יקראו להם "משפטי בארי", על אף שבפועל הם לא יתקיימו בקיבוץ עצמו אלא מעט דרומה משם, בבסיס אוגדת עזה. אולם הספורט של המחנה הצבאי יוסב לבית משפט, שייראה יותר כמו היכל תיאטרון ויכלול גם יציע עיתונות גדול. יחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועה, לא יועמד לדין, שכן כמה חודשים קודם לכן הוא יחוסל במנהרה ברפיח. תמונת גופתו המרוטשת תופץ בכל העולם ותהפוך מייד לאייקונית, ממש כמו זו של סדאם חוסיין פרוע השיער, שנלכד בעיראק ב־2003 והוצא כשלוש שנים מאוחר יותר להורג.
נשיא בית הדין הישראלי המיוחד, שיוקם לאחר שינוי זריז בחוק יסוד: השפיטה, יהיה משפטן יהודי־אמריקני בעל שיעור קומה בינלאומי, שינהל את הדיונים בקפדנות. בזה אחר זה יוכנסו לכלוב עשוי זכוכית משוריינת הנאשמים: בכירי תנועת חמאס, ובתוך כך שרים, מפקדים בזרוע הצבאית וקומץ פקידים, אלו שלא חוסלו עדיין בידי ישראל, שכמה חודשים קודם לכן הכריזה על הקמת ממשל צבאי ברצועה, שבו שולבו גורמים ממצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות. העדים במשפט יהיו ניצולים מהטבח במסיבת הנובה, משדרות ומאופקים ומקיבוצי הנגב המערבי, לצד קציני וחיילי צה"ל שהשתתפו בלחימה ב־7 באוקטובר. גזר דינם של רוב הנאשמים יהיה אחד – מוות.
לא במקרה יזכירו "משפטי בארי" את משפטי נירנברג, שערכו בעלות הברית לפושעי המלחמה הנאצים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. המשפטים הללו, שהתקיימו באופן סימבולי בעיר הגרמנית שבה נוסחו חוקי הגזע, היו אבן יסוד בתהליך סדור של טיהור גרמניה מהשפעה נאצית. "דה־נאציפיקציה". המהלך נחשב עד היום להצלחה שהעלתה את גרמניה על המסלול הדמוקרטי והפכה אותה למדינה שוחרת שלום.
בשבועות האחרונים החל בישראל דיון ער באשר לאפשרות של העתקת המודל הגרמני לעזה, או במילה אחת: "דה־חמאסיזציה". אולם כשמנסים לפרוט את המהלך לתוכנית עבודה אופרטיבית – ולא לתרחיש בדיוני כמו "משפטי בארי" – מתברר עד כמה מורכב המקרה המקומי. השמדתו המוחלטת של חמאס כרוכה במאמץ סיזיפי וארוך – "50, אפילו 100 שנה", מעריך אחד המומחים – שידרוש נחישות רבה, קבלת החלטות קשות וצעדים מעוררי מחלוקת. כמעט כל פעולה ישראלית תגרור ביקורת חריפה, גם בקהילה הבינלאומית וגם בארץ. ולבסוף, מעריכים מומחים שעימם דיברנו, עקירת הרעיון החמאסי, הנטוע עמוק בתודעתם של תושבי עזה אחרי עשרות שנות אינדוקטרינציה, לא תצליח לאורך זמן מבלי שיוצג רעיון חלופי, שיכלול אופק כלכלי ומדיני. האם ישראל של 2024 בנויה לכך?
כולם היו בניה
ד"ר עלי אל־אעור נולד בעיר דיר אל־בלאח שבמרכז רצועת עזה, ועזב אותה במהלך האינתיפאדה הראשונה ב־1988, כנער בן 18. הוא למד באוניברסיטת ביר זית שברמאללה ואחר כך התחתן, עבר להתגורר במזרח ירושלים והשלים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטה העברית.
כפלשתיני בוגר האקדמיה הישראלית הוא שימש במשך כ־20 שנה יועץ לענייני החברה הישראלית ליו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן. גם כיום הוא נחשב לאחד הפרשנים הפלשתינים המובילים בכל מה שנוגע לישראל, והשיחה איתו מתקיימת בעת שהוא נמצא בעמאן, שם הוא מעניק שורה של ראיונות לכלי תקשורת ירדניים, שבהם הוא מנתח את עמדותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באשר להסכם חטופים והפסקת המלחמה.
