שום דבר חדש, מעניין או ראוי לציון לא קרה השבוע בפוליטיקה האמריקנית. זה, כמובן, לא מה שהייתם מסיקים לו הייתם מאזינים לכלי התקשורת המקומיים מסקרים את פרישתו של ג'ו ביידן מהמרוץ.
בצד השמאלי של המנעד, ה"ניו יורק טיימס" בואכה MSNBC, בילו בימים האחרונים שעות נוספות בדברור שתי נקודות עיקריות: ראשית - שג'ו ביידן הוא סוג של לינקולן גריאטרי, מעין ג'יי.אף.קיי דמנטי ששואל לא מה ארצו יכולה לעשות בעבורו, אלא מה הוא יכול לעשות בעד ארצו. והתשובה, כמובן, היא להקריב את עצמו לטובת האומה וללכת הביתה מייד. שנית - שעכשיו, כשהדוד ג'ו מחוץ לתמונה, הגיע הזמן להקשיב למשק כנפי ההיסטוריה ולבחור לא רק באישה הראשונה לנשיאות, אלא גם באישה שחורה. היסטוריה פרוגרסיבית בחזקת שתיים.
הטפשת לא טובה בהרבה בצד הימני של המפה. גם שם מתנשמים ומתנשפים, וטובי הקולות טוענים שאם ביידן לא כשיר דיו לרוץ לכהונה נוספת - עליו להתפטר מהנשיאות לאלתר.
בכל הנקודות הללו יש קורטוב של אמת ועניין, וכולן מחמיצות את המטרה לגמרי. השורה התחתונה היא פשוטה ומבהילה בהרבה: הפרישה של ג'ו ביידן לא בדיוק רלוונטית, הואיל וג'ו ביידן מעולם לא היה נשיא ארה"ב. הכבוד הזה היה שמור - ויהיה שמור גם בעתיד, בלי שום קשר לזהות המועמד או המועמדת הדמוקרטיים לנשיאות - לאחד ברק אובמה, שמנהל את הבית הלבן בשלט רחוק בארבע השנים האחרונות.
לא מאמינים? הקשיבו לאובמה עצמו, שלא טרח להסתיר את הפנטזיה שלו על כהונה שלישית, אבל כזו שבה הוא יתרווח מאחורי הקלעים בעוד מישהו אחר או מישהי אחרת, בובה על חוט, יעשה את העבודה השחורה. "לו יכולתי", אמר בראיון לסטיבן קולבר ב־2015, "הייתי עושה סידור שלפיו יש מישהו עם אוזנייה, ואני הייתי יושב במרתף של הבית שלי בטרנינג ומסתכל על כל המסמכים, ואז הייתי פשוט לוחש את כל מה שצריך, ומישהו אחר היה אומר את השורות שלי ודואג לכל הטקסיות. זה נראה לי סידור מרתק".
סנגוריו של הנשיא לשעבר טענו שהמשפט הזה נאמר כהלצה, אבל המציאות, כבדרך כלל, מצחיקה הרבה פחות. אחד מכללי הברזל הבלתי שבירים של הפוליטיקה האמריקנית דורש שברגע שנשיא כלשהו מסיים את כהונתו - הוא אורז את חפציו ועוזב את וושינגטון בבהילות, כדי לא להיתפס כמי שעומד בדרכו של הנשיא החדש.
מאז תום מלחמת האזרחים האמריקנית, רק נשיא אחד, וודרו ווילסון, בחר להישאר בוושינגטון, וזאת כי לקה בשבץ כה חמור עד שלא יכול היה לעבוד דירה מבלי שבריאותו תסבול. כשברק ומישל קנו להם אחוזה מפוארת בשכונת קלוראמה שבעיר, הם טענו שאין ביכולתם לעזוב את וושינגטון הואיל ובתם הקטנה, סשה, טרם סיימה תיכון. סשה, בשעה טובה, צלחה את לימודיה ב־2019, שנה לפני שג'ו ביידן נכנס לתפקיד, אבל ההורים שלה לא זזו מביתם. הטירה בקלוראמה ממשיכה להיות מוקד עלייה לרגל לפוליטיקאים דמוקרטים, שמבינים את מה שלא צריך חושים פוליטיים חדים במיוחד כדי לתפוס: אובמה הוא בעל הבית האמיתי.
