חלקו בכותל, חלקו בהר: תוכנית בית הכנסת במקום הקדוש בעולם

יורם זמוש, הצנחן שהניף את דגל ישראל מעל הכותל המערבי למראה הר הבית במלחמת ששת הימים, הוא אחד הסמלים הנשכחים של אותה מלחמה. זמוש לא קרוב לאיתמר בן גביר או למיליה שלו, אבל תוכנית־קדם שלו, שאחד המרכיבים המרכזיים בה הוא בניית בית כנסת גדול על מבנה ה"מחכמה", היא כנראה הדבר האמיתי והקרוב ביותר לבית כנסת בהר הבית שהגיע אל מסדרונות מקבלי ההחלטות שלנו בדרגים הבכירים ביותר, ולא נבעט מכל המדרגות. בתוכנית הזאת ובדומותיה צריך לדון עכשיו, לפחות ברמת הידע והבקיאות, כי סיפור הקמתו של בית כנסת בהר שהשר לביטחון לאומי זרק לחלל האוויר, שוב הופך מכשיר להסתה ולטרור נגד ישראל.

את המחכמה, שצמוד לרחבת הכותל מצפון, הקים ב־1329 האמיר תנכיז בסוף רחוב השלשלת, והוא הושען על גבי הכותל המערבי. מאז שחרור ירושלים הוא משמש בסיס לאנשי מג"ב, שמאבטחים את העיר העתיקה ואת המקומות הקדושים. המבנה, שבתקופה העות'מאנית שימש בית משפט (מחכמה) ומגורי שופטים, מתנשא בחלקו מעל לכותל המערבי ובצמוד אליו, ובחלקו האחר, בשוליו, מעל הר הבית.

לפני שנים, כשהרב שלמה גורן היה הרב הראשי לישראל, ובאישור אלוף פיקוד המרכז דאז משה לוי, הוקם בקומה השנייה של המחכמה בית כנסת קטן, שפולש מקו הכותל אל תוך תחום הר הבית; מרחב סגור עם חלונות זכוכית בחזיתו, שגולש אל תחום רחבת ההר. על רצפת בית הכנסת נמתח פס צבע בוהק, כדי להבדיל בין התחום שממערב לכותל המערבי (מחוץ להר הבית) לבין התחום המקודש עוד יותר שממזרח לכותל (פנים הר הבית). פס בוהק דומה נמתח גם על גג בניין המחכמה, לצורך אותה מטרה. שוטרים שומרי מצוות שמקפידים לא להיכנס להר לא יחצו את הקו הזה. שוטרים אחרים, שנכנסים להר, לא יתחשבו בו.

זמוש הכין תוכנית אדריכלית מקיפה, שמעמיקה את רחבת הכותל בעוד 15 מטרים וחושפת שערים עתיקים בבסיסו (דוגמת שער ברקלי), מסלקת את גשר המוגרבים, ולענייננו - מוסיפה קומה גבוהה לבניין המחכמה והופכת אותה לבית כנסת שייקרא "אור ירושלים". לפני כ־20 שנה התוכנית הזאת הגיעה בפעם הראשונה אל שולחנו של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, ומצאה חן בעיניו. שרון מינה את מנכ"ל משרדו, אילן כהן, לבדוק את היתכנותה, וגם דאג לתקצב אותה - אלא שאז נפל למשכב שממנו לא קם, וממשיכו, אולמרט, הכניס אותה להקפאה. אבל בתקופה האחרונה התוכנית הוצגה בפני ראש עיריית ירושלים משה ליאון, וחלקים ממנה גם בפני אנשי הקרן למורשת הכותל.

ההיתכנות שלה כרגע, בזמן מלחמה ובשיא העימות מול הפלשתינים, אינה גבוהה, אבל במסגרת הבנות או הסדר עתידי עם הצד המוסלמי, מדובר בפתרון שהצדדים למריבה אולי יכולים לראות בו יתרון עבורם. המוסלמים אולי יזהו בתוכנית ויתור של חלק מהציבור היהודי על תפילות בהר הבית גופו; הרבנים שמתנגדים לביקורים או לתפילות יהודים בהר הבית אולי יוכלו לראותה כתפילה בכותל ולא בהר, בעוד רבנים שמתירים תפילה וכניסה להר יוכלו לטעון שהתפילות מתקיימות גם מעל ההר, או לפחות בשטח האווירי שלו.

לא שיח של קצוות

הבעיה היחידה עם התוכנית של זמוש - וזו בעיה רצינית - היא שהמציאות רצה הרחק קדימה. תפילות מתקיימות בהר הבית גופו כבר שבע שנים, מבלי להזדקק ל"כביש העוקף" של המחכמה. שחרית ומנחה מדי יום, בהשגחתה ובאישורה של המשטרה. הן החלו הרבה לפני שבן גביר נכנס לתפקיד השר לביטחון לאומי, עוד בתקופתו של גלעד ארדן במשרד.

כנגזרת מכך, ובאופן מוזר משהו, הרעיון של בית כנסת בהר - שבן גביר זרק לחלל האוויר לפני כשבועיים ושמאז לא יורד מסדר היום, הן ברשתות הערביות והן בתנועות הר הבית - נראה לרבים משוחרי ההר היהודים מעט אנכרוניסטי ומיושן. הרי כבר היום יש להם ביד שטחים נרחבים הרבה יותר תחת כיפת השמיים לטובת תפילות בהר, מאשר השטח המשוער שיספק להם בית כנסת סגור ותחום בגבולותיו.

ואף על פי כן, עצם הדיון הערני על בית כנסת בהר הוא שבירת טאבו נוסף. השיח לגבי אפשרות זאת אמנם מצטייר כשיח של קצוות, אבל האמת היא שאת הרעיון להקים בית כנסת בהר הבית העלו לאורך השנים אישים ורבנים שרחוקים בדעותיהם מבן גביר כרחוק מזרח ממערב.

את האפשרות להקים בית כנסת בהר העלה בערוב ימיו משחרר הר הבית מוטה גור, למשל. האפשרות שולבה גם בתוכנית "קריית השלום" של יעקב חזן, מנהיג מפ"ם המנוח. חזן הציע להקים מועצה דתית מיוחדת מטעם שלוש הדתות, שתהיה אחראית אך ורק לאבטחה ולקיום מעמדם של האתרים הדתיים. הוא הציע להקנות להר הבית מעמד אקס־טריטוריאלי, ולקבוע שהמוסלמים יהיו אחראים לניהולו. אך אם המוסדות הדתיים היהודיים יקבלו את הקביעה שלפיה אכן קיים בהר מקום שבו מותר ליהודים להתפלל (הלכתית) - יוצא מקום זה מהתחום האקס־טריטוריאלי של האתר, ותיבחן האפשרות להקים שם בית כנסת. האפשרות של הקמת בית כנסת בהר הבית, אם כי במעבה ההר, נבחנה אפילו בשולי הדיונים שהתקיימו בוועידת קמפ דיוויד 2000, אך לא הבשילה לכדי דיון.
גם הרב הספרדי הראשי הראשון לציון הרב מרדכי אליהו הציע לבחון את הרעיון במאמר שפרסם בכתב העת "תחומין", וכך גם הרב שאר ישוב כהן, שכיהן כרבה הראשי של חיפה ועמד בראש ועדת משנה מטעם מועצת הרבנות הראשית לקביעת התחומים בהר הבית שמותרים לכניסה ולתפילה של יהודים. דיוניה של ועדה זו נקטעו, והיא לא סיימה את עבודתה.

עכשיו, כאמור, שוב צפה תוכנית בית הכנסת במחכמה, מבנה שהוא סיפור היסטורי בפני עצמו. ראשית, מכיוון שלאורך השנים צה"ל התיר לרבנים שלמה גורן וחיים דרוקמן לקיים שם תפילות מסודרות במניין מדי תשעה באב ויום כיפור. שנית, מכיוון שלפי מחקרו של ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינור, שהיה שר החינוך השלישי של מדינת ישראל, מסורות ועדויות מלמדות כי בסוף תקופת בית שני לשכת הגזית (מקום מושב הסנהדרין) שכנה למטה מהמקום שבו עומד היום בניין המחכמה.

מהמשנה במסכת תמיד (סוף פרק ד' ותחילת פרק ה') אנו למדים עוד כי בלשכת הגזית שכן בית הכנסת של הר הבית. גם אחרי החורבן יהודים המשיכו להתפלל שם, ולאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים רוכזו יהודים רבים בתוך חלל בית הכנסת הזה, ונשרפו חיים. דורות רבים אחר כך, כשהמקום שוחרר במלחמת ששת הימים, עדיין ניכרו באבני הכותל סימני השריפה בנקודה זאת.
לפי הסברה, בתקופת הכיבוש הערבי עמד באזור המחכמה גם בית הכנסת המפורסם שבו התפללו יהודי העיר ועולים לרגל, וייתכן, אם כי אין ודאות בכך, שעל בית זה כתב הרמב"ם כי בהיותו בירושלים הוא התפלל "בבית הגדול והקדוש". אפילו אחרי שבניין המחכמה נבנה על ידי האמיר הממלוכי תנכיז, מעל הקשתות העתיקות ומעל המרתפים וקשת וילסון, שנותרו במעבה האדמה, יהודים המשיכו לבוא להתפלל שם, הן בתקופה העות'מאנית והן בזו הבריטית.

בין שתי רחבות

בתקופה הממלוכית הבניין הוקדש לבית ספר ("מדרסה"). במרכז המבנה היתה בריכת מים, שניזונה מאמת המים שהגיעה מבריכות שלמה. הטורקים שיכנו במבנה את בית המשפט השרעי, ובתקופה הבריטית, לאחר שיפוצו, השתכן בו המופתי הגדול, ראש המועצה המוסלמית העליונה הצורר חאג' אמין אל־חוסייני, והמקום הפך למעונו הרשמי. חוסייני פתח במבנה חלונות דרומיים לכיוון רחבת הכותל, והיה משקיף ובודק אם הודלקו נרות ליד הכותל המערבי בתשעה באב, ואז שולח את השוטרים הבריטים כדי שיכבו אותם.

לאחר מאורעות תרפ"ט היישוב היהודי הגיש מכתב מפרופ' פטריק גדס, שהיה מתכנן העיר ירושלים, לוועדת החקירה הבריטית בעניין הכותל המערבי. גדס הציע לחדש את המעבר מרחוב השלשלת דרך בניין המחכמה ולרחבת הכותל, אך ההצעה נדחתה. תוכנית דומה גובשה במשרד הדתות בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים, ומאחוריה עמד הרעיון להאריך את רחבת התפילה הפתוחה של הכותל המערבי עוד צפונה, אל תוך הרובע המוסלמי, כשהמחכמה משמשת למעשה מעבר בין שתי הרחבות הפתוחות - הדרומית הגדולה, שבה מתפללים היום, והצפונית הארוכה פחות. אלא שהדרג המדיני פסל תוכנית זו, שחייבה להרוס בתים בתוך הרובע המוסלמי.

שתי יוזמות נוספות שלא התממשו להקמת בית כנסת בהר הועלו לאורך השנים באופן פרטי - הראשונה על ידי יעקב היימן, מפעילי ההר, והשנייה, שכונתה "מבנה נגב", על ידי האדריכל גדעון חרל"פ. התוכנית של חרל"פ ביקשה לפתוח את "השער המשולש" שבדרום הר הבית (שערי חולדה), ולהפוך את אורוות שלמה למתחם תפילה תת־קרקעי ליהודים. לימים הכשירו המוסלמים את החלל הזה כמסגד רחב ידיים, מסגד אל־מרוואני, ולדברי גורמים בווקף, הכשרת המסגד שם היתה פעולת־נגד לתוכנית להקמת בית כנסת ב"אורוות", ונועדה למנוע ולסכל אותה.

אם כן, הרעיון להקים בית כנסת בהר הבית אינו חדש ואינו של בן גביר, אבל בעיקר - אינו מופרך והזוי, כפי שהוא מצטייר בשל העובדה שהשר לביטחון לאומי הוא שמניף כרגע את הדגל הזה. אלמלא כן, ייתכן שהיינו דנים בו כאן לגופו של עניין, זמן ומקום, ולא לגופו של השר, שהפך את עצמו לסדין אדום ברבות מהתבטאויותיו הנוגעות להר.

כאמור, את האפשרות להקים בית כנסת במקום הקדוש ביותר לעם היהודי העלו לאורך השנים אישים ורבנים שבינם לבין בן גביר רב המפריד. הגילוי האחרון בפרשייה היסטורית אך רלוונטית זו שייך לפעיל וחוקר הר הבית ארנון סגל, שלפני ימים אחדים חשף מכתב מראשית שנות האלפיים של הרב שאר ישוב כהן. הרב שאר ישוב כהן מדייק שם כי האיסור שהטילה הרבנות הראשית להיכנס להר הבית הוא ל"מקום המקדש" שבתוך תחומי ההר, ולא להר הבית כולו. לפי הרב שאר ישוב, ארבעה רבנים ראשיים - הרב שלמה גורן, הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה יוסף והרב אברהם שפירא - טענו שיש להקים בית כנסת בהר הבית, אך הדבר לא הוכרע בשל הקושי לתחום את הגבולות בין "מקום המקדש", שאליו הכניסה אסורה, לבין תחומי הר הבית שמחוצה לו, שאליהם לכאורה הכניסה מותרת.

בינתיים, שוב נשבר השיא במספר המבקרים היהודים בהר הבית: בחודש אב מניינם חצה לראשונה רף ה־7,000 בחודש. זהו נתון גבוה יותר ממספר היהודים שביקרו בהר לאורך שנה שלמה, רק לפני עשור וחצי, ועלייה של כ־1,000 אחוז במספר המבקרים השנתי בהר מאז 2009 - אז כ־6,000 בשנה, והיום כנראה נושק ל־60 אלף בשנה.