כמה ימים לפני 7 באוקטובר ביקר אל־אעור ברצועת עזה, שם ערך מחקר על חייהם של התושבים תחת שלטון חמאס. הרצועה של קיץ 2023 היתה שונה מזו שעזב לפני ארבעה עשורים. "כבר בשנות ה־80 נכנסה חמאס כמעט לכל בית פלשתיני בעזה", הוא אומר. "היא החלה כתנועה דתית־חברתית, דעווה, שחדרה לחברה לא רק דרך המסגדים אלה גם דרך השוק, החאפלות, ההלוויות ואפילו האוטובוסים, שבהם הונהגה הפרדה בין גברים לנשים".
אלא שב־17 השנים האחרונות הפכה תנועת חמאס גם לכוח הפוליטי השולט ברצועה והשתלטה על מערכות עיצוב התודעה: החינוך, הדת והמרחב הציבורי כולו. באחד המסמכים שמצא צה"ל במהלך התמרון הקרקעי, למשל, מופיע קובץ פסקי הלכה של מועצת השורא מטעם חמאס בעזה, שיצא לאור ב־2021. במסמך מוגדר הציות לחוקי התנועה כחובה דתית, שהפרתה הוא חטא. עבירות תנועה בעזה של חמאס, כך מתברר, מנוגדות לא רק לחוק אלא גם להלכה.
וכשמביאים בחשבון שכ־70% מתושבי רצועת עזה הם צעירים מתחת לגיל 30, ומחצית מהתושבים הם בני פחות מ־18, המסקנה היא שהדור הצעיר בעזה התחנך והתעצב כולו תחת אמות המוסר של חמאס. "זו תנועה שמושרשת עמוק בעזתים", אומר אל־אעור, "היא נמצאת בסלון של כל אחד".
כאשר אל־אעור נשאל השבוע אם יש סיכוי להשמיד את חמאס, הוא מגיב בשלילה נחרצת. "צה"ל יכול להרוס את כל עזה, מטר אחרי מטר, שיבר אחרי שיבר", הוא פוסק, "אבל הוא לא יכול להוציא את האידיאולוגיה של חמאס מהראש של האנשים. אף אחד לא יכול להרוס את חמאס. חמאס זה רעיון".
במערכת הביטחון, כך נדמה, מסכימים עם הפרשנות הזו. ביוני האחרון, זמן קצר לאחר שחרור ארבעת החטופים מנוסיראת, אמר דובר צה"ל, תת־אלוף דניאל הגרי, כי אף שצה"ל קרוב להכרעה צבאית של חמאס, יהיה זה בלתי אפשרי להשמידה לחלוטין. "חמאס זה רעיון", הסביר הגרי, "מי שחושב שאפשר להעלים אותו – טועה".
לדברים הצטרף היועץ לביטחון לאומי, צחי הנגבי. "הדיבורים על השמדת חמאס - זריית חול בעיני הציבור", אמר הנגבי בכנס הרצליה לפני כשלושה שבועות. "(את חמאס) אי אפשר להעלים, בהיותו רעיון". דבריו של הנגבי עוררו התנגדות בממשלה: בקבוצת הווטסאפ של השרים כתב שר הפנים, משה ארבל, ש"חמאס חייב להיעלם כרעיון, בדיוק כמו דאעש והנאציזם, העבדות והפשיזם".
נתניהו, שנמנע עד כה מניסוח מדיניותו ל"יום שאחרי" בעזה, עדיין לא דיבר על דה־חמאסיזציה, וגם לא על החלופה האפשרית לחמאס מרגע שתושמד. במסיבת עיתונאים שערך השבוע לאחר ניסיון החיסול של מוחמד דף הוא אמר שמבחינתו "הניצחון יושג כשנחסל את היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס, כשנחזיר את כל חטופינו הביתה, כשנבטיח שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל וכשנחזיר את תושבינו בדרום ובצפון בבטחה לבתיהם". בכך יושג, לדברי ראש הממשלה, "הניצחון המוחלט".
לסלק את הסמלים
"כל הדיבורים על כך שחמאס זה רעיון הם דיבורים של אנשים רפי אמונה", אומר אל"ם (מיל') פרופ' גבי סיבוני ממכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון ומכון משגב לביטחון לאומי. "בגלל שסילוק חמאס זה תהליך קשה וממושך, הם ממציאים תירוצים. אבל גם הנאציזם היה רעיון".