ואיזה מסכנים הבוחרים
נו, אז מה, יהיו שיגידו. אז אובמה חרג מהנורמות המקובלות. זה עדיין לא אומר דבר. אלו שעדיין מטילים ספק יכולים להתבונן ברשימת האנשים שביידן מינה לתפקידי מפתח ברגע שניצח בבחירות: סוזן רייס, היועצת של אובמה לביטחון לאומי ושגרירתו באו"ם, מונתה למנהלת מדיניות הפנים בבית הלבן. דניס מקדנה, ראש הלשכה של אובמה, מונה למזכיר לענייני חיילים משוחררים. ג'ון קרי, שר החוץ של אובמה, מונה לשליח מיוחד לענייני אקלים, וסגנו במחלקת המדינה של אובמה, אנתוני בלינקן, קודם לתפקיד הבכיר. היו גם כאלה כמו שר החקלאות של אובמה, טום וילסאק, שפשוט נשארו בתפקידם תחת ביידן.
החפיפה בין הממשל של אובמה לזה של ביידן היתה כה גדולה, שמחוקקים צעירים במפלגה הדמוקרטית, ובהם אלקסנדרה אוקסיו־קורטז, התלוננו שביידן מאשש את הטענה של דונלד טראמפ שלפיה וושינגטון היא ביצה אחת גדולה שבה שולטים רק אינסיידרים מעטים.
אבל אלו שביקרו את ביידן בזמנו החמיצו את הנקודה העיקרית, בדיוק כמו אלו שמבקרים אותו עכשיו. מי ששולט בוושינגטון זה לא איזו אליטה מסתורית, לא ה"דיפ־סטייט", לא בעלי אינטרסים עשירים או העיתונות העוינת או כל גוף אמורפי אחר כלשהו. מי ששולט בוושינגטון הוא אובמה, האיש שלא טרח יותר מדי להסתיר את מעשיו, מאחר שידע שהסיפור שסיפר לאמריקנים - על הנשיא השחור הראשון שבא להשליט צדק ושוויון - תמיד יטיל צל כבד על המציאות האמיתית, זו שבה הוא הצליח להגשים את חזונו ולתפוס את כל מוקדי הכוח בלי לתת את הדין לאף אחד. ברגע שמבינים את זה, הרבה יותר פשוט להבין את החודשים האחרונים בפוליטיקה האמריקנית.
איך ייתכן, שואלים הרבה דמוקרטים תמימים וטובים מאז העימות הטלוויזיוני הקטסטרופלי בחודש שעבר, שהמפלגה, תורמיה והעיתונאים, שרובם ככולם תומכיה הנלהבים, המשיכו במשך חודשים להתעלם מעובדה שהיתה ברורה לכל מי שעיניו בראשו ולהעמיד פנים שהנשיא כשיר להמשיך לרוץ? על תומס פרידמן, בעל הטור המשפיע ב"ניו יורק טיימס" שהפך לשופר של הממשל, כבר כתבנו פה די והותר, אבל גם עמיתו בעיתון, פול קרוגמן - חתן פרס נובל לכלכלה! - שורר רק במאי שהטענה שגילו של ביידן עומד לו לרועץ היא נרטיב פוליטי שקרי, שהולך ומתמוסס ככל שהאמריקנים ממשיכים לראות את הנשיא עושה חיל.
הטיה והטעיה עצמיות שכאלה כבר אי אפשר לפטור רק בחזקת משאלות לב, פנטזיות פוליטיות של ליברלים שחרדים לגורל מפלגתם, ושעושים כל מה שאפשר כדי לשכנע את עצמם ואת האחרים שהמציאות לא נוראה כל כך. ההסבר מטלטל הרבה יותר. תחת ברק אובמה, המפלגה הדמוקרטית הפכה להיות גוף שיותר קרוב רוחנית לליאוניד ברז'נייב מאשר להארי טרומן, לפרנקלין רוזוולט או ללינדון ג'ונסון.
כמו בבריה"מ של פעם, ולא כמו באף מערכת בחירות בהיסטוריה האמריקנית, לחברי המפלגה הדמוקרטית ולמצביעיה לא תהיה כל אפשרות להכריע מי ייצג אותם בקלפי. כמו בבריה"מ של פעם, ולא כמו באף מערכת בחירות בהיסטוריה האמריקנית, חברי מפלגה בזבזו חודשים על חודשים בהתייצבות בשורה של בחירות מקדימות, פריימריז, חסרות כל ערך. הברז'נייב האמריקני, כמו זה הסובייטי, מלמל וכשל לעיני הציבור והמצלמות, וכולם התגייסו להלל אותו עד לרגע האחרון.
