"עצם העובדה שאנחנו חוזרים ללמוד וללמד פה אומרת: עוד לא אבדה תקוותנו"

השבוע הגיעה הדר חורש לתיכון "נופי הבשור" כדי לראות שהכל מוכן לקראת שיחת הפתיחה עם ההורים והתלמידים, טרום שנת הלימודים החדשה. חורש נמצאת שם מיומו הראשון של בית הספר. מהחודש הבא היא תחנך את כיתה י"ב 4, וכמו בשנה שעברה תמשיך להיות רכזת השכבה. כביכול עוד יום בחייה של אשת חינוך בישראל - אבל בתקופה הזו, ובטח בעוטף עזה, זה לגמרי אחרת. בשנת הלימודים החולפת חורש נאלצה לרכז את שכבת י"א, ששלושה מתלמידיה נרצחו וארבעה נחטפו. לעבור את הסיוט תוך כדי רכבת הרים רגשית, ובכל זאת להגיש את כיתתה לשש בחינות בגרות.

"לא האמנו שהגענו ליום האחרון של הלימודים וחילקנו תעודות", היא מספרת כשאנחנו נפגשים בחדר המורים של התיכון. "אני זוכרת שכשכתבנו את התעודות, דיברנו בינינו המורים ואמרנו: לתלמידי י"א באמת יש 11 מקצועות שלמים ומלאים".

כ־1,200 תלמידים לומדים ב"נופי הבשור", כיתות ז' עד י"ב, כולם ממועצה אזורית אשכול. בפינת ההסעות אפשר לראות בין היתר את שמות היישובים סופה, בארי ורעים, שמות המוכרים היטב בכל בית, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות.

עד לפני 14 שנים פעלו שם שני בתי ספר נפרדים, אחד למושבים ואחד לקיבוצים. אבל כשהמבצעים הצבאיים התרבו והקסאמים התעופפו, זרועות הביטחון החליטו לאחד את התלמידים לבית ספר אחד ולמגן אותו כמו שצריך. אז היום הכל ממוגן הרמטית, ובמתחם יש לא מעט מיגוניות, על כל צרה שלא תגיע.

אבל למרות הביצורים, בית הספר מרהיב ביופיו ומתפרס על שטח גדול, כולו ירוק ופורח. המקומיים עדכנו שהפריחה חדשה, מאחר שעד לפני כמה חודשים המקום שימש בסיס זמני עבור הצבא, ובמדשאות חנו ג'יפים ונגמ"שים שהרסו עבודת גינון של שנים.

כרגע הירוק חזר לשלוט, ובקרוב תלמידי היישובים, שחזרו לבתיהם אחרי חודשים ארוכים של פינוי, ימלאו את השבילים המטופחים. "מבחינתי לשבת כאן זה לחזור הביתה. כמה חיכינו לרגע", הדר אומרת. "זה בית ספר שהוא לב הקהילה. אני לא יודעת איך חוזרים ללמד, אין לי כרגע אפשרות לענות על השאלה. באופן אישי אני לא מרגישה פחד, ואין לי הסבר לכך".

מה אומרים לתלמידים, שחלק מהם יחזרו עם חרדות?
"אומרים להם שאנחנו איתם, ומוכיחים את זה מדי יום גם במעשים. החזרה לבית הספר לא תהיה פשוטה לאף אחד - לא למורים, לא לתלמידים ולא להורים. אני באמת מאמינה שלילדים יהיה יותר טוב לשוב לשגרה. מדברים על 7 באוקטובר, אבל כבר יותר מ־20 שנה אנחנו במצב הזה. בתי בת ה־24 נולדה בדצמבר 1999, ודקה לאחר מכן החלה האינתיפאדה השנייה, ומאז אנחנו בבוץ. הילדים רגילים ל'טפטופי' קסאמים וכל המילים היפות".

אבל...
"מה 'אבל'? היו עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. אני לימדתי במקלטים והעברתי שיעורים בזום עוד לפני הקורונה. לאנשים נוח לשכוח את המציאות".

אבל עכשיו זו היתה קטסטרופה.
"נכון, גם אנחנו היינו שבויים בקונספציה של 'טפטופים זה סבבה'".

חמישה אחוזים גן עדן

במשך שנים חיו באזור העוטף עם המשפט המחמם "95 אחוזים גן עדן, 5 אחוזים גיהינום", עד שהאחוזים התהפכו עליהם בוקר בהיר אחד. בשבת השחורה חורש היתה עם משפחתה בבית שבמושב עין הבשור, ושמעה את חילופי היריות בין כיתת הכוננות של היישוב למחבלים שניסו לחדור בזמן שתלמידיה נאבקו על חייהם.

"היה לנו מזל גדול, כיתת הכוננות הצילה אותנו", היא מודה. "התחלנו להבין מה קורה רק מההודעות שהגיעו, וזה רגע שבחיים לא אשכח. הודעות שהגיעו בווטסאפ מהתלמידים ומחברים של הילדים - תבואו להציל אותנו, למה אף אחד לא מגיע? אנחנו כל הזמן היינו נעולים בממ"ד ושאלנו איפה חיל האוויר. לא הבנו למה יש כזה שקט מסביב. בימים כתיקונם אנחנו יודעים לזהות מתי מטוס ממריא לתקוף בסוריה, לפי הרעש והכיוון - ופה דממה. זה היה נורא".

הדמעות מבצבצות בזווית עינה של המחנכת הוותיקה. היא שולפת את הנייד ומחפשת הודעה ישנה. "נויה שרעבי מהכיתה שלי נרצחה", חורש מספרת. "יש לי עוד התכתבות איתה מאותה שבת. ב־8:45 בבוקר היא כתבה לי: תודה, תשמרו גם אתם על עצמכם, היריות לא מפסיקות, יש נפגעים, מלא מחבלים. כתבתי לה: גם אצלנו סגורים בממ"ד, יש חדירה ליישוב. עוד חשבתי שבעין הבשור, עם חדירת המחבלים, אנחנו נמצאים בבעיה גדולה. לא הבנתי את סדר הגודל של האירוע. לאחר מכן, מורה מהצוות שלנו שמתגוררת בבארי שלחה תמונות של מחבלים נכנסים לקיבוץ עם טנדרים. ב־14:00 כתבתי שוב: נויה, יש חדש? היא לא ענתה. ב־19:00 שלחתי: נויה, תעני בבקשה.  הו. שלושה ילדים מהשכבה נרצחו - אלון אבן, ליאור טרשצ'נסקי ונויה. באוקטובר זה היה כמו רשימות מכולת. אלוהים יסלח לי, אבל היינו עושים רשימות, כי לא היה אפשר להכיל את זה".

באותו היום נפל לך האסימון לגבי גודל הטרגדיה שהאזור עבר?
"אני זוכרת שישבנו בממ"ד, וכשקיבלנו את התמונות מבארי ואת הדיווחים מניר עוז, והבנו שאף אחד לא מגיע לסייע, בעלי אמר: הולך להיות כאן טבח. והמשפט הראשון שלי היה: הלכה שנת הלימודים".

אל החדר נכנס אייל בריברם, ראש מגמת הקולנוע בתיכון, תושב מושב אוהד הסמוך. גם הוא בא לסיים את הכנותיו לקראת שנת הלימודים החדשה. "צילמתי שבע הלוויות בשידור חי, בשביל אנשי בית הספר שלא יכלו להגיע לבית הקברות", הוא סיפר על ימיה הראשונים של המלחמה. "אני חושב שעד היום אני לא מעכל את מה שעברנו. אני מרגיש שאני נמצא בתוך בועה".

"ישבנו עם הרשימות"

בית הספר "נופי הבשור" איבד ב־7 באוקטובר 11 תלמידים ושלושה אנשי צוות, וכן יותר מ־50 בוגרים. תשעה תלמידים מהתיכון נחטפו, ביחד עם המחנכות ליאת אצילי וג'ודי ויינשטיין חגי, ועם עדה שגיא שהיתה בעבר מחנכת. רוב התלמידים והמורות הספיקו לחזור בינתיים משביים - מלבד ויינשטיין חגי, שכבר אינה בין החיים וגופתה מוחזקת בידי חמאס.

"אלה היו ימים נוראים", הדר מספרת. "אני זוכרת אותנו יושבים בחדר האוכל של בית המלון באילת עם רשימות המועמדים לשחרור שפורסמו, והיינו מחפשים את שמות התלמידים והמורות שלנו. זו תחושה שאי אפשר להסביר. ליאת אצילי היא חברה, וכשהיא חזרה מהשבי אמרתי לה: בכל פעם כשאני רואה אותך, זה כמו לדבר עם מישהו שחזר מהמתים. כל כך שמחתי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שדיברנו בטלפון עם התלמידים שחזרו, את האושר לשמוע את קולם".

מועצה אזורית אשכול פונתה ברובה לבתי מלון באילת. את החודש הראשון צוות בית הספר העביר בהלוויות ושבעות, ניסה לחבוש את הפצעים המדממים של קהילה שנהרסה. 11 ילדים נותרו יתומים משני הורים, ו־106 איבדו הורה אחד.

"בתיה, המנהלת הפדגוגית של בית הספר, שאלה יום אחד אם אני רוצה להצטרף לצוות של בית הספר הזמני שמתכוונים להקים", הדר מספרת. "אמרתי לה: ברור. עשינו ישיבות צוות בלובי של המלון, ואחרי שבוע בתיה הגיעה עם בשורה: אתן לא מאמינות, אבל יש לנו מדפסת. שמנו אצלה בחדר מדפסת, וככה זה התחיל. אנשים יצאו מגדרם כדי לסייע. לא מילים מפוצצות, אבל הרגשנו שזו המשימה הכי חשובה. פחות בקטע הקהילתי, אלא יותר בקטע של לשמור על הילדים, שיהיה להם מרכז שיוכלו ללכת אליו בבוקר ושיפסיקו להתבחבש בחדרים עד 12:00 בצהריים. זה לא היה ישר ללמד מתמטיקה, אלא לייצר מקום בטוח עבורם".

התלמידים היו בעניין?
"בהתחלה אמרתי: יהיה לנו 'הקיץ של אביה', אף אחד לא ייכנס לכיתה. באו יותר מ־400 תלמידים ביום הראשון. לא אגיד שהכל היה דבש. זה לא היה פשוט להוציא ילדים מהחדר כשהם ידעו שלא כל השיעורים יתקיימו ושלא כל המורים יגיעו - אבל זו היתה המשימה הלאומית שלנו".

הם עברו באילת ממבנה למבנה, הקימו בתי ספר זמניים בערבה ובים המלח, לשם הקהילות מהמועצה פונו, וגם פתחו בית ספר וירטואלי לתלמידים שלא מצאו את מקומם בכיתה - מתכונת שפעלה עד ליום הלימודים האחרון של השנה.

"התלמידים הם הגיבורים האמיתיים. הם הביאו איתם אנרגיה, אופטימיות", משוכנע בריברם. "הם ראו את עצמם כחלק מתקומה של אזור, וראיתי את זה בעיקר בכיתות י', שם הרגישו סוג של ניצחון. כאילו אמרו: אמנם אכלנו אותה באותה שבת - אבל הם לא ישברו אותנו".

חורש: "אלה ילדים שאיבדו את חבריהם. שמעתי כמה מהם אומרים שהם זוכרים ומרגישים את החוסר, אבל גם מבינים את חובתם להמשיך קדימה. אני מרגישה את אותו הדבר. אני לא יודעת אם בשפתם הם קוראים לזה 'ציונות', אבל כן להראות שלמרות זאת אנחנו נצליח. הם אמרו את זה לעצמם".

בריברם, שפונה מהמושב לקיבוץ משאבי שדה, מצא את עצמו נוסע פעם בשבוע לים המלח לפגוש את תלמידיו, וביום אחר עשה את הדרך הארוכה לאילת, שם המתינו חלק מחניכי המגמה.

"בהתחלה השמיניסטים לא רצו לעשות כלום", הוא מספר. "אמרו שזה קטן עליהם, שאלו במה זה יועיל. אמרתי להם: אם לא נתחיל לעבוד - חמאס ניצח. כל הסרטים שהם עשו השנה במסגרת סרטי י"ב היו רק על הנושא. בן שאיבד את אביו, חבר'ה שעשו תחקיר על התחושות בממ"ד וזכו במקום שלישי בתחרות בינלאומית. הכל היה גרפיטי שהגיע מהלב שלהם. אני לא אומר את זה אף פעם, אבל מעולם לא ראיתי כזו מוטיבציה וכזה רצון ליצור ולפרגן".

ללמוד עם חטופים

משנתון שנראה מרוסק ואבוד, לפתע נראה אור בקצה המנהרה. כשאנשים החלו לחזור לאט־לאט לדרום, הוחלט להקים בית ספר זמני נוסף בקיבוץ גבולות, שנמצא לא רחוק מהקצה הדרומי של העוטף, מזרחית לכרם שלום.

הדר לימדה שם. גם שם ההערכות ההתחלתיות ניבאו שתלמידים בקושי יגיעו, ועל היום הראשון הגיעו 500 שהתקבצו מיישובי הסביבה. לא הפריע להם שהם למדו באוהלים וללא מזגנים - הם היו צמאים לחברה המוכרת.

"כשאמרתי את המשפט 'אנחנו לקראת בגרויות' - כמעט רצו לחנוק אותי", הדר צוחקת. "זה היה נשמע כמו מילה שלא קשורה למציאות. אבל בסוף ינואר לקחנו את תלמידי שכבת י"א לסמינר של שבוע ימים בגבעת חביבה, ואמרנו להם שנלמד בבקרים ואחרי הצהריים נעשה פעילויות. למפגש הזה הגיעו 135 ילדים מתוך 165 בשכבה. שם התחלנו לדבר על המילה 'בגרויות' ועל החזרה לשגרה. אני חייבת להגיד שהילדים רצו את זה יותר מאיתנו".

ואיך מתפקדים? הרי הקהילה מפורקת.
"באים עם חיוך. חייבים לשמור על הומור - והיה הרבה, בעיקר הומור שחור אצל התלמידים. צריך לשדר שלא הכל כרגיל, אלא שאנחנו פה למרות מה שקרה. כמה שיותר שגרה, כמה שיותר שפיות ונורמליות בתוך הכאוס והמצב הלא נורמלי".

עם הורי התלמידים יצא לכם לדבר?
"היינו בקשר כל הזמן. היו לנו שלושה מפגשי זום של עדכונים. הדאגה הכי גדולה של ההורים היתה בהתחלה ביטחון ילדיהם, ובמשך השנה הם כבר דאגו מה יהיה עם בחינות הבגרות, סיפרו שהמורה לא הגיעה והתעניינו איך אנחנו משלימים את החומר. דאגות של יומיום. זו היתה שנה אמוציונלית ומעייפת. הרגשנו שאנחנו נמצאים בפרויקטים ועוברים מהאחד לשני".

התלמידים החטופים חזרו ללמוד?
"לא מייד על ההתחלה, אבל כן. אור יעקב וסהר קלדרון נמצאים עם תלמידי ניר עוז בבית ספר אחר. עמית שני חזר ללמוד בים המלח עם החבר'ה של קיבוץ בארי, ונועם אור לומד כעת בעמק חפר. נפגשנו איתם במפגשים השכבתיים. גם עכשיו, כשאני נזכרת, אני מתרגשת. זה היה מדהים לראות את החיבור בין החברים".

בשכבה המשיכו לדבר על החברים החיים, וגם על המתים. היה חשוב לכולם להשאיר את הנושא על סדר היום. "בפברואר נסענו עם השכבה למסע ישראלי, וביום שישי ישנו בחניון בסמוך לקיבוץ רביבים", הדר מספרת. "הילדים ביקשו לערוך התכנסות לזכר חבריהם, כי זה היה הטיול הראשון בלעדיהם. זה היה מצמרר. בהתכנסות הם דיברו ובכו, ובשישי בצהריים עלו לקברו של אלון אבן, שנקבר בבית העלמין המקומי. שאלת איך מתפקדים בימים כאלה - אחרי העצב, ממש באותו ערב, הם היו בשמחה שלהם ושרו. אני לא אוהבת את המילה 'חוסן' - כי זו לא מילה, אלה מעשים - אבל כל השנה הזו הם היו בחוסן. גדל פה דור חזק".

יש מי שמטפל בכם, בצוות?
"כשאנחנו צריכים טיפול יש לנו למי לפנות, אנחנו לא לבד, אבל לפעמים אנשים שוכחים שגם לנו יש ילדים, ועדיין אני רוצה להגיד שיש מסביבנו כאלה שמצבם הרבה יותר קשה - אנשים שבשבי, או כאלה שחזרו ממנו או שאיבדו את יקיריהם. מצבם קשה יותר פי מיליון. כאן צריך לתפקד במציאות לא רגילה. זה אמנם קשוח, אבל זה מה שיש, ואני אומרת את זה באהבה".

בריברם הולך אפילו יותר רחוק: "אני רואה את ההודעות שאני מקבל מתלמידים, ואני מבין שחשוב להם לתת כעת את הטון", הוא אומר. "התקופה הזו ביגרה אותם. לדעתי גדל כאן דור שלא היה כמותו. אנחנו רואים את הבוגרים שלנו שמשרתים בצבא, המוטיבציה שלהם בשמיים. ממש לפני אוקטובר עשיתי סרט על מישהו שלחם בגבעת התחמושת, וחשבתי - זה המודל. היום אנחנו שומעים את התלמידים שלנו, והם פי כמה וכמה יותר מהדור ההוא".

איזו מין שלווה

חורש עמדה הקיץ בראש המשלחת של תלמידי התיכון שנסעו לפוקושימה שביפן, שם התרחש ב־2011 האסון הגרעיני הגדול ביותר מאז האסון בצ'רנוביל. 15 תלמידים מבית הספר, וביניהם יובל מוזס, שסבה גדי עדיין חטוף בעזה, רצו להבין איך אפשר לשקם קהילה הרוסה.

"שלחנו תלמידים שיכולים להיות שגרירים צעירים ושמסוגלים להוביל תהליכים במועצה, כי אנחנו רואים בהם משני מציאות", היא מספרת. "אם היית שומע אותם, אולי היית מבין למה אני מדברת על האזור בכזה ביטחון. מבחינתי הם מייצגים את חבריהם. הם אמרו: באנו לעשות שינוי, אנחנו לא מתכוננים לעזוב, אלא להמשיך לחיות פה, עם כל הקשיים. למרות השוני שלנו מהיפנים, אפשר היה ללמוד מהם איך לטפל בהחזרת קהילה, כי כמו שהילדים שלנו אמרו - הבעיה הגדולה באשכול היא שלא כל הקהילה חזרה, וצריך לחשוב מה אנחנו צריכים לעשות כדי לגרום לכך שהיא תשוב. הם עמדו שם מול שגריר ארה"ב ביפן, רם עמנואל, והוא אמר להם: עצם העובדה שאתם רוצים לחזור לבתיכם - זה הניצחון שלכם על חמאס. אני מאמינה להם".

יש גם רבים שלא יחזרו.
"באופן אישי אני מרגישה קצת 'גיבורה', כי הילדים שלי כבר גדולים ומשדרים שהכל בסדר. עם ילדים קטנים זה היה יותר מורכב, ואולי הייתי מדברת אחרת, אבל אני חושבת שגם מי שעוזב מרגיש את השייכות, ועושה זאת לא בלב קל. תבין, הילדים שלנו גדלו בגן עדן, במקום שבו אפשר לצאת לשדות ולטייל בטבע ולהיות עם חברים. זה היה גן עדן, ויכול להיות שהוא יחזור להיות כזה בהמשך. אנחנו מפוני פתחת רפיח. הקמנו את מושב עין הבשור ב־82' ואני גרה פה מגיל 10. אני לא יכולה לדמיין את עצמי במקום אחר - והילדים שלי עוד יותר ממני.

"חזרתי עכשיו מחופשה בלונדון. באחד הימים שם ישבנו לקפה, אני והבת שלי, ולידנו ישבה משפחה מתל אביב. הם שאלו: באתם לפה בגלל התקיפה? ולא הבנתי על איזו תקיפה הם מדברים. הם אמרו: איראן. ברחנו מתל אביב עד שיעבור זעם. אמרתי להם: אנחנו מאשכול. מה היתה השאלה הראשונה שלהם? למה אנחנו גרים שם. נוגה, הבת שלי, ענתה: מה זאת אומרת - זה הבית. זו התשובה. זה המקום. אולי אנחנו קצת משוגעים".

אי אפשר להתעלם מהשבר שהמקום עבר.
"נכון. יש גם לא מעט אנשים שהשהייה בחוץ בזמן הפינוי גרמה להם לשבר, ובלי גרם של ציניות - הם גילו שיש מקומות בארץ שהחינוך בהם אולי יותר טוב, שהבתים יותר נוחים ושיש שקט. אני מבינה את זה".

בית הספר "נופי הבשור" נראה כל כך שלו ויפה ביום שביקרנו. אפילו רעשי ההפצצות מעזה נפסקו באותו בוקר, אולי כדי לדמות מה יכול להיות פה כשהכל רגוע וכשכולם עסוקים בלמידה ובחיים הנורמליים. "למבוגרים היה הרבה יותר קשה להבין את החזרה לשגרה", חורש משוכנעת. "הורים שצריכים כעת לשלוח שלושה ילדים למערכת החינוך - ברור שזו נקודת קושי מבחינתם. איך אפשר? הרי כל החזרה לאזור לא היתה פשוטה, ונשמעים הרבה קולות במועצה, וכולם לגיטימיים. אבל הקול של הנוער שלנו הוא אחר".

מתוך 165 תלמידי שכבת י"ב, 130 כבר נרשמו לשנה הבאה. אפילו התלמידים בבארי, שעוברים זמנית לחצרים, יגיעו מדי בוקר בהסעה, מרחק של 40 דקות נסיעה. "יכול להיות שחלק מהתלמידים יתחילו ולא ימשיכו", חורש מבינה את המצב המורכב. "יכול להיות שיהיו חלק שנרשמו אבל לא יפתחו את השנה, אבל הרוב ילמדו פה, כולל ילדי בארי ונירים. המצב לא אידיאלי, אבל הבת שלי, למשל, עולה כעת לכיתה י"א, ואני שולחת אותה בלב שלם. אצלנו בבית אנחנו חיים פה בלב שלם, על כל המשתמע מכך".

אלה יהיו לימודים רגילים?
"בשנה שעברה, בכיתה י"א, עם כל השנה המשוגעת, התלמידים שלנו ניגשו לשש בחינות בגרות בהצלחה. פחות מ־10% לא ניגשו. היתה לנו בגרות עם התאמות מיוחדות למצב, והיו מקצועות שבהם היו לנו בגרויות פנימיות, אבל הכל עבר את פיקוחו ובאישורו של משרד החינוך. זו בגרות ללא כוכבית, והתעקשנו שהיא תהיה כזו. אמרנו שהילדים האלה עברו מספיק, ושלא צריך שיום אחד, אם הם יגיעו ללימודים גבוהים, יגידו להם: אה, אתם מאשכול".

מה את מאחלת לשנת הלימודים הקרובה?
"שיהיה שקט ובטוח, ושלא יהיו הפתעות".

התלמידים לא איבדו אמון במדינה ובצבא, שלא היו שם ברגע שבו הכי היו צריכים אותם?
"יכול להיות שיש משבר אמון, אבל הם חושבים שדברים ייראו אחרת בעתיד, והם אופטימיים. עצם העובדה שאנחנו חוזרים ללמוד וללמד פה אומרת 'עוד לא אבדה תקוותנו'. אנחנו פותחים את שנת הלימודים ב־1 בספטמבר במצב שהוא רחוק מאוד מלהיות רגיל".