סיבוני, שכבר שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה הציע לבצע דה־חמאסיזציה של עזה, מבקש לשאוב השראה מהצעדים שבוצעו בגרמניה הנאצית. "הרעיון הוא לקחת את המודל ולממש אותו ראשית בעזה, אחר כך ביהודה ושומרון, ובהמשך בעולם כולו", הוא אומר. "זה לא שאנחנו נכחיד עכשיו את מה שקורה לאנשים בתוך המוח. אנשים ימשיכו לחשוב את מה שהם רוצים, אבל ברגע שהם ייתנו לזה ביטוי – אנחנו נגדע אותו. לחמאס אין מקום בקהילת העמים. זו תופעה בזויה וברברית שצריך להכחיד".
איך בדיוק עושים את זה? השלב הראשון, אומר סיבוני, הוא לקבל החלטה. "כלומר, שאנחנו לא אומרים 'דה־חמאסיזציה' כמס שפתיים, אלא כהחלטה אמיתית שדורשת נחישות ושאנחנו מבינים שיישומה ייקח זמן רב, משאבים ותעצומות נפש. השלב הבא הוא להשמיד את חמאס ברצועת עזה צבאית ושלטונית, כפי שמוגדר במטרות המלחמה".
לדברי סיבוני, תהליך ההשמדה של חמאס מוכרח לכלול מחיקת הסמלים הפיזיים של השלטון במרחב הציבורי. במקרה של גרמניה, למשל, עקרו בנות הברית את כל צלבי הקרס מהמרחב הציבורי. במלחמה בעזה צה"ל כבר ביצע לא מעט מהלכים מהסוג הזה. כך, למשל, במהלך התמרון דאג הצבא להפיץ תיעודים של פיצוץ בניין הפרלמנט וההשתלטות על כיכר פלשתין ומעבר רפיח - סמלים ריבוניים של חמאס. כך גם במקרה של האוניברסיטה האסלאמית בעזה, שנחשבת מעוז מרכזי של התנועה.
לאחר עקירת הסממנים הפיזיים, אומר סיבוני, צריך לעבור לאנשים. כוונתו לא רק לשאיפה לחסל את מנהיגי התנועה בעזה, כמו סינוואר או דף, אלא להקמה של מערכת משפטית חדשה, שתעמיד לדין עשרות ואולי אף מאות מבכירי חמאס, למען יראו וייראו.
הקמתה של מערכת משפטית כזו היא לא עניין של מה בכך. "יש תקדימים בעולם לטריבונלים מיוחדים שהוקמו לצורך ספציפי, החל מנירנברג ועד לבתי הדין המיוחדים שהוקמו אחרי מלחמות האזרחים ביוגוסלביה ורואנדה", אומר עו"ד ירון זמר, מומחה לדין בינלאומי בפקולטה למשפטים במכללה למנהל. "אבל אלו היו בתי דין בינלאומיים, שבהם ישבו שופטים ממדינות שונות בעולם. בנירנברג כל אחת מבעלות הברית מינתה שופט מטעמה, וביוגוסלביה ורואנדה עשתה זאת העצרת הכללית של האו"ם".
סביר להניח שהאו"ם, שרואה גם בישראל מי שמבצעת פשעי מלחמה, לא יסכים לשתף פעולה עם בית דין כזה. ישראל, לפיכך, תצטרך להקים אותו בכוחות עצמה. "יהיה צורך לשנות לשם כך את החוק, אבל זה אפשרי", אומר זמר. "נכון שלישראל יש סמכות להעמיד את אנשי חמאס לדין גם על פי הדין הפלילי הקיים, אבל ההקמה של בית הדין המיוחד משדרת לעולם שהפשעים של אנשי חמאס לא בוצעו אך ורק כנגד ישראלים, אלא כנגד האנושות כולה".
דיוני בית הדין, אומר זמר, ישודרו בטלוויזיה כמו שנעשה במקרים של משפטי אייכמן ודמיאניוק. התובע יהיה היועץ המשפטי לממשלה, והסנגורים יהיו עורכי דין שיגיעו מחו"ל וימונו בידי הנאשמים. ומה לגבי גזר הדין? "בחוק הפלילי הישראלי יש עבירות מאוד נקודתיות שבגינן ניתן להוציא להורג", אומר זמר. "ייתכן שיצטרכו גם פה לעשות תיקון חקיקה, שיאפשר להטיל על הנאשמים גזר דין מוות".
חינוך מחדש?