למה? התשובה פשוטה וכואבת: כי זה לא באמת משנה. במפלגה מתוקנת במדינה דמוקרטית שמשחקת לפי הכללים, פרישה כמו זו של ביידן השבוע היתה גורמת לסערה רבתי, הואיל ועכשיו יש למצוא איך להבטיח שלבוחרים תהיה הזדמנות הוגנת להשתרך מחדש לקלפיות ולומר מחדש את דברם. מפלגה מתוקנת גם היתה עוצרת לרגע לשאול את השאלה שמכווינה את הפוליטיקה האמריקנית בכל סקנדל מאז ווטרגייט: מי ידע מה ומתי, והאם יש מי שצריכים ליתן את הדין על חודשים על גבי חודשים של אחיזת עיניים ושל טענות שווא, שלפיהן מנהיג העולם החופשי כשיר לפעולה ואינו קשיש דמנטי שאחיזתו במציאות רופפת.
אבל לדמוקרטים כל זה לא אכפת. כל מה שהם צריכים לעשות זה להכריז שהמנהיג הקודם הקריב את עצמו בגבורה, ואז להכתיר את המחליף, או המחליפה, שיוכל או תוכל להמשיך לנאום את המילים שאובמה לוחש, לקדם את הדוקטרינות שבהן אובמה מאמין, ולמנות את האנשים שאובמה רומם כאנשי שלומו.
וזה יצלח, כי זה מצליח, כי זו הנורמה שברק אובמה הנהיג. בראיון נרחב ל"ניו יורק טיימס" ב־2016, בן רודס, אחד מיועציו הבכירים של אובמה, התגאה בכך שהבית הלבן מתמחה בגישה פוליטית חדשה: קח עיתונאים צעירים ובורים שלא באמת מבינים דבר ומחציתו, ערבב אותם עם רשתות חברתיות שמאפשרות הזרמת מסרים מתוחכמת - והרי לך תיבת תהודה מושלמת שיוצרת מציאות חזקה יותר מכל סט עובדות.
מידע אמין? הצחקתם
רוצים לראות את השיטה בפעולה? הנה: ב־2020 ה"ניו יורק פוסט", עיתון בעל אוריינטציה שמרנית, פרסם תחקיר שחשף את תכולת הכונן הקשיח של האנטר ביידן, הבן של ג'ו. האנטר, דמות שנויה במחלוקת - רק בחודש שעבר הורשע בבית משפט, אחרי שקנה כלי נשק ושיקר בדבר תלותו בסמים קשים - שלח אימיילים לכל מיני שועי עולם, כך לפי התכתובות שנמצאו במחשב שלו, כולל בכירים בחברות אנרגיה אוקראיניות, והבטיח להם גישה לאביו המפורסם, הבטחות שייתכן מאוד שג'ו עצמו ידע עליהן. איך הגיבה המפלגה הדמוקרטית לפרסום המדאיג? היא גייסה 50 בכירים במערכת המודיעין בעבר ובהווה, כולל חמישה(!) ראשים לשעבר של ה־CIA, שהצהירו קבל עם ועדה שהמחשב עצמו הוא זיוף, שהאנטר ביידן מעולם לא כתב את התכתובות הנ"ל, ושהכל זה מזימה של ולדימיר פוטין כדי להטות את הבחירות ולגרום לג'ו ביידן להפסיד.
מוקדם יותר השנה, אחרי שלוש שנים ארוכות של הכחשות ושקרים, המחשב עצמו הוצג בבית משפט, ובעלותו הוכחה מעבר לכל ספק. במקום להכות על חטא, במקום לדרוש תשובות, במקום לשאול איך ולמה כל כך הרבה אנשים שאמונים על סיפוק מידע מהימן לציבור התגייסו כאחד לקנוניה פוליטית בלי שום קשר לאמת, התקשורת עשתה בדיוק את מה שהיא עושה עכשיו לביידן האב: חגגה את העונש של ביידן הבן כנס ומופת לצדק חסר פשרות - הנה! תראו! אצלנו אף אחד לא נמצא מעל לחוק! - והמשיכה הלאה מהר, בלי להתעכב יותר מדי על הפרטים המטרידים.
