בלי שהתכוון, יריב לוין עשה היסטוריה

הבדיחה על חשבוננו. בהתנהלות ההזויה של שר המשפטים, יריב לוין, הבורח ממינוי נשיא לבית המשפט העליון, היתה השבוע הפוגה קומית. שוטה כלשהו הציע לו להתחכם ולהגיש את שמותיהם של כל שופטי העליון כמועמדים לתפקיד הנשיא, כדי להגחיך את תהליך המינוי. כיוון שהוא עצמו לא התייחס ברצינות ל"תרגיל המבריק" שלו, הוא לא שם לב, כנראה, למהלך ההיסטורי שעשה. מבלי משים הוא הפך לשר המשפטים הראשון המציע לוועדה לבחירת שופטים, שהוא עומד בראשה מתוקף תפקידו, מועמד מוסלמי לנשיאות בית המשפט העליון.

ד"ר חאלד כבוב הוא שופט מקצועי ומוערך. תושב יפו שקיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטת בר־אילן. הוא מונה כחבר בערכאה השיפוטית העליונה בישראל ב־2022, ונותרו לו עוד שלוש וחצי שנות כהונה. בינתיים כבר הספיקו שופטי העליון (לבד מיוסף אלרון) למחוק את שמותיהם מרשימת המועמדים, פרי מוחו היצירתי של השר, והבדיחה הפרטית שלו תתפוגג ממש כפי שבאה לאוויר העולם, אבל לוין עשה היסטוריה.

היסוס אקדמי. בקרוב תמלאנה 100 שנה להקמתה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים. היו אז בארץ כ־90 אלף יהודים, והיה צורך בהרבה אופטימיות כדי להאמין שבתוך שני דורות תהפוך האוניברסיטה לאחת ממאה האוניברסיטאות החשובות בעולם. אבל זה קרה.

לרגל ציון האירוע, החליטה האוניברסיטה להעניק תוארי דוקטור כבוד לאישים אחדים, וביניהם גם לנשיא המדינה, יצחק הרצוג, כמחווה על פועלו למניעת קרע בעם. האיש המיוחד הזה, המבין היטב את הסמכויות הרשמיות המוגבלות של תפקידו, עושה לילות כימים כדי להנמיך את אש השנאה, וכדי שהעם היהודי לא יחזור לסיפורי קמצא ובר קמצא, והוא מהווה קרן אור באפלה המנהיגותית שבה אנו חיים בתקופה האחרונה. חברים בסגל האוניברסיטה מתנגדים להחלטת בכירי האוניברסיטה להעניק את התואר, משום שלטענתם התנהגותו של הנשיא, הן בנושא המהפכה המשטרית והן בנושא המלחמה בעזה, אינה יכולה להצדיק את המחווה האקדמית.

נדמה לי שמי שראוי לגנאי הוא מי שמתנגד למחווה זו. בימים החשוכים ביותר של החברה הישראלית, כאשר אנשים מן הביבים הופכים למקבלי החלטות ומסכנים את כולנו, יש מישהו שפוי בירושלים שמנסה להציל וראוי מאוד להערכה, גם אם יש החולקים על עמדה כזו או אחרת שלו.

"המדינה העמוקה". יוסי צ'חנובר, שנפטר לפני ימים אחדים, השתייך, בעיניי, לחבורת אנשים שונאי פרסום, ילידי שנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה, אשר ליוו את המדינה מאז לידתה, והיו מזוהים לחלוטין עם האינטרס הלאומי, תוך נכונות לשרת כל שלטון נבחר. בעיניי, היתה זו "המדינה העמוקה" האמיתית, משום שכל מנהיגי המדינה נזקקו לחוכמתם, לידע שלהם ולמסירות המוחלטת שלהם לעניין הלאומי. בין חבריה של הקבוצה הזו היו חיים ישראלי, העוזר הנצחי של שרי ביטחון רבים, שהצטיין בכך שחסך כל ימיו במילים אבל ידע הכל; שלהבת פראייר, איש מדע ומדינה, שכיהן בין השאר כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית; חנן בראון (שהיה המשנה שלי כשכיהנתי כמנכ"ל משרד החוץ, מה שלא מנע ממני להתבונן בו במבט מלמטה למעלה); ואורי לוברני, שהיה שגרירנו באיראן ולימים - מתאם פעולות הממשלה בלבנון. את עצותיו של צ'חנובר שקדם לי בתפקידי במשרד החוץ וכיו"ר ארגון הסטודנטים היהודים "הלל" בישראל, אני נוצר עימי עד היום.

כולם התנהלו במרחב שבין משרד הביטחון, משרד החוץ, המוסד, ומערכות חשאיות שונות. כולם תרמו לעיצובם של המוסדות הללו. אני מתגעגע לאנשים האלה. אינני סבור שהדורות פוחתים, ואין לי ספק שיש גם היום בתוכנו אנשים ראויים מאוד, אבל קבוצת האנשים המיוחדת הזו יכולה היתה לקום רק על רקע הקמת המדינה, ולכן אין כמותם.