה כסף, כבוד ונוחות. אבל היא ידעה היטב שהמשימה העיתונאית היא לעשות בדיוק את ההפך, להמשיך להגן על האמת גם כשזו לא פופולרית, וגם כשההגנה צופנת בחובה אתגרים לא פשוטים. זולה, אחרי הכל, עמד למשפט בעוון הגנתו על דרייפוס, נאלץ לברוח מצרפת לתקופה ארוכה, וסיכן את כל הונו הפוליטי והממשי כדי לעשות את הדבר הנכון.
בשנת 2004 הראתה פורסט בדיוק ממה היא עשויה עם "האח טאריק", התקפה ללא חת על טאריק רמדאן. הנכד של מייסד האחים המוסלמים, רמדאן, אינטלקטואל מוסלמי יליד שווייץ, הקסים את האירופאים במשך שנים במאמרים ובנאומים מלאי השראה באנגלית ובצרפתית שוטפת, והפך לאחד הקולות הבולטים בדיון על השתלבות האסלאם במערב. בספרה תרגמה פורסט את הנאומים שרמדאן נשא לתומכיו בערבית, והראתה שבשפת אמו האיש המתון והשקול לכאורה אומר דברים אחרים לגמרי, קיצוניים בהרבה.
ההאשמות כנגד רמדאן גררו שבר של ממש עם רוב השמאל הצרפתי. במקום להגן בחירוף נפש על הערכים הבסיסיים שאליהם השמאל מתיימר לשאוף - חירות האדם וכבודו, חופש מדת וכו' - השמאל הצרפתי, הבינה פורסט, מעוניין רק להתיידד עם האסלאמיסטים, אף שאלו האחרונים רחוקים שנות אור מכל עמדה שאפשר לתאר כליברלית. והבחירה הבלתי נתפסת הזו, ראתה פורסט למגינת ליבה, חסינה לחלוטין בפני עובדות: תומכיו של רמדאן בשמאל המשיכו לסנגר עליו, גם אחרי שהואשם בשני מקרים של אונס אלים. אבל היא המשיכה בשלה, וב־2005 הצטרפה ככותבת למגזין שנודע יותר מכל בסירובו להיכנע לאלימות אסלאמיסטית: "שרלי הבדו", שעשור לאחר מכן הותקף על ידי טרוריסטים שרצחו 12 מעובדי המגזין, אחרי שפרסם קריקטורות של הנביא מוחמד. הסירוב המתמשך של רבים כל כך בשמאל לגנות את האלימות ולהילחם בה בחירוף נפש הביא את פורסט להבנה שהשמאל, שלו הקדישה כל כך הרבה ממרצה, שבוי כעת בקונספציות הרסניות.
"יש שתי דרכים שמובילות לשני מקומות שונים לגמרי, שלשניהם קוראים באותו השם - השמאל", מסבירה פורסט, "יש שמאל אחד שמתבסס על עמדות אנטי־קולוניאליסטיות, שבעבורו נקודת המוצא ההיסטורית היא הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה. אם אתה חושב על כל דבר דרך נקודת המבט של המלחמה ההיא באלג'יריה, הקורבנות הם תמיד ערבים ומוסלמים, לא משנה מה. כל עוד אתה תומך בערבים ובמוסלמים, ראיית העולם הזו מחזיקה, אתה בהכרח אנטי־קולוניאליסט. אבל יש עוד סוג של שמאל, כזה שיכול להגיד, גם אני מתנגדת לקולוניאליזם, אבל אני גם מתנגדת לתפיסת עולם טוטליטרית שמתחילה בשנאת יהודים אבל מהר מאוד גולשת לשנאת נשים, להט"ב וכו'. אז אני, למשל, חושבת שצריך להחזיר שטחים לפלשתינים, אבל כשאני רואה מתקפה כמו זו של 7 באוקטובר, שקרתה בשטח ישראלי לחלוטין, וכשאני רואה מתקפה שיצאה מעזה - עזה, שבה כל מה שיכולת לכנות קולוניאליזם הסתיים עם הנסיגה הישראלית ב־2005 - אני נזעמת. הצבא הישראלי לקח את המתנחלים בגוש קטיף, העלה אותם על משאיות והשאיר מאחוריו כל כך הרבה מתקנים שהפלשתינים שרפו עד היסוד. מתקפה כמו זו שראינו, ששמה לה למטרה אזרחים בשטח ישראלי שאינו שנוי במחלוקת, אין לה דבר וחצי דבר עם 'קולוניאליזם'. זו מתקפת טרור טוטליטרית".
קרולין הלא־כנועה
ועדיין, רבים בשמאל הצרפתי לא רואים עין בעין עם פורסט. ז'אן־לוק מלנשון, שר החינוך לשעבר שמפלגתו, "צרפת הלא־כנועה", נהנית לאחרונה מנסיקה בסקרים, מאשים את ישראל ברצח עם ללא הרף ומבטיח להכיר במדינה פלשתינית ברגע שיעלה לשלטון. והאנטישמיות בצרפת ממשיכה לגאות: בשנת 2023 בלבד, על פי דוח עדכני של ה־AJC, ארגון הגג של יהודי צרפת, נרשמה עלייה מסחררת של לא פחות מ־1,000 אחוזים במעשי השנאה נגד יהודים בצרפת, לא פלא בהתחשב בעובדה שכ־35 אחוזים מהצרפתים בגילי 24-18 מאמינים שכל התקפה פיזית כנגד יהודים מוצדקת לחלוטין, כתגובת נגד נאותה למעשי ישראל בעזה.
אבל פורסט מסרבת להיכנע לייאוש. למרות הכל, היא אומרת, היא אופטימית. מצד אחד, היא מודה, השנאה הזו כלפי ישראל וכלפי יהודים מסחררת ומבחילה. "זה לא התחיל חודש או חודשיים אחרי 7 באוקטובר", היא אומרת, "זה התחיל ב־8 באוקטובר, לפני שישראל בכלל התחילה להגיב בעזה. מה שראינו בארה"ב ובאירופה זה המונים שמתקיפים יהודים רק בשל היותם יהודים, ולצערי זה לא הפתיע אותי. אני זוכרת את התגובות בזמן האינתיפאדה השנייה, והייתי שם בדרבן שבדרום אפריקה, שבה השמאל הקיצוני והאסלאם הקיצוני הלכו יד ביד והפיצו כרוזים אנטישמיים. אני את השוק שלי לא קיבלתי ב־7 באוקטובר. השוק שלי הגיע כבר לפני 20 שנה, כשראיתי את חבריי בשמאל חוברים לטוטליטרים האסלאמיסטים". ואולי זו בדיוק התובנה המוקדמת הזו, היא אומרת, שסייעה לה בשנה האחרונה לראות לא רק את מה שקודר, אלא גם את האפשרות ליצור קואליציות חדשות שעומדות לצד האמת והצדק.
"האמת חשובה", היא אומרת, "העובדות חשובות. ההיגיון חשוב. אנחנו יכולים לא להסכים, אבל קודם כל אנחנו חייבים להסכים על העובדות הבסיסיות, ואין לנו שום רשות להחליט שעובדות שלא מוצאות חן בעינינו, לא קיימות עוד. אנחנו חייבים גם להסכים שלאלו שמטיפים לשנאה, לאלימות, להשמדת האחר או להשתקת האחר אין שום מקום בשולחן".
אלו דברים מלאי השראה, אבל, מתעקשת פורסט, יש להם גם תוקף חזק בעולם האמיתי. המגזין שהקימה ב־2022, "פרנק טיראר", הוא רב־מכר כלל־ארצי, מהסוג שנחטף בקיוסקים ובחנויות הספרים בשדות התעופה. "בכל יום", היא מספרת, "אני פוגשת אנשים שאומרים לי, 'וואו, הרגשתי כל כך לבד ועכשיו לפחות אני מרגיש שיש מגזין אחד שאומר את מה שאני חושב, שעוזר לי בוויכוחים עם החברים שלי מהשמאל הקיצוני או עם סבא שלי מהימין הקיצוני'. אז נכון, אולי אנחנו לא הרבה, אבל אנחנו עושים משהו עם המון משמעות". ואם אמיל זולה לימד אותנו משהו, היא מסכמת, זה שחבורה קטנה של אנשים שמחויבים לאמת יכולה לנצח אפילו המון משולהב שמחויב לשנאה.
גם אלו שלא חולקים את האופטימיות של פורסט לא יכולים שלא להתפעל מהאנרגיה האינטלקטואלית חסרת המעצורים שלה, מהתיאבון לנתח הכל ולראות הכל בלי פילטרים אידיאולוגיים, ומהמחויבות לערכים הישנים והטובים - והכל כך צרפתיים - של ההומניזם ההיסטורי.
להקשיב לפורסט מדברת על שקיעת האקדמיה האמריקנית, על התרומה של הרשתות החברתיות להשטחת השיח הדמוקרטי, על שבחי החילוניות, על חוליי האנטישמיות - ולהאמין שהעתיד לא שייך רק לרעולי הפנים שמנופפים בדגלי חמאס, או לרפי השכל שרוצים לדכא כל מילה ומחשבה שלא מתאימה בדיוק להשקפת העולם צרת האופקים שלהם. אפשר להאמין, גם, שהשכל הישר והמוסר הבסיסי וכבוד האדם וחירותו - הערכים שבשמם המערב, וישראל בתוכו, מגן על עצמו כנגד אלו שרוצים להכניעו - תמיד ינצחו בסוף. בראשית המאה ה־20, כנגד אנטישמיות גואה, קיבלנו את המסר המעודד הזה מאמיל זולה. היום אנחנו מקבלים אותו מקרולין פורסט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו