"הסוף שלנו הוא נורא, אך לפחות יש בו התרת ספקות"

רק בסוף הראיון אני מעיזה לשאול את עינב דנינו אם תצפה בסרטון מהשבי של בנה, אורי. "אני אצפה. אני מקווה שלא יהיו בו דברים קשים לצפייה. אין לנו שליטה על זה. אני יודעת פחות או יותר מה יש בו, ואני גם יודעת שהוא צפוי להתפרסם היום", היא אומרת בשלישי בבוקר בחצר ביתה בשכונת רמות שבירושלים.

בשלישי בערב אכן פרסם חמאס את הסרטון, אות חיים לאחר המוות. אורי מיישיר מבט למצלמה. זקנו מסודר, שערו מסופר ועיניו הגדולות משדרות עצב. המון עצב. הוא מדבר בקול שקט, בשליטה עצמית מעוררת השתאות. נראה כי הוא מתאמץ במיוחד, בתוך סיטואציה מחרידה של שבי, להעביר מסר מרגיע למשפחתו. המסר עובר בין המילים.

"קוראים לי אורי דנינו, אני בן 25 מירושלים. נחטפתי ב־7 באוקטובר ממסיבת הנובה, והיום אני מוחזק בשבי חמאס. התנאים שלנו פה הם קשים - ללא אוכל, קצת מים, אין לנו חשמל". אורי ממשיך בטקסט הרגיל שאותו נאלצים החטופים לומר נגד הנהגת המדינה: "נכשלתם במשימת ההגנה עלינו, האזרחים. איפה הייתם כשהיינו לבד? תוציאו אותנו מכאן עכשיו בחיים, כי בקצב הזה לא יהיה את מי להוציא ולא יהיו אנשים חיים. אבא, אמא, יצחק, דוד, אהרון, הודיה, ליאל אהובתי - תמשיכו לזעוק את הזעקה שלי. אני אוהב אתכם כל כך, אני מתגעגע אליכם, אין יום שאני לא חושב עליכם. עם ישראל, אל תפקירו אותנו".

עם ישראל לא רצה להפקיר את בניו ובנותיו, כל כך לא רצה. הצבא עשה מאמץ עילאי כדי להגיע אליהם, אבל אויב מר ואכזר ירה באנשים כפותים וחסרי אונים. איבדנו אותם, את אורי, עדן, אלמוג, הרש, כרמל ואלכס.

עד הרגע האחרון, גם כשכבר רצו שמועות על מות בנה, עינב האמינה שתזכה לראותו שב בחיים מן התופת. "האמנתי שהשמועות לא נכונות, שזה לא קשור לאורי. כל כך האמנתי, וכבר ידעתי כמה אשמח ואצחק כשיתברר שזה לא אורי. אבל מצד שני הרגשתי לא בנוח עם השמחה, כי המשמעות תהיה כאב של מישהו אחר. ובכל זאת, הייתי משוכנעת שאין מצב שזה אורי. ב־4:00 בבוקר הגיעה הבשורה", הבכי מכריע את דיבורה הרגוע, מטלטל את כל גופה. "הייתי בטוחה שהוא ייצא מזה בחיים. לא האמנתי. אורי הוא פייטר, הוא שרד שם 11 חודשים עד הרגע האחרון".

"אמא, בא לי להיות בעזה"

עינב (46) גדלה בירוחם, האמצעית מבין שבעה. "הייתי ילדה של אבא, קשורה אליו מאוד". בגיל 18 היא עברה לירושלים, ובגיל 20 נישאה לאלחנן. לזוג נולדו שלושה בנים - אורי, יצחק ודוד. הם התגרשו ונישאו מחדש זה לזו, ועוד שני ילדים - אהרון והודיה - נוספו לתא המשפחתי לפני שהזוג התגרש בשנית. אורי (25) עבר ילדות מורכבת על רקע הטלטלות המשפחתיות. "הוא היה אבא ואמא לאחים שלו, ממש גידל אותם. בגיל 14 הוא החל ללמוד בפנימייה חרדית לייט", מסבירה עינב, שמנהלת אורח חיים חרדי מודרני ועובדת באגף מוסדות תורניים במשרד החינוך.

עם סיום התיכון החליט אורי להתגייס לצה"ל. למשפחתו לא היה קל עם ההחלטה, שלא מקובלת במגזר החרדי, "אבל מאוד עטפנו אותו. הוא חלם להגיע לצנחנים, אבל בסוף הגיע לגבעתי. כלוחם הוא נתן את כל כולו וקיבל כמה תעודות הצטיינות, אבל לאורך כל השירות הוא הרגיש החמצה על כך שלא שירת בצנחנים. בסוף, רגע לפני שהוא גזר את החוגר, הציעו לו להישאר בקבע. הוא לא היסס וחתם. אחרי כמה זמן הוא קיבל הצעה לעבור לצנחנים, ואז הוא אמר את המשפט שכל כך אפיין אותו - 'תמשיכו לחלום. חלומות מתגשמים'. התפקיד האחרון שלו היה בגדוד 202 בצנחנים, כנג"ד תקשוב, אבל אסור היה לנו לדבר על התפקיד הצבאי שלו בזמן השבי".

לפני חטיפתו גר אורי בגבעת זאב בדירה ששכר עם אחיו הצעיר, יצחק. היו לו כבר תוכניות לבנות את עתידו עם בת זוגו, ליאל אברהם, שכה אהב. "כשאדם נפטר מהעולם כולם משבחים אותו, אבל אורי - כל שבח שאמרו עליו, זה באמת היה הוא. בלי לייפות. הוא היה כולו נתינה. הוא שירת בחברון ובשכם, ותמיד אמר לי 'אמא, בא לי להיות בעזה'. היתה לו כמיהה להיות שם. כשהוא נחטף לעזה, אמרתי שזה היה אחד החלומות שלו להיכנס לשם. לא האמנו שהחלום יהיה חד־צדדי, שהוא ייכנס לעזה ולא ייצא ממנה חי".

למסיבה בנובה יצא אורי עם חבר מהצבא. לרעים הם הגיעו בשני רכבים נפרדים. כבר בתחילת המסיבה ערך אורי היכרות קצרה עם מיה ואיתי רגב ועם עומר שם טוב, שהיו חבריו של חברו מהצבא. "בסביבות 6:30 הקפיצו אותם לבסיס", מספרת עינב. "אורי אמר למפקד שלו בטלפון שהוא במסיבה ושהוא חוזר הביתה להתארגן, וביקש מהמפקד שיקפיץ את שאר החיילים לעזה. אורי והחבר התחילו לנסוע, ובמהלך הנסיעה קפצו אנשים לרכב של אורי והוא חילץ אותם. הם כבר הגיעו למקום בטוח - ואז אורי עשה פרסה.

"החבר לא הבין מה הוא עושה והתקשר אליו. 'אל תדאג לי', אורי אמר. החבר המשיך לדרכו וניצל, אבל אורי החליט לחזור כדי לחלץ את איתי, מיה ועומר, שהוא הכיר רק באותו יום. הוא הצליח להגיע אליהם והשלושה נכנסו לרכבו. ירו עליהם והם הורידו ראשים, וכשהם הרימו את הראש - אורי כבר לא היה שם. הם חשבו שהוא ברח. כשסיפרו לי את זה, ידעתי שזה לא יכול להיות. אורי לא בורח. הבנו שאורי נחטף לבד והשלושה נחטפו יחד. אורי הוא גיבור ישראל, הוא לא חשב פעמיים וחזר לעזור לאחרים. הקב"ה לוקח את המלאכים הכי טובים לידו, שיהיו מליצי יושר עלינו".

עד שהגיע ההודעה הרשמית על חטיפתו של אורי, עברו על משפחת דנינו ימים של חוסר ודאות. "זה היה כבר בשלב שבו מספר הנעדרים הלך וקטן, ובהתאם מספר החטופים גדל. מה שנשאר זה נעדרים שרופים. הבנו שהרכב של אורי לא נשרף, ולכן קווינו שהוא חטוף. לא ראיתי תמונות מהנובה, לא ראיתי סרטונים בטלגרם. בכל שנייה ושנייה הרגשתי שהוא בחיים, אבל כדי להיות בטוחה הלכתי לראות את הרכב שלו. כשהגעתי למגרש של המכוניות השרופות והמנופצות, אמרתי שלא צריך לנסוע לפולין כדי להבין. ריבונו של עולם, איך זה יכול להיות? הגעתי לרכב של אורי וראיתי אותו מלא יריות, אבל לא שרוף. אז אמרתי לקב"ה מזמור לתודה. הבנתי שנעשה לי נס, שהבן שלי חטוף ולא שרוף".

אחרי שלושה שבועות הגיע מסמך רשמי מהצבא, שבו נמסר להם כי אורי חטוף בידי ארגון טרור ברצועת עזה. "בהמשך קיבלנו עוד אות חיים מהצבא, גם ממש לקראת הרצח שלו. מהמסרים האחרונים שהועברו אלי, חלקם רק ברמיזה, הבנתי שאורי נמצא עם קבוצה של חטופים במנהרה. אפילו זרקו לי שאורי הוא פייטר".

"בקושי ישנים, בקושי אוכלים"

בחודש הראשון עינב לא הצליחה לתפקד, אבל אז היא הוזמנה לערב הפרשת חלה עם משפחות החטופים הירושלמים. "הצטרף אלינו הזמר יעקב שוואקי. המפגש הזה שינה את כל ההתמודדות שלי. הוא לקח אותי תחת חסותו. הוא כתב על אורי שיר, שיר שאורי לא הספיק לשמוע בשם 'תן לי כוח', והשיר העוצמתי הזה נתן לי המון כוח. הבנתי שאם אנחנו יכולים לעשות משהו כדי להציל את החטופים - זה להיות שם בשביל האחר. התחלתי בעשייה למען אחרים: חילקנו אוכל לחיילים שנמצאים בדרום, ארגנו תרומות של חולצות ומוצרי היגיינה לחיילים. זו היתה הנחמה שלי. מה שעזר לי היה לעזור לאחרים".

את כל זה עשתה עינב כשהיא מצליחה לישון רק שעה וחצי בלילה, ובקושי מסוגלת להכניס משהו לפיה. "ירדתי 18 קילו מאז החטיפה. בקושי ישנים, בקושי אוכלים. חיים על האדרנלין. גם לא הצלחתי לחזור לעבודה, רק העשייה החברתית נתנה לי כוח".

במקביל לעשייה שלה בארץ, הגיעה הצעה לצאת למסע הרצאות בארה"ב. עינב היססה מאוד, אבל בסוף הסכימה. למסע הראשון היא יצאה יחד עם בתה הקטנה בת ה־11, ובהמשך נסעה שוב עוד שש פעמים. "הבנתי כמה חשוב לדבר על אמונה בסיטואציה כזו. הרציתי גם לקהל לא דתי, ויש לי מזוודה שלמה של קבלות שאנשים לקחו על עצמם כדי שהחטופים יחזרו: שמירת שבת, ציצית, הדלקת נרות. חשוב לי לומר, דווקא מתוך הקושי, שאין דבר רע שיורד מהשמיים".

אין דבר רע שיורד מהשמיים?
"אסור לנו לשאול למה. אנחנו צריכים להאמין שמה שהקב"ה גוזר עלינו זה הכי טוב. אבא לא עושה רע לילדים שלו. אם אני צועקת על הילדים שלי, זה לא כי אני לא אוהבת אותם. לא תמיד הילד מבין מה ההורים רוצים. השבוע, בראש חודש אלול, התחלנו לקרוא בכל יום מזמור תהילים: 'לדוד השם אורי וישעי'. 25 שנה אני קוראת את הפרק הזה ולא מבינה את המשמעות שלו. רק בזמן שאורי נחטף הבנתי שכל הפרק כתוב על אורי. כתוב שתהיה מלחמה. מוזכרים רעים, ואפילו חמאס. הכל כתוב שם. המשפט שחותם את הפרק הוא 'קווה אל השם'. אנחנו חייבים להמשיך לקוות להשם. הרהורים של למה השם עשה לי את זה לא צפו, וגם לא יצופו. הקב"ה בחר בי לעמוד בניסיון הזה, ואני אמשיך בעשייה ובביטחון בבורא עולם.

"זכיתי לקבל ילד שהוא מתנה טהורה, ולגדל אותו במשך 25 שנה. אורי בחר בי כאמא. אני הכי גאה בזה. היתה לי זכות לגדל מלאך. מה אנחנו פה? אנחנו חיים פה בהשאלה. אנחנו לא יודעים כמה זמן יש לנו כאן. זה קשה, זה לא פשוט. עד הרגע האחרון הייתי בטוחה שהילד שלי חוזר, כבר תכננו מסיבת הודיה. אתמול התקשרתי לחברה שלי בארה"ב ושאלתי אותה מה עושים. היא אמרה לי 'את עוד בשבעה, עינב'. אמרתי לה שאני חייבת להמשיך בעשייה, לקדש שם שמיים לעילוי נשמתו".

"ילדים נקראים על שמו"

ניכר מהיכן אורי ינק את רגישותו לזולת. גם ברגעים הקשים ביותר, עינב בוחרת להודות לאנשים שהיו סביבה ושתמכו בה, ומבקשת מהם ומכולנו שנמשיך לעטוף את החיילים והפצועים ולהתפלל להחזרת החטופים בריאים ושלמים. בתוך הדמעות שלה, עינב שמה לב גם לדמעותיי. היא מבקשת מהאחיות שלה, שעוטפות אותה באהבה, להביא טישו עבורי. אני משתפת אותה בתחושות שלי מאז הבשורה המרה על רצח החטופים. תחושת ייאוש מעולם אכזר, ותהייה לאיזה עולם הבאנו ילדים, ואיך נמשיך לגדל אותם כאן.

"יש לנו מלך מלכי מלכים שהוא מחליט", היא מנחמת אותי בביטחון. "את חושבת שאם הייתי חיה במקום אחר זה היה יותר טוב? אני לא מסוגלת לחשוב על מציאות בלי אמונה. בחרתי להאמין, והקב"ה תופס אותי ככה, יד ביד", היא מדגימה באצבעותיה את האופן שבו היא חשה את אחיזת ידו של אלוהים בידה. "אמנם הוא לקח לי את הילד, אבל הוא ממשיך לתת לי כוח. יומיים אחרי שקברתי את הבן שלי אני מדברת, ואנשים שלא במגזר שלי חושבים שאני חולה, חושבים שאני לא פה. אבל אני הכי פה.

"אני זכיתי לקבור את הבן שלי בחלקת אדמת ישראל בארץ הקודש. הוא זכה להיקבר בירושלים. הוא קודש קודשים, והוא יושב כעת במקום הכי קרוב לבורא עולם. אני מאמינה שהוא יהפוך שם עולמות כדי שנראה גאולה קרובה. מאז שאורי נרצח יש כבר שלושה ילדים שנקראו על שמו. אנשים שלא הכירו את אורי ושמעו עליו רוצים להמשיך להפיץ את האור של אורי. יש אנשים שחיים פה 100 שנה, והם לא זוכים לעשות את מה שאורי עשה ב־25 שנה. הם גם לא יזכו. אני אמשיך בעשייה ובאמונה בבורא עולם. אני בת של מלך ואורי בן של מלך".

מה את חושבת על המחאה של מטה החטופים?
"בשום שלב לא הייתי חלק ממטה החטופים. לא הלכתי להפגנות. דגלתי בעסקה כוללת שתביא לשחרור כל החטופים יחד, ולא בפעימות. השתתפתי רק בפעילות אחת של אימהות, שהמסר שלה היה - הבאתי אותך לעולם ואחזיר אותך לעולם. ברוך השם, זכיתי להחזיר אותו. לא בחיים, אבל לפחות לקבורה. יש הרבה אנשים שלא זכו גם לזה. אתמול באו לנחם אותי הורים שהבן שלהם הרוג בעזה, ואין להם קבר. אין להם מקום לבוא לבכות בו. הסוף שלנו הוא נורא, אך לפחות יש בו התרת ספקות".

אורי לא היה דתי. היה בבית מתח על רקע זה?
"תמיד נתנו לילדים לבחור, ותמיד כיבדנו אותם ואת הבחירות שלהם. גם הם כיבדו אותנו. אורי היה ילד קסם. כשהוא היה בא לשבת, הוא היה בא לפני הדלקת הנרות ויוצא רק אחרי ההבדלה. בשבת עצמה הוא היה הולך עם כיפה לבית הכנסת ולא נוגע בנייד, והכל - תמיד בלי שום ויכוח ורק עם חיוך".

החדר מסודר ומחכה

עינב ממשיכה לספר על בחור שאהב לגלוש והתענג על קפה שחור שבושל על גזייה בשטח. איש שתמיד החזיר טלפונים וידע לומר מילה טובה במקום הנכון. היא מספרת שאותה הוא כינה "מלכת חיי", ושהוא היה זה שדחף אותה ללמוד תואר ראשון. "התחלתי לעשות בגיל מבוגר תואר ראשון בחינוך. זה היה לי מאוד קשה ומאתגר. מי שעודד אותי היה אורי, הוא ממש דחף אותי. אני זוכרת שיחות ארוכות איתו שבהן הוא מדרבן אותי לא לוותר ולהגשים את החלום הזה. טקס קבלת התואר התקיים לאחרונה, אבל אורי לא זכה להשתתף בו".

כשאורי נחטף עינב גרה בשכונה אחרת בירושלים. לרמות היא עברה חודש אחרי החטיפה. "העברתי לכאן את כל הדברים שלו מהדירה שהוא שכר בגבעת זאב, וסידרתי לו פה חדר מדהים", היא אומרת, ומובילה אותנו אל הקומה השנייה, אל החדר של אורי, שכבר לא יהיה שלו. בכניסה לחדר יש שלטים לקראת מסיבת ההודיה שתוכננה עם שחרורו. הבגדים מסודרים למופת בארון, ועל המדף יש אוסף מרשים של בשמים.

"ליאל, החברה המתוקה שלו, סידרה את זה, ואני שמתי לו מברשת שיניים על המדף בשירותים. אורי מאוד הקפיד על היגיינה ועל המראה שלו. הוא היה סטייליסט, היה מסתפר כל שבוע, מצחצח שיניים המון ומתקלח המון. בחודשים האלה שחיכינו לו, לא יכולתי להתקלח יותר מחמש דקות, כי חשבתי עליו, על זה שהוא בטח לא יכול להתקלח. הלכתי לראות אותו - הוא נשאר יפה תואר. חוץ מהתחבושת על הראש במקום שבו המרצחים הללו ירו בו, הכל היה שלם. יפה כמו מלאך. קצת רזה, אבל עם זקן מסודר ושיניים לבנות נוצצות. מלאך עטוף בתכריכים לבנים עם הילה של אור מעליו".

את השבת האחרונה היא עשתה בבית הוריה בירוחם. לדאבון הלב, שניהם חולים אונקולוגיים, והם חלמו לראות את נכדם בחיים. "החלום הזה כבר לא יתגשם. אנחנו מקווים ומתפללים שנזכה לראות את שניהם בריאים ושלמים", היא אומרת, ושוב מתפרקת בבכי. "במוצאי שבת הזדרזתי לצאת, כי הייתי אמורה להתראיין בערוץ 14. בדרך, כשנסעתי מירוחם לירושלים, ראיתי שבמסך ברכב קופצות לי הודעות ווטסאפ, גם מאנשים שלא ראיתי הרבה זמן. משפטים כמו 'תגידי לי שזה לא נכון' עם פרצוף בוכה. המון הודעות רצות".

עינב התקשרה לאחותה ולחברות ובאה במהירות הביתה. הקצינה מהצבא שמלווה אותה הגיעה גם, אך לא היה בידיה מידע מדויק מעבר לשמועות שרצו ברשתות החברתיות. רק ב־4:00 בבוקר הגיעה הבשורה המרה. החלום לחבק את אורי לא התגשם. "חלומות מתגשמים" היה הסלוגן של אורי - אבל המציאות הנוראה מלמדת שיש חלומות שמתנפצים לרסיסים.

מה החלום שלך עכשיו, עינב?
"החלום המרכזי שלי היה שאורי יחזור הביתה - והוא חזר בארון. אבל אני אמשיך לחלום, אני אמשיך ללמוד. אני רוצה להיות חובשת, ואני מקווה לעשות גם תואר שני. אני רוצה להנציח את אורי, אנחנו עוד לא יודעים בדיוק איך. קיבלנו כבר הודעה שרוצים לקרוא לבית כנסת בירוחם על שם אורי, וגם שהתחילו לכתוב ספר תורה לזכרו. אנחנו לא נשב בשקט - אני אחזור לעבודה בעזרת השם, וגם אמשיך בעשייה. אנחנו ממשיכים".