זו המציאות הפוליטית העכשווית של ארה"ב, מציאות שבה - כמו שאמר חסן־י סבאח, המנהיג הרצחני של תנועת החשישיון, שהעניקה לנו את המילה האנגלית assassin, מתנקש - שום דבר לא אמיתי והכל מותר. בואו נרשיע את היריב הפוליטי שלנו בעבירות מצוצות מהאצבע בבית המשפט. לא יסתייע? בואו נמזער את ההגנה שלה הוא זכאי ונצעק שהוא דיקטטור, עד שמישהו יבין את הרמז וינסה לירות בו. לא ילך? בואו נחליף את איש הקש הקשיש באישה צעירה ושחורה, ונספר לעולם שאנחנו עושים היסטוריה בהתהוותה.
וכיאות לשיטה שבה זה לא באמת משנה את מי בוחרים לשים לפני המצלמות - גם הפעם סביר להניח שהדמוקרטים יבחרו באחת שכישוריה לשאת בתפקיד הרם בתבל דלים עד כאב.
מי היא, אם כן, קמאלה האריס?
מעשיות קמאלה
יש הרבה דרכים לענות על השאלה, אבל אולי אין דרך טובה מאשר לחזור על אחד מסיפוריה האהובים של סגנית הנשיא, סיפור שסיפרה למגזין האופנה "ELLE" ב־2020, ושנה לאחר מכן למנחה הטלוויזיה ג'ימי פאלון: כשקמאלה היתה ילדה קטנה, כך הולך הסיפור, האומנת שלה שאלה אותה יום אחד מהו הדבר שהיא הכי רוצה בחיים. הזאטוטה הישירה מבט, ובלי להחסיר פעימה אמרה "fweedom", שיבוש שובה לב של המילה "freedom", חירות. הסיפור נפלא, היות שהוא מציג את קמאלה הילדה בתור גרסה זעירה של האישה הבוגרת, שתילחם כל חייה למען זכויות האזרח ושוויון. יש רק בעיה אחת: את אותו הסיפור סיפר קודם מישהו אחר, שעשה מעט יותר למען אותן המטרות. בראיון למגזין "פלייבוי" בשנת 1965, מרטין לותר קינג חלק את אותה האנקדוטה בדיוק, עם אותו השיבוש הילדותי והמקסים.
האריס סיפרה שכשהיתה ילדה האומנת שלה שאלה מה הדבר שהיא הכי רוצה. הזאטוטה הישירה מבט ואמרה: "Fweedom", שיבוש שובה לב של המילה "Freedom", חירות. הסיפור נפלא. יש רק בעיה אחת: מרתין לותר קינג סיפר אותו קודם, כולל השיבוש הילדותי והמקסים
אך העובדות אף פעם לא בלבלו את קמאלה האריס. לאורך כל הקריירה שלה היא הציגה את עצמה כאפרו־אמריקנית, שהצליחה להתעלות מעל העוול שארה"ב גרמה למשפחתה ולאבותיה העבדים. זה לא משנה שאביה, דונלד, הוא פרופסור לכלכלה יליד ג'מייקה, ושאמה, שיימאלה, היתה חוקרת סרטן השד ילידת הודו, ושלאף אחד משניהם לא היה שום קשר לעבדות בדרום ארה"ב.
בכל הופעותיה הפומביות קמאלה ציירה את עצמה כמי שסבלה מגזענות מתמשכת. "פעם אחת היתה ילדה קטנה בקליפורניה שנשלחה באוטובוסים לבית הספר בכל יום", הטיחה בנשיא ביידן בעימות טלוויזיוני ב־2020, לפני שהאחרון הבטיח לעצמו את המועמדות לנשיאות. הילדה הזו, האריס המשיכה, הרגישה על בשרה איך זה להיות שחורה וענייה בבית ספר לבן, שחשה גזענות חריפה. "והילדה הקטנה הזו", סיימה בדרמטיות למי שעדיין לא הבין, "היתה אני". זה היה רגע טעון בדיון - האריס האשימה את ביידן בחיבתו לסנאטורים שמרנים, שתמכו בסגרגציה של בתי הספר בדרום. איש לא טרח להזכיר שהאריס בכלל גדלה בקנדה, באחת מהשכונות העשירות במונטריאול, בבית ספר שלפי ה"ניו יורק טיימס" לא התעניין בכלל בענייני גזע, אלא בשאלה למי יש יותר כסף והשפעה.
כשהגיע זמנה של האריס ללמוד בקולג', היא בחרה את אוניברסיטת הווארד, אחד מהקולג'ים השחורים ההיסטוריים בארה"ב, שממוקם בוושינגטון די.סי. שם, באוניברסיטה שממוקמת בבירה ושמוקדשת לזהות השחורה, האריס העסיקה את עצמה במגוון פעילויות פרוגרסיביות, אמביציה שנמשכה גם בזמן שלמדה לתואר שני במשפטים בסן פרנסיסקו. בבחינות ללשכת עורכי הדין היא נכשלה בפעם הראשונה - לפי הודאתה משום שלא למדה כמעט בכלל - ועברה רק בסיבוב השני. ואז, היא פגשה את ווילי בראון.
אובססיית זהויות
בראון נבחר לראשונה לבית המחוקקים של קליפורניה בשנת 1964, השנה שבה האריס נולדה. כשהשניים הכירו, בראון כבר היה יושב הראש של הגוף המכובד, אחד מהתפקידים הפוליטיים המשפיעים והחשובים בארה"ב. הוא כינה את עצמו "האייתוללה של בית המחוקקים" ושלט בו ביד רמה, למרות מגוון חשדות נגדו. כשפגש את האריס הוא היה גבר נשוי בן 60. היא היתה בת 30 ובעלת מעט ניסיון מקצועי.
הרומן ביניהם ריגש את סן פרנסיסקו, ולאף אחד לא היה אכפת שבראון ממנה את חברתו למגוון תפקידים שלהם אין לה שום הסמכה. בשנת 1994, למשל, האריס מונתה לוועד של תביעות ביטוח למחוסרי עבודה, מינוי ששילם לה משכורת של 97 אלף דולר בשנה, או יותר מ־200 אלף במונחים של היום. היא החזיקה מעמד שישה חודשים, וכשפרשה - בראון מינה אותה מייד לתפקיד נוסף, הפעם לוועד של עוזרי הרפואה, במשכורת של 70 אלף דולר, או 150 אלף במונחים של היום.
תחת ברק אובמה, המפלגה הדמוקרטית הפכה לגוף שיותר קרוב רוחנית לליאוניד ברז'נייב מאשר להארי טרומן, לרוזוולט או ללינדון ג'ונסון. כמו בבריה"מ של פעם, ולא כמו בהיסטוריה האמריקנית, לחברי המפלגה הדמוקרטית ולמצביעיה לא תהיה אפשרות להכריע מי ייצג אותם בקלפי
את הביוגרפיה המקצועית שלה אפשר להמשיך לתאר בפרוטרוט, אבל הסיפור הוא אותו הסיפור: היא נכשלה בכל תפקיד שביצעה, ובכל פעם נבעטה כלפי מעלה, בעיקר הודות לעובדה שהיא אישה שחורה שיכולה לדבר בעגה הפרוגרסיבית של צדק חברתי ופוליטיקת זהויות. בתור התובעת המחוזית של סן פרנסיסקו, למשל, תפקיד שמילאה בין 2004 ל־2011, האריס הבינה שכדי להצליח, עליה להבטיח שני דברים: ראשית - להיות קשוחה ולהילחם בפשע ללא חת, ושנית - להיות פרוגרסיבית טובה ולדבוק ברעיונות ובגישות שנוטים חסד לנאשמים ושמגבילים את היכולת של המשטרה. שתי הגישות האלו, כמובן, סותרות זו את זו, אבל להאריס זה לא הפריע יותר מדי.
היא יכלה, למשל, לצודד בלגליזציה של קנאביס, עמדה פרוגרסיבית פופולרית, ובאותה העת לתמוך בצעדים נוקשים נגד מגדלים וספקים של קנאביס. אין בזה שום היגיון, חוץ מהעובדה שהאריס יכלה לטעון שהיא גם קשוחה וגם חומלת מבלי לעשות שום דבר, בעצם. וכדי שהעובדות לא יכבידו עליה יותר מדי, היא צמצמה עד מאוד את מספר התיקים הפליליים שבחרה לתבוע: רק כאלה שיובילו להרשעה בטוחה זכו לתשומת ליבה, והשאר, המקרים היותר מסובכים והיותר קשים, קיבלו עסקאות טיעון שנויות במחלוקת. הכל כדי שהאריס תוכל להגיד שהרקורד שלה ללא רבב.
גם זה לא עזר לה. בשנת 2010, עובדת מעבדת זיהוי משטרתית בשם דבורה מאדן נעצרה והורשעה, אחרי שהוכח שנטלה לעצמה קוקאין שנתפס והובא לרשותה לצורכי תיוג ואפסון. אחרי חקירה, שופטת בבית המשפט העליון של קליפורניה קבעה שהאריס ידעה על המחדל ולא עשתה דבר כדי לתקן אותו, וכתוצאה מכך - תובעים נאלצו לסגת מיותר מ־600 תיקים של סחר בסמים, מהלך ששחרר מאות פושעים בלי עונש. אבל האריס המשיכה בגאון, והתקשורת המשיכה איתה. אף אחד לא שאל אותה יותר מדי שאלות על הרקע או על הרקורד שלה. כל מה שהיא היתה צריכה לעשות זה לשאת נאומים חלולים על העצמה נשית או על גזענות או על כל קטגוריה אחרת של אובססיית הזהויות - והקהל בקליפורניה מחא כפיים.
אחרי כמה שנים כושלות באותה המידה בתור התובעת הראשית של המדינה, בשנת 2016 האריס הכריזה על מועמדותה כמחליפה של הסנאטורית הקשישה מקליפורניה ברברה בוקסר, שהכריזה על פרישתה. אובמה, הכוהן הגדול של המפלגה, זיהה את הפוטנציאל שלה - ותמך בה באופן מיידי.
"בגדול, זה לא בסדר"
השאר היסטוריה, או לצערנו - ההווה: התפקיד העיקרי של האריס בממשל ביידן היה להיות אמונה על הגבול עם מקסיקו. תחת פיקוחה, מספר המהגרים הבלתי חוקיים זינק ב־37%, כולל טיסות סודיות באישון לילה שהציפו ערים כמו ניו יורק במהגרים, מבלי לטרוח לבדוק מי מהם מהווים סיכון ביטחוני ומבלי לדקדק בקטנות כמו הליכי אזרחות רשמיים.
במאי השנה, למשל, אזרח ירדני שנמצא ברשימת החשודים בטרור חצה בלי בעיה את הגבול עם מקסיקו, וניסה לבצע פיגוע טרור בבסיס הנחתים קואנטיקו שבווירג'יניה. הפיגוע סוכל, ברוך השם, אבל מעטים בתקשורת טרחו בכלל לדווח עליו, כדי לא להביך את הנשיא וסגניתו. השתקה כזו היא נורמטיבית: רק קומץ של כלי תקשורת, רובם בצד הימני של המפה, טרחו לדווח, למשל, על סאקיר עקן, אזרח טורקי שהסתנן באופן לסן דייגו לא חוקי, איים על בת 15 עם צינור פלדה ואנס אותה באכזריות במושב האחורי של רכבו. זוהי המציאות היומיומית בארה"ב בימים אלה, מציאות שהכישלון הטוטאלי של האריס סיפק בגאון.
לו לפחות היתה סגנית הנשיא מאמצת לעצמה גישה ממלכתית לתפקיד - עוד היה אפשר להעמיד פנים שהיא ראויה לו, אפילו במקצת. אבל כמו סלינה מאייר, סגנית הנשיא שג'וליה לואי־דרייפוס גילמה בסדרה "VEEP", האריס עשתה כותרות בעיקר בעקבות שורת התנהגויות מביכות ואמירות תמוהות. אחרי שרוסיה פלשה לאוקראינה ב־2022, למשל, מנחה רדיו ביקש מהאריס להסביר את המצב הגיאו־פוליטי בפשטות. "אוקראינה", אמרה סגנית הנשיא, "היא מדינה באירופה. היא נמצאת ליד מדינה אחרת בשם רוסיה. רוסיה החליטה לפלוש למדינה קטנה יותר בשם אוקראינה, אז בגדול, זה לא בסדר". צ'רצ'יל עצמו לא היה מנסח את זה טוב יותר.
זו האישה שבה אובמה תומך לנשיאות. בחודשים הקרובים כולנו נשמע רבות על מועמדותה ההיסטורית, ונשמע גם על כך שכל מי שמטילים ספק בכישוריה הם מיזוגינים רופסים וגזענים נאלחים, שבגלל קטנותם הרוחנית והאינטלקטואלית פשוט לא מוכנים לקבל את גזר הדין של ההיסטוריה, ולהלל את מי שמכורח היותה אישה שחורה מגיעה לה הנשיאות. לא נשמע הרבה, כמובן, על אובמה, על ביידן או על השאלות שכל בר בי רב היה צריך לשאול כבר מזמן. המפלגה הדמוקרטית של 2024 גדולה יותר מהנורמות השלטוניות, גדולה יותר מהחוק, גדולה יותר מהעובדות עצמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו