מנהיג צריך לדעת להגיע גם למקום שלא אוהבים אותו

לפני כמה שבועות ביקרתי בקיבוץ ניר עוז.

זו לא היתה הפעם הראשונה בשנה החולפת שביקרתי בקיבוצי העוטף, שהוכו קשות באותו יום מר ונמהר. גם לא הפעם הראשונה שבה שמעתי מגוף ראשון את קולן של משפחות הרוגים וחטופים. ובכל זאת, הפגישה הזו היתה עבורי טלטלה קשה וגדולה. ההרס, החורבן, המספר העצום של ההרוגים והחטופים, והתיאורים הנוראים של השעות הארוכות שגיבורי ניר עוז נלחמו בהן לבדם, ללא שום עזרה של כוח צה"לי משום סוג, שברו את ליבי והרעידו את נשמתי. לראשונה בחיי קיימתי את ההלכה הקובעת ש"הרואה ערי ישראל בחורבנן, חייב לקרוע" - בירכתי בשם ומלכות "דיין האמת" וקרעתי את חולצתי, לנוכח הקיבוץ המוכה והחבול.

מכל המילים הקשות ששמעתי באותו יום מגיבורי ניר עוז הכואבים ומעוררי ההשראה, דבר אחד צרם לאוזניי יותר מכל - לדבריהם, איש מחברי הממשלה, ראשי, שריה ויועציה, לא הגיע לביקור ולסיור במקום. קולות דומים שמעתי בביקורים ביישובים אחרים שהוכו קשות בדרום ובצפון. למרות האסון, למרות הקושי, למרות ההתמודדות הבלתי נתפסת שאליה נדרשו אותם אזרחים, למרות ממדי השכול הבלתי נתפסים ולמרות החטופים הרבים - הם לא זכו למפגש או לביקור מצד בכירי ההנהגה של מדינת ישראל.

במובן מסוים לא קשה להבין את המנהיגים המהססים לבוא. גם אני לא הייתי ממהר לבקר במקום שבו ברור לי כשמש בחצי השמיים, שאיני רצוי בו. שברור לי שאספוג בו ביזיונות ונאצות, שברור שאם אגיע אליו לא אתקבל בחיבוק וכנראה גם לא בלחיצת יד, אלא בכעס ובזעם, בביקורת נוקבת ובעלבונות צורבים. כך נוצר הרושם שהולך ומתעצם כבר קרוב לשנה, שרוב חברי הממשלה מבקרים, מנחמים, פוגשים ומארחים רק את מי ששייך למחנה "שלהם". מגיעים רק לזירות שבהם הם צפויים לקבל אהדה ציבורית או למצער להתקבל בכבוד. כך הולך הניתוק ומעמיק, והשסע הולך ומחריף. יישוב בישראל חרב ונעקר, כמעט אין בית שאין בו מת, רבע מחבריו נרצחו ונחטפו, הצבא בושש לבוא באותו יום קרב נורא - וממשלת ישראל מבוששת לבוא מאז ועד היום.

רגע לפני מותו של משה, אומר משה לעם את מילותיו האחרונות. הנאום הארוך שמתואר לאורך ספר דברים, מתקרב אל סופו. את הפרשה הכמעט אחרונה בספר פותחות המילים "וילך משה" (דברים לא, א). כל הפרשנים והדרשנים תוהים לאן הלך משה, ומה פשר השימוש בפועל הזה רגע לפני הפרידה מהמנהיג שמלווה את ישראל מאז יציאת מצרים. רבי אברהם אבן עזרא, אחד מגדולי הפרשנים בימי הביניים, מסביר זאת כך: "הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו, וחזק ליבם" (פירוש אבן עזרא לדברים לא, א). ופרשן מאוחר יותר, רבי שמשון רפאל הירש, הסביר: "לא הקהיל את העם אליו... אלא 'וילך': הוא הלך אל העם כדי להיפרד ממנו באותה פשטות, המאפיינת את האיש העניו מכל אדם" (פירוש הרש"ר הירש, שם).

משה בן 120 שנה. לאורך 40 שנות המסע במדבר הוא ספג ביקורות ועלבונות, ניסיונות הדחה וכפיות טובה. העם התגולל עליו בביקורת קשה שוב ושוב, סר מן הדרך וערער על מנהיגותו. ולמרות הזקנה המופלגת, ואף שהוא נוטש את העם ברגע המפחיד בתולדותיו, רגע לפני המלחמה הקשה על ירושת הארץ, משה מתעקש ללכת אל העם. לבוא ולהיפרד. הוא מוחל על כבודו ויורד ממעמדו. הוא יודע יפה שזו הדרך היחידה להפיג במשהו את החרדה ולנסוך ביטחון בעם שעומד בפני שעות קשות. אין תחליף להליכה אל, אין תחליף להגעה אל המקום והקהילה, אין תחליף לניסיון, הקשה כל כך, לגעת באדם ללא תיווך.

המפגשים הללו יהיו קשים וטעונים. תקדים להם מן הסתם דחייה וחוסר רצון להיפגש, ואף על פי כן אני מקווה שמישהו ממנהיגי המדינה בכל זאת יתעקש על כך. המפגשים הללו יהיו רוויים בכעס ובזעם, והם עלולים להתגלגל לצלילים צורמים ומבזים. אני מתחנן ומייחל, שהקהילות שחוו את הכאב הנורא הזה יוכלו להתעלות ולשלוט בכעסן לנוכח המנהיגות הנוכחית של מוסדות המדינה. ואני מתחנן ומייחל שאלו ישכילו ויעזו לצאת ממרחב הנוחות וללכת אל ביתן של אותן קהילות. גם במחיר של מחילה עמוקה על הכבוד. בסופו של חשבון, כמו אצל משה רבנו, זו כנראה הדרך היחידה לחזק את האמון, לחזק את הקשר, לחזק את הלבבות.