השלב הבא בתהליך הדה־חמאסיזציה הוא מה שניתן להגדיר כ"חינוך מחדש". בהקשר הזה, אפשר דווקא לשאוב השראה ממדינות באזור שלנו, שביצעו מהלכים דומים בעבר. סעודיה, למשל. "אחרי 11 בספטמבר התברר ש־15 מתוך 19 המפגעים היו אזרחים סעודים", אומר פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. "הסעודים הקימו בעקבות זאת מערך של מוסדות לחינוך מחדש, שכללו תוכניות שיקום שביקשו לפנות לבסיס האידיאולוגי והדתי המשותף באסלאם, והציגו את תומכי האסלאם הסלפי כסוטים שנותנים פרשנות קיצונית ומעוותת לאסלאם, כזו שאסור לאמץ".
בין היתר הפעילה סעודיה "תוכנית ייעוץ" לעצורים ביטחוניים שהיו מזוהים עם אל־קאעידה וארגונים סלפיים אחרים. על פי הערכות בסעודיה, כרבע מהמשתתפים בתוכנית הזו "השתקמו", ואחרים חזרו לסורם. פרויקט סעודי נוסף השתמש באינטרנט כדי להשפיע על אנשים המחזיקים בדעות קיצוניות, באמצעות כניסה לפורומים וניהול צ'טים עם גולשים. "ראינו איתותים חיוביים מהשיחות", אמר מנהל התוכנית, "אבל לא דרשנו שמי שאנו מדברים איתו יחזור בו מדעותיו במאה אחוז - זוהי ציפיית שווא". גם לדברי פרופ' רבי, "דה־רדיקליזציה זו שאיפה יומרנית מאוד שלא תמיד עולה יפה, אבל גם הצלחה חלקית זה משהו מאוד חשוב".
עד כמה סעודיה, או איחוד האמירויות שגם בה התנהל תהליך דומה, יכולות לסייע לישראל בדה־חמאסיזציה של עזה?
"שליטי המדינות הללו לא יכולים להגיד זאת בפומבי, אבל חמאס הוא בעצם גם האויב שלהן. לכן הם יהיו מוכנים לתת הרבה כסף ליום שאחרי. מה הבעיה? שקודם כל אתה צריך להראות להם שאתה באמת יכול למגר את חמאס. בינתיים מה שמדינות ערב רואות זה שישראל, שהם חשבו שהיא מדינה חזקה, מתקשה במשימה הזו".
אלא שמהלך של שינוי תודעה יצריך עבודה בכל המנגנונים שמעצבים את תודעת האוכלוסייה. "חמאס נמצאת בכל רובד של החיים ברצועת עזה", אומר ד"ר עידו זלקוביץ', מומחה לחברה הפלשתינית באוניברסיטת חיפה וראש התוכנית ללימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל. "לא סתם אחת מהסיסמאות הפופולריות שהאנשים צועקים ברחוב בעזה היא 'חמאס עם האנשים'. חמאס מלכתחילה היתה בנויה על רשת רחבה מאוד של עמותות צדקה שנטועות עמוק בקהילה, ומרגע שהיא השתלטה על הרצועה ב־2007 היא בנתה מערכת שהשתלטה על כל חיי היום־יום, ותואמת את התפיסה של האחים המוסלמים שאומרת שהאסלאם הוא הפתרון להכל.
"כך, למשל, בתי המשפט בעזה מבוססים על הדין השרעי, לצד ערכאות יותר נמוכות של משפט שבטי, שגם הוא במידה מסוימת חופף להלכה. גם אמצעי התקשורת, שנמצאים בידי חמאס, משמשים כפלטפורמה למטיפים פופולריים שקשורים לזרוע הצבאית ומאפשרים לה להפיץ את משנתה".
דוגמה נוספת הן קייטנות ומחנות קיץ של הזרוע הצבאית, שהפכו לתחנת חובה במסלול של ילדי הרצועה. "תלמידי יסודי וחטיבת הביניים מגיעים בחופש הגדול למוצבי אימונים של הזרוע הצבאית, שם הם עוברים מעין גדנ"ע", אומר זליקוביץ'. "ילדים בני 9-8 כבר לומדים לירות בנשק, ובחטיבת הביניים הם עוברים תרגילים צבאיים יותר מורכבים, ברמת חוליה וכיתה. המצטיינים מאותרים, ומשם הדרך לגדודי הזרוע הצבאית מתקצרת".
חמאס שולטת גם ברשת של כ־1,000 מסגדים ברצועת עזה. "רוב־רובם של המטיפים ברצועה מקבלים משכורת ממשרד הדתות של חמאס", אומר זליקוביץ'. "האימאם לא רק מוביל את התפילה אלא גם נושא דרשות על ענייני משפחה, מוסר וכדומה. בכך הוא למעשה הופך להיות סמכות לא רק דתית אלא גם מוסרית בעיני הקהילה".
ואולם רשת המסגדים הזו יכולה דווקא לשרת את ישראל. "המסגדים משמשים כבית תפילה ומתנ"ס ביחד", אומר גיא אביעד, מומחה לחמאס. "יש להם למשל ליגת כדורגל, כאשר חלק מהקבוצות נקראות על שם שאהידים. מידת ההשפעה של המוסדות האלה עצומה". לדבריו, ממש כפי שהמסגדים שירתו עד כה את הפצת המשנה של חמאס, הם יכולים לשמש בעתיד את הפצתו של אסלאם מתון בהרבה. "אבל האפשרות היחידה להשתלט על המסגדים הללו ולקבוע מי יהיו האימאים בהם זה אם ישראל תשליט ברצועה ממשל צבאי", אומר אביעד. "זה משהו שמאוד יזכיר את התקופה שבה ישראל שלטה בעזה בשנים 1994-1967".
המודל העיראקי
מדינה אחרת באזור שממנה יכולה ישראל ללמוד היא עיראק. לאחר כיבוש עיראק ב־2003 בנו האמריקנים תוכנית מפורטת ל"יום שאחרי", שכללה מרכיב מרכזי של "דה־בעת'זיציה", כלומר עקירה מהשורש של מפלגת הבעת' ומנהיגה, סדאם חוסיין. "גם התוכנית הזו כללה תקופת מעבר של ממשל צבאי או כיבוש אמריקני בעיראק", אומר ד"ר רונן זיידל, חוקר עיראק במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב. "התוכנית האמריקנית הראשונה, שביקשה להעביר את עיראק מהר מאוד לפסים של דמוקרטיה ליברלית, אמנם נכשלה בערך אחרי חודש – אבל האמריקנים לא אמרו געוואלד ועברו מייד ל'פלאן בי'. הם הבינו שלמרות הכוונות הגדולות זה לא הולך להיות כל כך קל, והחלו להניע תהליך ארוך של הקמת מערכת פוליטית עיראקית חדשה. זה לקח להם בערך שנתיים".
האמריקנים, למשל, ניסחו בעצמם את החוקה העיראקית, שמחזיקה מעמד עד היום. "עד 2005 כבר היו לעיראק חוקה, ממשלה נבחרת ופרלמנט מתפקד", אומר זיידל. "רק אנשים שלא זוהו עם מפלגת הבעת' הוצבו בתפקידים במערכת האזרחית, בוצעו משפטים לבכירי המפלגה, וחלקם הוצאו להורג". גם סדאם חוסיין, כזכור, הוצא להורג לאחר שנלכד ונשפט.
ההבדל המהותי בין עזה לעיראק, אומר זיידל, הוא שבעיראק היה עם מי לעבוד. "בגדד נפלה ב־2003 ללא קרב", הוא אומר. "לוחמים הניחו את נשקם וברחו או נכנעו. אני לא רואה את זה קורה בעזה".
מדוע?
"עיראק היא מדינה שעד 2003 לא כל כך התחברה לעצמה. זו מדינה עם רוב שיעי גדול, שהכחישה כל סממן של שיעיות. היה בעיראק רצון של האוכלוסייה לשתף פעולה עם המהפכה, מה שאני לא בטוח שיקרה בעזה. אולי ברגע שיתפסו את ראשי הכנופייה של חמאס, וסינוואר בראשם, נהיה במצב שונה. יכול להיות שאז אנשים יגידו 'עדיף לי לחיות ולא למות עבור מטרה אבודה'. אם נשיג תמונת ניצחון, כמו זו שבה בודקים לסדאם חוסיין את השיניים לאחר מעצרו – סחתין עלינו".
לדברי זליקוביץ', סיום המלחמה בעזה בתמונת ניצחון, כזו שתבהיר לעזתים שחמאס כבר אינו אופציה ותרוקן את המוטיבציה שלהם להמשיך ולהיאבק בישראל, הוא קריטי להשגת המטרה. בנוסף, כדי למנוע מחמאס לשוב ולצוץ מעל לפני הקרקע ישראל חייבת להמשיך ולשלוט בשטח הרצועה, ולהנהיג שם כללי ברזל. "אמונה ברעיון נובעת לא רק מתוך אידיאולוגיה, אל גם ממניעים פרקטיים", הוא מסביר. "ולכן בעיניי תהליך דה־חמאסיזציה צריך להיות מושג דרך הרתעה ולא דרך חינוך. אני מאמין שרק בהפעלת כוח, הריסת התשתיות והבהרה חד־משמעית שישראל נשארת ברצועה לתקופה ממושכת דברים יכולים להשתנות. אנחנו לא יכולים להוציא רעיונות מהראש, אבל אנחנו יכולים לגרום לעזתים להבין עד כמה ההזדהות עם הרעיון יכולה לפגוע בהם, ולשרטט להם מערכות כוח עם כללים מאוד ברורים".
לנצל את הסנטימנט
לדברי חוקרים אחרים, ישראל אינה יכולה להסתפק רק במקלות, ועליה להציע לתושבי עזה גם גזרים. "חינוך מחדש על ידי כוחות חיצוניים בדרך כלל לא מצליח. זה משהו שצריך להיעשות על ידי כוחות פנימיים", אומר ד"ר שמואל לדרמן, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית שליד מכון ון ליר בירושלים. לדרמן, שעוסק בחקר הג'נוסייד, טוען: "אני יודע שזו דעה לא פופולרית, אבל גם הדה־נאציפיקציה בגרמניה היתה כישלון מוחלט. גרמניה כמובן השתנתה, אבל לא בגלל המהלכים של בנות הברית אלא בגלל שמראש החברה הגרמנית לא לקחה אחריות על מסעות הרצח של הנאצים, אלא תפסה את עצמה כקורבן העיקרי שלהם. זה, ולא המאמצים האקטיביים של דה־נאציפיקציה, מה שאפשר למנהיגים שבאו אחרי היטלר ללכת לכיוון של דמוקרטיה, ולהקים מוסדות שלא יאפשרו לעוד דיקטטור להשתלט על גרמניה. וגם אז כמובן הנאציזם לא נעלם לחלוטין".
מה זה אומר לגבי עזה?
"שאפשר להשאיר בעזה ממשל צבאי ישראלי, ואז חמאס ימשיך לפעול כארגון גרילה, מה שאומר מלחמת התשה ארוכה והקזת דם. ואפשר ללכת על אפשרות אחרת, של נורמליזציה רחבה יותר שמובילה להקמת מדינה פלשתינית". תהליך כזה, אומר לדרמן, יאפשר לציבור העזתי לתמוך באלטרנטיבה לחמאס שתציע להם תקווה ופתרון לאומי. במקרה כזה, גם אם חמאס לא תיעלם לחלוטין, היא תישאר בשוליים של הפוליטיקה הפלשתינית.
האם יש סנטימנט רחב בעזה שיאפשר לתנועה אחרת שאינה חמאס להשתלט על הפוליטיקה המקומית? ד"ר דותן הלוי, היסטוריון של המזרח התיכון המודרני, פוסט־דוקטורנט באקדמיית פולונסקי של מכון ון ליר ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, סבור שכן. הוא מפנה לסקר שערכו מכון הסקרים Arab Barometer והסוקר הפלשתיני המוכר חליל שקאקי ברצועת עזה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. "הסקר מצביע על מיאוס הולך וגובר מהאופן שבו חמאס מנהלת את רצועת עזה, ושיש רוב להחלפת חמאס בפת"ח או בגופים אחרים", אומר הלוי. "ימים בודדים לפני 7 באוקטובר היו מחאות בתוך רצועת עזה של תנועה ששמה 'אנחנו רוצים לחיות' המתנגדת לחמאס. היתה שם ממש אינתיפאדה, כולל שריפת צמיגים. עד כדי כך שיש השערה כי אחד המרכיבים בהחלטה של חמאס לצאת ל־7 באוקטובר זו התחושה שהיא מאבדת את תמיכת האוכלוסייה".
לדברי הלוי, ישראל צריכה לנצל את הסנטימנט האנטי־חמאסי ברצועה. "אני לא חושב שמאמץ חיצוני יכול לעקור מתוך החברה הפלשתינית רעיון פוליטי ושאיפה למדינה עצמאית", הוא אומר. "לכן כל סוג של מהלך דה־חמאסיזציה צריך להציע לפלשתינים בקצה הדרך מדינה משלהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
